מי זוכר עדיין את כל התכניות הקודמות: תכניות טנט, מיטשל, זיני, התוכנית הסעודית, ואפילו תוכנית ברק שקיבלה את הסכמת קלינטון. ועכשיו מגיעה עוד תוכנית אמריקאית (השתתפות ה"קוורטט" אינה משנה בעניין זה), "תוכנית מפת הדרכים". המשותף לכל התכניות האלו הוא שהן בעיקרן תרגילים דיפלומטיים הבאים לרצות את דעת הקהל בעולם, להראות שנעשים "מאמצי שלום", שארה"ב היא קבלן השלום בעולם. במידה שיש בהן "תוכן" הן באות לכפות הסדר אמריקאי-ישראלי על הפלסטינים.
שליחות הגנרל זיני היתה אולי האופיינית ביותר לכל השליחויות בשנים האחרונות. זיני היה לפני בואו מפקד צבא ארה"ב של "המפקדה המרכזית", שחולשת מן הים האדום ועד לאוקיינוס ההודי. הגנרל זכה לשבחים מן המדיה האמריקאית על מיומנותו הדיפלומטית. למשל כאשר הגנרל מושארף ביצע הפיכה בפקיסטן וחיפש אישור מן האמריקאים הוא פנה קודם כל לזיני. בגמר תפקידו במפקדת המרכז הוא העיד לפני ועדת הסנט האמריקאי והסביר שתפקיד הכוחות האמריקאים באזור הוא השמירה על מקורות הנפט ועל דרכי תחבורה פתוחים עבורו. אפשר רק להודות לגנרל על גילוי לבו. מן הסתם הבנתו זו את תפקיד האמריקאים באזורנו הכשירו אותו לתפקידו אצלנו. לבסוף לאחר שזיני גמר את תפקידו (בלא כלום, הפלסטינים לא יכלו לקבל את תנאיו) הוא הצהיר כי "ערפאת נתגלה לו כשקרן ושרון הינו דמות אבהית שעזר לו בשליחותו". ומאחר שמוצאו כנראה איטלקי הוא אף הוסיף שערפאת הוא "הקאפו די טוטי קאפי של מאפיית הטרור" (ראש כל ראשי הגנגסטרים).
ואם להוסיף, כנהוג בהצגות, את ההפסקה הקומית משהו של שליחות זו, אפשר להזכיר שהח"כ יוסי שריד (מרצ) הצטער מאוד כאשר זיני הפסיק זמנית את שליחותו וביקש ממנו לחזור מיד! כעבור זמן עזב אותנו הגנרל למרות שהבטיח "להישאר באזור ככל שיידרש עד להשגתה של הפסקת אש".
"מפת הדרכים" דומה לתכניות הקודמות בכך שהיא מתיימרת להיות ניטרלית וכזו המבקשת משני הנצים קורבנות למען השלום. כאשר שרון מדבר על "ויתורים כואבים" למענה, הוא עוזר להציגה כתוכנית ללא משוא פנים ומשתלב יפה במהלכי התוכנית האמריקאית. מפת הדרכים, כמו רוב התכניות לפניה, יסודה בהתכחשות והתעלמות בסיסית: היא אינה מכירה בכך שהמאבק במזה"ת הוא בין כובש לבין נכבש, בין מדכא לבין מדוכא, בין ישראל הרוצה להמשיך בשלטון קולוניאלי לבין העם הפלסטיני הנלחם לשחרורו. התעלמות נוספת היא שכוח שהוא בעצמו קולוניאלי וכובש (כלומר ארה"ב) ממנה עצמו לשפוט בסכסוך בעל אופי קולוניאלי. אבל בפוליטיקה אימפריאלית יש כללים אחרים – הכוח הוא הצדק!
כך יוצא שהדרישות שבתוכנית מכוונות בעיקרן אל ונגד הפלסטינים. על התביעות המופנות כלפי ישראל – ידוע מראש שהיא לא תמלא אותן משום שהשופט המתווך מעוניין בטובתו וכמו בעבר לא יקרא אותו לסדר.
כך למשל ביחס לתביעה אל הפלסטינים להפסיק את הטרור. מאחורי תביעה זו עומדת התביעה להפסיק את האינתיפאדה ואת המאבק לעצמאות פלסטינית בכלל. הרשות הפלסטינית נדרשת גם לפרק את ארגוני התנגדות מנשקן ולהרוס את "תשתית הטרור". מובן לכל בר דעת שזו קריאה למלחמת אזרחים עקובת דם. מי מבין המנהיגים הפלסטינים שיהיה מוכן לקחת אותה על עצמו יאבד את הבסיס הציבורי שלו ויהיה תלו לחלוטין בארה"ב ובישראל.
ומה יקבלו הפלסטינים בתמורה? כנראה (פרטי התוכנית עדיין לא פורסמו) נסיגה משטחי הרשות ודיון על גבולות הקבע כתום חמש שנים. חזרנו לסרט אוסלו בו היינו כבר, והתוצאות ידועות. הנשיא בוש תבע בנאומו ביוני אשתקד גם לפרק את ההנהגה "הנגועה בטרור" של הפלסטינים, כלומר לסלק את ערפאת שאיבד את אמונו של בוש! (סגנו, צ’ייני, אמר עליו ש"יש לתלותו" – לא פחות!). ולעומתו, שרון לפי גרסת בוש הוא "איש שלום". והרי ידוע ששרון מאז קיביה ועד סברה ושתילה וג’נין "לא היה נגוע בטרור".
גם שאר התביעות כלפי הפלסטינים לא משאירות להם תקווה רבה. מדינה זמנית אחרי שלוש שנים, עליה כבר הגיב שרון שהיא תקום על 42% מן הגדה המערבית ומדינה עצמאית עם גבולות קבועים אחרי חמש שנים. אפילו נניח שאכן יגיעו בכלל לתאריך כזה, המירב שבתנאים הקיימים ובתווך האמריקאי יכול לצאת מזה, הוא בערך תנאי אהוד ברק בקמפ דייויד. כלומר מפת הדרכים לא משאירה כל ברירה אמיתית לפלסטינים, אם אינם מוכנים להיכנע לדיקטט האמריקאי-ישראלי. לא תישאר להם כל ברירה אלא להמשיך להתנגד לכיבוש ואז יואשמו בטרוריזם. ואילו הטרור הממלכתי הישראלי ימשך בעזרה אמריקאית (כ- 1.5 מליארד דולר לשנה).
התביעה להורדת האחזויות לא חוקיות היא תביעת גרוטסקיות. הורדת כמה מהן תיחשב כנראה ל"וויתורים הכואבים" של שרון. זוהי ממש קומדיה: הממשלה עוצמת עין כאשר הן מוקמות ויוצרת לעצמה רזרבה למחוות ו"לוויתורם כואבים" לעת הצורך. אז שולפים כמה "מחוות", ממש כפי שקורה בימים אלה, כאשר מופז מודיע בממשלה שהוא יוריד התנחלויות "לא חוקיות". הכינוי "לא חוקי" בא כנראה כדי להרגיל אותנו ששאר ההתנחלויות (כלומר רובן ככולן) הן חוקיות.
ולמרות כל אלה מודיעה ממשלת ישראל שיש לה למעלה מ-100 תיקונים למפת הדרכים! היא תובעת כינון הנהגה חדשה שתלחם בטרור. בינתיים נבחר אבו מאזן לראש ממשלה, אך ישראל לא תתרצה עד שלא יסולק ערפאת. ישראל גם לא נזקקת ללוחות זמנים שנקבעה בתוכנית (כדוגמת רבין שהכריז בזמנו ש"אין תאריכים קדושים" ודחה את בכך התחייבויותיו כלפי הסכמי אוסלו). עוד הסתייגות יצירתית (כנראה ממוחו הקודח של נתניהו) היא שהפלסטינים יכריזו מראש שהם מוותרים על זכות השיבה. כמו בשעתו, ביחס לאוסלו, ישראל מעמידה תנאים לפלסטינים שלא יוכלו לקיים ותפתור כך את ישראל מהתחייבויותיה.
יש הסבורים שישראל תצטרך בכל זאת לעשות ויתורים ממשיים כי ארה"ב תרצה לרצות את אבו מאזן או כי על ארה"ב בכל זאת להתחשב בדעת הקהל בעולם ובארצות הערביות. לעומת זאת יש הסוברים שמפת הדרכים תיכשל כי הקבוצה היהודית סביב לנשיא (וולפוביץ וחבריו) לא תיתן ידה לתוכנית אנטי ישראלית. אשר להתחשבות של ארה"ב בדעת הקהל בעולם ובארצות הערביות למדנו פרק חשוב במלחמת עיראק. לא דעת הקהל ברוב העולם או התחשבות בארצות הערביות עצרה בעדה.
אך עדיין צריך להוכיח שמפת דרכים היא בכלל תוכנית שתכפה על ישראל דברים כנגד רצונה. שרון וחבריו יוכלו לחיות יפה מאוד עם התוכנית תוך הכנסת כמה מהתיקונים שיצליחו להכניס בה בעזרת ארה"ב.
הסכמה למדינה פלסטינית אינה מפריעה לשרון, אף כי גם היא מוצגת "כוויתור כואב". רוב הציבור ואפילו הימין מסכים לכך. השאלה היא איזו מדינה. אולי כדאי להזכיר שכבר ב-1995 התחילו בימין הקיצוני לדבר בגלוי על כך. אז כמו היום מסכים גם הימין למדינת בנטוסטאן על 50-70% מתוך שטח הגדה. (ראוי להזכיר שוב שכל הגדה היא 22% של מה שנשאר מפלשתינה-א"י המנדטורית).
ישראל בעיני הממשל האמריקאי האגרסיבי נראית כנכס אסטרטגי רב ערך באזור. ישראל מסומנת אצלה כמחסום חשוב בפני התנועה הלאומית הערבית האנטי אמריקאית. הממשל האמריקאי הנוכחי לא יוציא תחת ידו שום תוכנית שתיראה לו כמפחיתה מכוחה של ישראל כמעצמה צבאית מרכזית באזור. לשם כך לא צריך שום לובי יהודי. השיקולים של אותם היהודים בממשל האמריקאי שמוזכרים לעתים כמטים את דעת הממשלה לצד ישראל הם אמריקאים-גלובליים ולא "יהודיים". הפלסטינים ניצבים שוב לפני אחת התכניות האמריקאיות, שמרחיקה אותם מעצמאות אמת ושחרור מהכיבוש. כמו גם בעבר הם ניצבים לפני הברירה: כניעה או מאבק.
אמרה היום הכתבתשל ערוץ 2 לענייני מפלגות רינה מצליח כי אחת הסיבות לפרישתו של מצנע היא הבנתו כי שרון לא באמת הולך למשא ומתן כן ורציני. המשפט היה סתום ונגמר ללא אומר וללא שאלה מן האולפן.
בין אם זו סיבה ובין אם לא – שרון לא הולך למשא ומתן אמיתי.