באחד במאי 1973 עמדתי על במת עץ קטנה בכיכר דיזנגוף בתל-אביב ודיברתי אל קהל של כמאתיים, שנענה לקריאת "ועד האחד במאי" לחוג את יום הסולידאריות הבינלאומי. הייתי אז חבר הוועד הפועל של ההסתדרות, נציגה של תנועת "העולם הזה כוח חדש", שזכתה ב-1.6 אחוזים מכלל הבוחרים בבחירות לוועידת ההסתדרות ב-1969. נואמים אחרים על במת ה"הפגנה" דיברו בשמה של רק"ח (מק"י כיום), שי"ח וקבוצות אחרות. סיימנו בשירת ה"אינטרנציונל" וה"התקווה", קיפלנו את הדגלים האדומים והכחולים-לבנים והתפזרנו. מאז, לא חגותי את האחד במאי, עד ליום חמישי זה, בו אשתתף בהפגנה בתל-אביב.
הראשון במאי היה חג משפחתי אצלנו: אמי, אחות ציבורית בבתי הספר של תל-אביב, היתה מעירה את אבי ואותי השכם בבוקר, בניגוד לימי חג ושבת, בהם היתה השינה מותרת עד ל-10 לפחות. התכונה לחג החלה כבר בערב שלפני: חולצות לבנות מגוהצות לאבי ולי, תלבושת של אחיות, עם שביס לבן לאמי, שצעדה בשורות ארגון האחיות, שעה שאבי היה לוקח אותי אל האצטדיון שליד הנמל, כדי לצפות בשורות הבלתי מסתיימות של המשתתפים במצעד החגיגי. כשגדלתי והצטרפתי ל"השומר הצעיר", הייתי גם אני בצועדים. אז הפך הראשון במאי מיום חג אחד לשבוע של חגיגות: הנפת דגלים בערב החג, המצעד הענקי וההכנות אליו, אסיפות המפלגה (מפ"ם) ב"בית העם" וכשהייתי למדריך, הוכפלו כל האירועים, אצל החניכים ואצלנו.
עד 1952 התנהלו המצעדים והאסיפות על מי מנוחות. ה"ריגושים" היו בתחום התחרות: בין "גדודי" ו"קני" התנועה ובינינו לברית הנוער הקומוניסטית (בנק"י): מי צועד טוב יותר, יפה יותר ואצל מי החצוצרות והתופים, צלולים יותר. במצעד האחד במאי 1952: התנפלו עלינו חניכי "השומר הצעיר" – סדרני "הפועל" החסונים (היום, היו מכנים אותם, מדויק יותר: "בריונים") כשהם מנסים להסיר את הסיסמאות ה"בלתי חוקיות" שנשאנו נגד ראש הממשלה דוד בן גוריון וגולדה מאיר, שהיתה אז מזכ"ל ההסתדרות. ב-1953 כבר הייתי חבר קיבוץ סאסא וצעדנו בתהלוכת האחד במאי, של חיפה. אח"כ "בא" הצבא וכשהשתחררתי, כבר לא היו מצעדי אחד במאי כלליים – החג גווע לאיטו, כמו כל ערכיה וסמליה של "תנועת העבודה".
האחד במאי שלי היה פשוט, ברור ובלתי מתוחכם. נולדתי וגדלתי בביתם של פועלים: פועל בניין ואחות ציבורית. חונכתי בבית ספר סוציאליסטי (כן, כזה היה "תיכון חדש" בתל-אביב) ובתנועת נוער סוציאליסטית (ציונית). חגונו וצעדנו תחת לדגל הכחול לבן (ה"לאומי" עד 1948 – ה"מדינתי" לאחר מכן) והאדום (ה"מעמדי") – ב"פעולות" בתנועה ובאסיפות המפלגתיות, שמענו על פועלים ומאבקם המקצועי והחברתי, בארצות אחרות וגם נדמה היה לנו, שמדינות שונות וברית המועצות בראשן, כבר במחצית הדרך, ל"דמוקרטיות עממיות" ו"סוציאליזם בימינו". לא היה אצלנו כל פקפוק בשילוב ההגיוני בין "מדינה בדרך" שהיתה למדינה, לבין ההוויה הסוציאליסטית, הלכה למעשה, בבית ובבית הספר, בתנועת הנוער ואחרי כן, בקיבוץ. גם הקשר הבינלאומי ("אינטרנאציונליסטי") היה הגיוני וברור, ללא היסוסים: הצהרת גרומיקו 1947. ההכרה הסובייטית "דה יורה" במדינת ישראל, כשארה"ב מכירה רק "דה פקטו", האמברגו האמריקאי על משלוחי נשק, כשהוא זורם מארצות "הגוש המזרחי" בברכתה של ברית המועצות – היש צורך ב"הוכחות" נוספות לסולידאריות בינלאומית של מניפי הדגלים האדומים?
ב-1953 באה, בבת אחת, הרומנטיקה המעמדית לקיצה: מרדכי אורן מקיבוץ מזרע נעצר בפראג והוכתר כ"אפאש בינלאומי": הסכם "בן גוריון-סילבר" ( שהיה מנהיגה של התנועה הציונית האמריקאית) דחף את גורלה ועתידה של מדינת ישראל לחיקה ולכיסיה של ארה"ב; אתל ויוליוס רוזנברג נרצחו בכסא החשמל של הצדק האמריקאי; "שלום" הפך למילה גסה ("קומוניסטית"); מפ"ם שהיו לה עשרים מושבים בכנסת הראשונה, התפלגה פעם פעמיים ושלש; משה סנה הקים את "השמאל הסוציאליסטי"; מאות חברים וחברות גורשו מקיבוצי "השומר הצעיר"; התנועה הקיבוצית של מפא"י ו"אחדות העבודה" התפלגה; קיבוצים נחצו בגדרות "הפרדה"; הש"ב ומחלקת "הביטחון" של הקיבוץ הארצי חיקו בהצלחה את שיטותיו של הסנטור האמריקאי מקארתי, הדגלים האדומים קופלו ושירת ה"אינטרנציונל" הומרה ב"תחזקנה". שנה נוספת חלפה ומשה סנה גרר את ה"שמאל הסוציאליסטי" אל המפלגה הקומוניסטית הישראלית – הראשון במאי, היה ל"חג קומוניסטי" ואילו "השמאל הציוני" הסתפק ב"הנפת דגלים" ונאומים סתמיים, שתוכנם ה"מעמדי" דולל משנה לשנה, כשיום השבתון הפך ל"יום בחירה", עד שבוטל לחלוטין.
בחמישים השנה שחלפו התממשו שורות אחדות מהמנון ה"אינטרנציונל", כמו: "עולם ישן נחרימה" – קבוצת המדינות שנשמעה להגמוניה הסובייטית הסתגרה מאחורי "מסך הברזל" וחומת ברלין – "המלחמה הקרה" התחממה ורתחה והדגל האדום היה לדגלם של "אויבי המערב". כשברית המועצות קרסה ובוש האב הכריז על "סדר עולמי חדש" – היתה כבר מדינת ישראל למושבה אמריקאית לכל דבר, כשהחיקוי מדביק את המקור. ממשלות "אחדות", קמו ונפלו בזו אחר זו; ההסתדרות "הכללית" פורקה ונכסיה החומריים "הופרטו"; התנועה הקיבוצית במשבר סופני ו"ההסתדרות החדשה" שמספר חבריה הוא כשליש ממספרם ב"כללית", ואילו אוכלוסיית המדינה גדלה ביותר ממחצית – במנגנה ואינה יכולה להגשים את התקווה שבשיר: "מגב כפוף נפרוק העול". ה"גלובליזציה" לקחה תחת כנפיה את מדינת ישראל, בניצוחן של ממשלות "העבודה" או "הליכוד" גם יחד ו"ארץ ישראל העובדת" היתה ל"אובדת", תרתי משמע. תקוות "עולם חדש נקימה" לא התממשה ועולם ישן, אימפריאליזם שהיה ל"גלובאליזם" שיסוד הוויתם הוא היינו הך: המנוצלים והמנצלים ניצבים אלה מול אלה, כשם שעשו זאת ב"עולם ישן" – משאלת המשורר :"מגב כפוף נפרוק העול", נשארה בגדר מטרה שהשגתה קשה משהיתה. בחלקים שונים של העולם וגם בישראל לאחרונה, שירת "עם עבדים ומזי רעב", היתה למציאות עגומה.
50 שנה חלפו מאז הפגנת האחד במאי בה השתתפתי לאחרונה ואם אשאל: "מה נשתנה?" ומדוע אשתתף בהפגנה ביום חמישי, שתהיה בוודאי קטנה הרבה יותר ושונה ללא הכר, מההפגנות של ילדותי ובחרותי. יש לי תשובות אחדות ואף אחת מהן, איננה נוסטאלגית:
"התוכנית הכלכלית החדשה" של ממשלת שרון-לפיד-נתניהו היא כסא החשמל וחבל התלייה לכל מה שבתוכו גדלתי, חונכתי, בגרתי ושאפתי. מצעה החברתי של תנועת "העולם הזה כוח חדש", שהיתה תנועה "דמוקרטית" בעגה הקומוניסטית – היה מתקדם בשנות-אור ממצעה ומעשיה של מפא"י ו"המערך" ההיסטוריים ושל "העבודה" היום. ההתקפה הנוכחית של נתניהו, שרון ולפיד על השכירים, המעמד הבינוני ודלת העם – היא ללא כל ספק "קרב אחרון" בו, אסור שינצחו. כדי שהמותקפים ינצחו – עליהם לצאת להתקפת-נגד בכוחות משותפים. הפגנת האחד במאי בתל-אביב, בה ישתתפו לאחר עשרות שנים של "הפרדה": מרצ וחד"ש, בנק"י עם תנועות הנוער השמאליות-ציוניות, וארגונים חברתיים – יכולה להיות ה"קום התנערה" בישראל 2003, כשהממשלה והרוב בכנסת זוממים לבזוז ולשדוד את כבשת הרש של השכירים והעצמאיים. אם ההפגנה תצליח, בתנאים הקשים בה תתקיים – היא עשויה להיות מורה הדרך לכל אלה, שעדיין לא עמדו על דעתם ואינם מבינים שניתן לנצח, רק ביחד.
הכיבוש הישראלי של פלסטין ושעבודו-רמיסתו של העם הפלסטיני בשטחים הכבושים, הם "הכלים השלובים" של התמוטטות המשק והכלכלה בישראל, מותו של ענף התיירות, הירידה התלולה בייצור, האבטלה הגואה, ניצול העובדים הזרים והרס האיגודים המקצועי והסתדרות העובדים. ניצנים של "סולידאריות בינלאומית" עם הפלסטינים, נראו במאבק נגד הגלובאליזם שהחל בסיאטל בשנת 2000 והתפשט לכל חלקי תבל ובהפגנות נגד הפלישה האמריקאית-בריטית לעיראק. הכיבוש וה"גלובליזציה", שכבר חדרה להוויה הכלכלית הישראלית הם הגורמים לנזק המתמשך לחברה ולכלכלה בישראל והשלכותיהם על המעמדות המקופחים, השכירים ומעמד הביניים. הפגנת האחד במאי, השבוע, תשא בכרזותיה והצהרותיה, את שתי המחאות, גם יחד: נגד הכיבוש של פלסטין ונגד הניצול והשעבוד של חלק הארי של הכובשים עצמם, הישראליים.
האחד במאי 2003 – שוב יהיה, שלי.
היכן כתבתי שהכיבוש הביא להתמוטטות ההסתדרות ? –
להד"מ.אני עשוי להסכים עם חלק מהנחותיו של המגיב
אשר פרויילך – אך "תגובה" צריכה להתייחס למאמר,
עליו מגיבים.אין במאמרי ניתוח מדעי ולכן, החנותיו
של המגיב ראויות לתשומת לב בהחלט וכדאי שיכתוב
על כך מאמר מקיף ונפרסמו,
1.תמיד האחד במאי ולא הראשון במאי
2.עד שסיימתי לקרוא נהיה השניים במאי…
המגיב ראובן קורא לאט – אצלו: המהירות היא מן השטן.
עכשיו, 4 אחר הצהרים ועדיין 30 באפריל…
לאלכס שלום רב:
מספר הערות (ללא נוסטלגיה,על אף שאני חושב שנוסטלגיה לדברים טובים חיובית בהחלט)
1)לצערי השביטה הנוכחית לא תהיה "הקרב האחרון",אולי הקרב הראשון אחרי שנים רבות של "הפסקת
אש".המלחמה המחודשת ומתחדשת היא ללא ספקות חלק ממלחמת המעמדות שמקבלת,כמו כל המלחמות,צורות שונות
בהתאם לתנאים(לפעמים בחפירת עמדות,לפעמים בנסיגות
טקטיות,לפעמים בהתקפות חזיתיות).גורמים רבים מנסים
לטשטש את המונח "מעמדות",ומדברים על "עשירים" ו"עניים",על "עם",על "ציבור השכירים",על "סקטור
היזמים".רצוי לזכור,שמבחינה כלכלית,יש בעיקרון רק
2 מעמדות:עובדים(מכל הסוגים,כולל עצמאים המתפרנסים
מעבודתם)ובעלי ההון(אלה שחיים מעבודתם של אחרים,באופן ישיר או עקיף).ניגוד האינטרסים בין שתי
מעמדות אלה לא מצריך הסבר נוסף.כל הנסיונות לשכנע
שיש"אינטרס משותף,שאם "נגדיל את העוגה הלאומית" כולם ירוויחו מזה,הוא שקר גס.האינטרס של בעלי ההון
הוא קודם כל,להרוויח כמה שיותר.אם הדבר אפשרי תוך
הגדלת התוצר הלאומי,טוב ואם לא,גם טוב.בחודשים
האחרונים העבירו בעלי ההון בישראל מאות רבות של
מילוני דולרים לחו"ל.כבר שנים שתעשינים וקבלנים
הקימו מפעלים והשקיעו בחו"ל בחיפוס הפרשי תשואה
,סיכון ומיסוי נמוך.
השקר הגדול ביותר של התוכנית הכלכלית הוא בכך שהורדת מיסים תדרבן השקעות:משקיעים לא משקיעים לפי
שיקולי מיסוי אלא לפי שקולי רווח.בכל תעשייה עתירת
כח אדם,השיקול המרכזי הוא עלות השכר ועל כן ישראלים
מקימים מפעלים בהודו,מצרים,ירדן(ופעם בעזה).
2)לגבי ה"כלים השלובים" של הכיבוש והכלכלה:
זה פשטני מדי להטיל הכל על הכיבוש,כולל "הרס ההסתדרות והתמוטטות המשק",כדבריך,אלכס.
הרס ההסתדרות וההתדרדרות הכלכלית הם תהליכי ארוכי
טווח שהכבוש רק דרבן אותם.תהליכים אלה מקורן בנסיגה
מתמדת של מעמד העובדים והנהגתו והחולשה האידאולוגית
של השמאל בישראל(ובעולם).
וכאן אני מגיע ל1 במאי:
החולשה המרכזית של השמאל בישראל ובעולם היא
במישור האידאולוגי=לאחר התמוטטות ברה"מ,לא גובשה
אידאולוגיה ברורה וחדה כאלטרנטיבה לניו-ליברלייות
של הקפיטליזם המאוחר,(מבחינה כלכלית פרגמטית)הנחשב ל"רע במיעוטו".
לא שהיסודות הטיאורטים של המטריאליזם הדיאלקטי והמטריאליזם ההיסטורי חדלו מלהיות ברי תוקף.להיפך הנכון.היום יש להם יותר תוקף מתמיד.אבל
יסודות אלה חסרים גיבוש אלטרנטיבות מעשיות,פרגמטיות,
והכוחות האינטלקטאולים והמובילים שיתנו להם ביטוי
ברבים.רבים שואלים "נכון שרע,אבל מה האלטרנטיבה?"
חייבים לתת תשובות ברורות וכנות לשאילות אלה.
לא מספיק החלום.במלחמה זו,כמו בכל מלחמה,כדי
לנצח לא מספיק לנצח בקרב.צריך גם לדעת מה עושים
אחרי "הקרב האחרון".