המחלוקת העקרונית בין ימין לשמאל בישראל על פתרון הסכסוך עם הפלסטינים נסובה על מהות הפתרון הטריטוריאלי. הימין צידד בארץ ישראל השלמה. אולם גם כשהיה בשלטון לא החיל את הריבונות על הטריטוריות שבשליטת ישראל מאז 1967, ולא ראה ביושביהן אזרחים שווי זכויות. זאת מעצם צידודו במדינת ישראל כמדינה יהודית. בשל הדמוגרפיה המאיימת על היות ישראל מדינה יהודית דמוקרטית, צידד השמאל בנסיגה משטחים אלו, תחילה להקמת מדינה ירדנית-פלסטינית ואחר כך להקמת מדינה פלסטינית עצמאית כפי שמעידה הסיסמה – "שתי מדינות לשני העמים". במאמרי אנסה לבדוק את מושגי היסוד: עם, לאום ומדינה דמוקרטית.
הימין והשמאל מצדדים למעשה בישראל כמדינת העם היהודי, שהיא בהבלטה, לגרסת השמאל, מדינה יהודית דמוקרטית – ורק חלוקים לגבי שטחה. כשאלת יסוד יש ראשית לברר מה משמעות המושג עם יהודי?
אם להתייחס לאישים ידועים, לא ברורה מהי הרלבנטיות של היותם יהודים לגבי מדינת ישראל? מה המשמעות שקנצלר אוסטריה ברונו קירסקי הוא יהודי להכללתו הלאומית בישראל? מה המשמעות שמזכיר המדינה האמריקאי הנרי קיסינג’ר הוא יהודי לזיקתו הלאומית לישראל? אותה שאלה נשאלת לגבי סימון וויל הצרפתייה, כמו גם ביחס למי שהתמודד על משרת סגנות הנשיאות בארצות הברית, וכיום מתמודד על הנשיאות – ג’וזף ליברמן?
אם נבחן את המושג עם יהודי נראה שלמעשה הוא כולל קבוצות אוכלוסייה שונות שבחרו בבחירה חופשית (חופשית ביחס למזרח אירופה מאז נפילת הקומוניזם), לחיות בארצות שונות, בין אם זו ארצות הברית, צרפת או גרמניה. אם נטען שכלל היהודים מהווים ציבור המחויב לישראל כמדינת העם היהודי, הרי נמצא מכלילים אזרחים ממדינות שונות תחת הכללה הנוגדת את רצונם ולכן היא אנטי-דמוקרטית. מכאן המסקנה שהמושג עם יהודי הינו מושג מעורפל ואינו חד ומובן ברלבנטיות שלו ביחס לישראל. (יש גם להבחין בין המשמעות של מושג זה כיום לבין התקופה שלא היתה זכות חופשית לאזרחי הגוש הקומוניסטי להגר ממנה, שלא לדבר על התקופה לפני הקמת המדינה – שבה כלל לא אעסוק).
מכאן ניתן ללמוד על הקשר בין עם לבין טריטוריה. עם הוא יישות קולקטיבית עם מאפיינים אובייקטיבים, המכיר את עצמו ככזה מתוקף תודעה סובייקטיבית משותפת. הגיאוגרפיות השונות יצרו לאורך ההיסטוריה עמים שונים, שבעת המודרנית עוצבו במדינות השונות כלאומים. ניתן אף לדבר על אומות המהוות את התלכדות הלאומים עם מדינותיהן. כך למשל האומה הצרפתית, הבריטית וכיו"ב. השלטון עיצב את האוכלוסייה שעברה תהליכי דמוקרטיזציה (מאז המהפכה הצרפתית ומלחמת העצמאות האמריקאית). כך שבני הלאום של המדינות היו במשך השנים לאזרחים שווים במדינותיהם.
כך עוצב המודל הליברלי-דמוקרטי של המשטר במערב של המדינה הדמוקרטית המודרנית. חשוב לציין שהמדינה המודרנית היא גם מדינה לאומית טריטוריאלית כמו גם מדינה דמוקרטית, שבה אמורים להיות כל האזרחים שווי זכויות וחובות.
האם ישראל היא מדינה כזו? יש לפרק את השאלה לשתי שאלות: האם ישראל היא מדינת לאום טריטוריאלית? והאם היא מדינה דמוקרטית?
את השאלות הללו יש לשאול לאור תרגיל אינטלקטואלי שיכונן את ישראל כאחת משתי המדינות שבסיסמה: שתי מדינות לשני העמים. שאלות אלו נשאלות כי קיים רושם שבעיות היסוד של ישראל יפתרו והיא תהיה מדינה נורמלית לו רק תקום לצידה מדינת פלסטינית לפי אותה סיסמה. (לא אעסוק בפלסטינים של מדינת פלסטין במאמר זה).
אם תהיה זו מדינת ישראל של שאיפותינו – האם היא תהיה מדינת לאום טריטוריאלית? האם כל אזרחיה יהיו הלאום שלה, כמו שבצרפת כלל אזרחיה מהווים את הלאום שלה, עם תרבות פוליטית משותפת?! בדיקת הרישום בתעודת הזהות מעלה שמשרד הפנים מבחין בין מי שנרשם כיהודי, לבין מי שנרשם כערבי, דרוזי, רוסי ועוד. למעשה בישראל יש רישומים ייחודיים ללאום כמו: לא ידוע, בבדיקה, בבירור וכיו"ב. מדובר במדיניות עקרונית-מגזרית של חלוקת האוכלוסייה האזרחית לקבוצת רוב יהודית דומיננטית בעלת זכויות יתר, ולקבוצות מיעוט המהודרות (מלשון הדרה) ברמה זו או אחרת מהמרכז הפוליטי לשוליו. במקום להעמיד את השאלה מיהו ישראלי, עולה לפעמים השאלה (התיאולוגית פילוסופית) -מיהו יהודי, ומכאן סוגי הרישום השונים בתעודת הזהות.
מבחינה מוסדית קיימת מגזריות מפלה. כך למשל מוסדות ציוניים (אף שניתן להבין את רציונל הקמתם ופעילותם טרם הקמת המדינה), הם מוסדות בעלי משקל בתחומי חיים מרכזיים גם כיום. כך פועלת בישראל מחלקת ההתיישבות של ההסתדרות הציונית, כמו גם מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, כמו גם הקרן קיימת לישראל, וזאת לשמירת אדמות הלאום. ומיהו הלאום לשיטת המוסדות הללו? כמובן – הלאום היהודי.
לא רק מדיניות מוסדית מגזרית עקרונית שונה קיימת בין מי שמוגדרים כיהודים לבין מי שאינם, אלא גם ברמה התקציבית. מיותר להביא בהקשר זה את המספרים הידועים ממחקרים אקדמאים כמו גם מרישומי עמותת "סיכוי" (המפליאה להמציא חומרים עדכניים), על האפליות והקיפוחים הקיימים כנגד מי שאינו מוגדר כיהודי. לכך יש להוסיף את אורינטציות החינוך השונות הקיימות לכל מגזר ומגזר.
לא רק זאת, אלא גם הניעוּת הסוציו-כלכלית של המגזרים השונים, שונה מהותית מעצם השיוך המגזרי. המגזריות השונה – הן זו הממסדית, התקציבית והחינוכית, היא בגדר פגם מהותי באופייה של ישראל כמדינת לאום, והן כמדינה דמוקרטית. האם משהו ישתנה מהותית אם תקום לצידה מדינה פלסטינית? האם הקמתה של זו תהפוך את ישראל למדינה דמוקרטית ולמדינת לאום טריטוריאלית?
אין אלו שאלות תיאורטיות בעלמא. מדובר בשאלות יסוד. מי שרוצה להבין את האירועים האלימים בתוך ישראל של הקו הירוק בתחילת האינתיפאדה ב-2000, אינו יכול להקל ראש בשאלות אלו. האלימות שפרצה בעוז אינה רק סוגייה אודות שימוש באש חיה על מפגינים זועמים (כשלעצמה עניין חשוב וחמור), אלא עניין של מהות הזהות של המדינה ושל אזרחיה.
מאחר שישראל מגדירה עצמה כמדינת העם היהודי, וכמדינה יהודית ודמוקרטית, הרי מי שאינו יהודי נדחק למעשה מהמרכז ולעתים אף מהודר כליל מהשיח הפוליטי הציבורי, כמו למשל הבדוויים ביישובים הלא מוכרים, (יישובים שהם "פטנט" ייחודי למקומותינו, שיעלה בדמים רבים – בכל המובנים).
פעם הגדירו עצמם מי שכתוב בתעודת הזהות שלהם ערבי כמי שהינם ערבים ישראלים, או פלסטינים ישראלים, ובכל מיני שילובים שבהם היתה קיימת איזו זהות ישראלית (מתוך רצייה להיות כמו הרוב), אף שהיתה לא לגמרי ברורה. אך מאחר שאין ישראל מכירה בהיותה מדינה ישראלית, ולאור זאת אף מחנכת בצורה שונה את אזרחיה בחינוך מגזרי שונה, אין זה פלא כשהתחזקה התודעה הפוליטית הדמוקרטית של אזרחיה (שבתעודת הזהות שלהם כתוב ערב), התחזקה תודעתם לשוֹנוּת ולרצון של הגדרה על בסיס קולקטיבי שונה. מכאן המינוח השגור בימינו פלסטינים בעלי אזרחות ישראלית, כלומר מי שאזרחותם היא מהות חיצונית ופונקציונלית לתודעתם.
אין זה צריך להפתיע את מי שאבות אבותיהם היגרו לארצנו מארצות שהוגדרו כמדינות לאום אתניות (השייכות ללאום הדומיננטי), ולא כמובן גם לאחרים ובהם יהודים. כזו היתה פולין כמו גם רוסיה, ולכן אין זה פלא שבמזרח אירופה יהודים רבים בחרו להילחם על זכויותיהם הקולקטיביות התרבותיות. מכאן ה"אוטונומיזם" כמו למשל מפלגת הבונד ההמונית מחד גיסא, כמו גם התנועה הציונית על מפלגותיה השונות, מאידך גיסא.
פעם היו בישראל מפלגות לווין ערביות מטעם מפלגת השלטון, אחר כך מפלגות שניסו ליצור שותפות יהודית-ערבית, ואין זה פלא שכיום קיימת מפלגה כמו בל"ד הלוחמת למען זכויות פוליטיות אינדיבידואליות, וקולקטיביות של מיעוט לאומי. במידה רבה (ובשונה מהבונד שהיתה מפלגה מרכסיסטית בעוד היא לכאורה ליברלית-דמוקרטית) ניתן לראות בעזמי בשארה "בונדיסט" אימננטי לזהותה הלאומית המסתגרת של ישראל!
מכאן מסקנתי שהסיסמה שתי מדינות לשני העמים – לא תפתור את בעיות היסוד של ישראל (מבלי להתייחס כמובן לפתרון הטריטוריאלי שבסכסוך ולסכסוך עם הפלסטינים שלצידה), כל עוד היא תהיה מדינה יהודית דמוקרטית של העם היהודי. הימים שיבואו ואשר יעצבו בדם (לצערי) את זהותנו בתוך גבולות הקו הירוק – יעידו על כך!
המאמר שלך מענין מאד. קראתי גם את המיתוח האחרון של אתר"דבקה" לגבי ממשלת אבו- מאזן וכוונותיהן האמיתיות של הפלסטינאים ואני ממש ממש מודאגת. על החתום: סילביה ר.
היו אי אלו שינויים. גם הימין נוסח דן מרידור מצדד בישראל כמדינה יהודית דמוקרטית וזה לא פטנט רק של השמאל.
הכותב ה"מוסיאוני" (כך נכתב מתחת למאמרו) כורך את
השמאל בחבילה אחת ואינו מבחין בין "השמאל הציוני"
לבין השמאל ללא מרכאות, שלא צידד מעולם ב"מדינה
יהודית דמוקרטית" – אין זו אמת שהשמאל הלא-ציוני
קרא לפתרון פלסטיני-ירדני. הכותב צריך היה להביא
אסמכתאות לאישומיו וקביעותיו ולא עשה זאת. לאחר
מלחמת יוני 1967 ("ששת הימים") הוקם "הוועד למען
פדרציה ישראל-פלסטין" ולא עם ירדן.הוועד הוקם בידי אנשי שמאל לא ציוני והסתננו לתוכו אנשי ממסד (ו"מוסד") ופעילותו נפסקה לאחר שהממסד הציוני החליט על המשך הכיבוש ומשך את אנשיו מהוועד, שהחברים השמאליים בו הצטרפו ל"התנועה לשלום וביטחון" שתבעה את ביטול הכיבוש והגדרה עצמית לפלסטינים. היה אמנם תמהוני
חיפאי (יוסף אבילאה) שהיתה לו עמותה ל"קונפדרציה עם
ירדן" אך הוא היה איש ימין-מרכז.הסיסמה של בישארה
ולפניו "מצפן" ורסיסיו:"מדינת כל אזרחיה"- כוונה
למדינה דו-לאומית מהירדן לים ולכן. מתקשים כותבי
ודוברי השמאל הלא ציוני,המצדדים ב"שתי מדינות לשני עמים",להשתמש בה בישראל שבתוך גבולות הששי ביוני 1967 אך אין ספק שמק"י וחד"ש, גוש שלום וקבוצות דומות – רוצים בישראל דמוקרטית לכל אזרחיה ולא ב"מדינה יהודית" שמעצם הכתרתה ככזו, אינה יכולה להיות דמוקרטית.הכותב לא היה אמיץ מספיק להביא לקוראים את מסקנתו המתבקשת מקריאת מאמרו, שאין מקום לשתי מדינות לשני עמים והוא מסיים את מאמרו בערפל.
במאמרי כתבתי על "המחלוקת העקרונית בין ימין לשמאל בישראל",מתוך התייחסות למושגי יסוד "עם לאום ומדינה דמוקרטית". במרכז המאמר עמדה השאלה:"האם ישראל היא מדינת לאום טריטוריאלית והאם היא מדינה דמוקרטית".
אלכס מסיס שהגיב על מאמרי פתח במשפט התמוה הבא "הכותב ה"מוסיאוני" (כך נכתב מתחת למאמר)", בעוד שמתחת למאמר נכתב ש"יוסף ברנע הוא תחקירן היסטורי, מוסיאוני בעיקר" ומכאן ניתן להבין שהמוסיאוני מתייחס לתחקירן, ולא ל"כותב", וכלל לא נכתבה מילה זו.
הוא תוקף אותי בטענה שאני "כורך את השמאל בחבילה אחת ואינו מבחין בין "השמאל הציוני" לבין שמאל ללא מרכאות, שלא צידד מעולם ב"מדינה יהודית דמוקרטית"אין זו אמת שהשמאל קרא לפתרון פלסטיני-ירדני",וכמעמיד אותי בבית משפט על עבירות פליליות שביצעתי לגירסתו הוא גם מוסיף"הכותב צריך היה להביא אסמכתאות לאישומייו וקביעותיו ולא עשה זאת".
אולי יועיל בית המשפט להנמיך את עץ התלייה כדי שאוכל להשיב ברמה המרכזית של המאמר, שכמובן לא עסקה בתצורות השונות של השמאל בישראל,אם זאת הצביעה על כך שמעולם זה לא חרג מהתייחסות לישראל הדמוקרטית מתוך זיקה לעם יהודי.גם מק"י וחד"ש המצדדות בשתי מדינות לשני העמים,אינם מדברות על עם ישראלי השוכן לצידו של העם הפלסטיני.
המאמר התרכז בסוגיה המדינה הדמוקרטית המודרנית שהיא גם מדינת לאום טריטוריאלית.לא מצאתי אצל תנועות שמאל,גם שאינן ציוניות התייחסות שניתן להשוותה למדינות לאום טריטוריאליות קיימות.
"הוועד למען פדרציה ישראל-פלסטין", אינו דוגל במודל של מדינת לאום פדראטיבית שלה יש זהות לאומית שניתן להשוותה למודלים קיימים של מדינות לאום, כמו למשל:ארצות הברית,או אף גרמניה.
התמקדותו של מסיס בקשר עם ירדן ועובדת ציונו ש"היה אמנם תמהוני חיפאי (יוסף אבילאה) שהיתה לו עמותה לקונפדרציה עם ירדן", אינה רלבנטית לסוגיה.
מסיס טען כנגדי ש"מק"י וחד"ש, גוש שלום וקבוצות דומות רוצים בישראל דמוקרטית לכל אזרחיה ולא ב"מדינה יהודית", אולם אין הם מצדדים במודל של מדינת לאום טריטוריאלית שניתן להשוותו למודל מערבי נורמבטיבי.הם מצויים בסבך המושגים הסוגיה הלאומית,שהינו אימננטי לזהותה האנומלית של ישראל.
מכאן המסקנה שגם אם לצידה של ישראל תשכון מדינת פלסטין (ובכוונה לא התייחסתי לסוגיה זו כשלעצמה) ימשיכו הסתירות האימננטיות בישראל. התייחסתי לא רק לרמה התיאורטית אלא גם למודעות הפוליטית של האזרחים והצבעתי על גישתו של עזמי בישארה ,שמפלגתו בל"ד זכתה בשלושה מנדטים (כמו חד"ש) כמי שהוא תוצר אימננטי של הזהות בישראל,ולכן ניתן להשוותה לבונד.
טיעונו של מסיס ש"הכותב לא היה אמיץ מספיק להביא לקוראים את מסקנתו המתבקשת מקריאת מאמרו, שאין מקום לשתי מדינות לשני עמים והוא מסיים את מאמרו בערפל", מעידה על אי הבנת הנקרא, באשר מסיס לא התייחס לעיקר טיעוני אלא לשוליו.
היכן כתבתי שיש להעמיד את הכותב לדין "פלילי" ?
ולטיעוניו: מאמרו נפתח באיזכור "היסטורי" על עמדות
הימין וה"שמאל" כשהוא מייחס את עמדות השמאל הציוני
לשמאל גולו. הייתי ממייסדיה של תנועת "העולם הזה
כוח חדש" שנציגיה נבחרו לכנסת פעמיים ב1965 לפני
הכיבוש של 1967 ושוב ב1969 – תנועתנו לא צידדה ב"מדינה יהודית" והתגגדה לחוק השבות. גם תנועות
שמאליות אחרות כ"מצפן" למשל ובעבר שס"י ואחרות –
לא הסכימו לניסוח כזה. ברנע ממשיך וכותב על "הוועד
לפדרציה ישראל-פלסטין" בלשון הווה… כתבתי ואני
מחזיק בדעתי: כהיסטוריון היה על מחבר המאמר להביא
אסמכתאות ומראי מקום להנחותיו וקביעותיו.
אלכס מסיס טועה עובדתית כאשר הוא טוען כי הססמא "מדינת כל אזרחיה" במצע אלתג’מע אלוטני אלדמקרטי מתייחסת למדינה "דו לאומית, מהים עד הנהר". הססמא הזו, בדיוק כמו במצע חד"ש, מתייחסת למדינת ישראל שבגבולות הקו הירוק ומופיעה לצד הססמא "שתי מדינות לשני עמים".
יוסף ברנע צודק לחלוטין כאשר הוא כותב כי הססמא "שתי מדינות לשני עמים" קובעת הלכה למעשה כי ישראל היא מדינתו של העם היהודי, אשר אפילו ישונה שמו ל"ישראלי", הוא אינו כולל את הפלסטינים אזרחי ישראל ואת הפליטים שהם תושביה בזכות של הטריטוריה המכונה "הקו הירוק". ה"אנומליה" הזו, כפי שמכנה אותה ברנע, היא אימננטית להיותה של ישראל מדינה שגבולותיה הגיאוגרפיים והדמוגרפיים (שהם שני המגדירים הצורניים של מדינה) נוצרו בתהליך של כיבוש קולוניאלי ולא במהפכה לאומית-דמוקרטית. המהפכה הדמוקרטית צריכה להיות, לכן, ביטול המדינה הזו והקמת מדינה חילונית ודמוקרטית בכל שטחי פלסטין, כפי שמתעקש עליה רוב השמאל הפלסטיני בגדה, ברצועה ובפזורה (החזית העממית לשלחרור פלסטין) וחלק מהשמאל הפלסטיני בתוך הקו הירוק (אבנאא אלבלד).
כה לחי!
יפה שמישהו מבקר את הסיסמא שתי מדינות לשני העמים כאשר לפחות עם אחד מגדיר את עצמו כיישות אתנית סגורה שחושבת שרוב בניה אינם נמצאים עדיין במזרח התיכון.
ברנע יגיב כנראה לכל תגובה – יבושם לו. מוטב היה,
שיקדיש תשומת לב רבה יותר לנכתב בהן: לא הייתי
ממקימי "המשטר הזה" (ולא היתה מפלגה כזו) אלא:
"העולם הזה כוח חדש", שהוקמה בקיץ 1965 ;"המשטר
החדש" נוסד ב1959 ועובדת היותם, של חלק מראשיו,"ציונים" – אין לה כל קשר למאמרו של ברנע
ולתגובותיי – אלא אם כן, סבור ברנע, שאם ישליך בי
"בוץ" על כי הייתי "ציוני" ואני "חסר חוש הומור" –
שני אישומים כבדים – ישכנע את הקוראים בטיעוניו
הכתובים ברשלנות, ללא כל אסמכתאות ומראי מקום, כיאה
להיסטוריון, אם הוא כזה,או חובב.
ה"המשטר החדש" היה ניסיון שנכשל, לגשר בין שמאל לימין ובשאלה הלאומית והסכסוך הישראלי-פלסטיני,
עמדותיו היו מתקדמות יותר מאלה של מפ"מ ו"אחדות
העבודה". רבים מחבריו הצטרפו ופעלו ב"העולם הזה
כוח חדש" שהייתה המפלגה הפוסט-ציונית הראשונה בישראל
-אלא אם כן נשייך כינוי זה ל"מםלגת השמאל הסוציאליסטי" בראשות הד"ר משה סנה, שקמה ב1952 וחבריה הצטרפו למק"י ב1954 . כבר אז,ב1952/3 ("השמאל
הסוציאליסטי") ב1959 ("המשטר החדש") החלו דיונים
מרחיקי לכת במסקנותיהם על "אומה". "לאום" ו"עם".
המסקנה המשותפת של כל אלה ש"נדדו" מה"שמאל" של סנה
אל "המשטר החדש" וממנו אל "העו"ז-כוח חדש", הייתה:
הלאום הישראלי יהיה "יהודי-ערבי" כשהאזרחים מהעמים
היהודי והפלטיני המשתלבים בו,הם בני "העם"/"האומה" היהודית,בתוקף דתם ו/או תרבותם והעבר המשותף שלהם ואילו הפלסטינים הישראלים, הם בני "העם" או "האומה" הערבית, מתוקף אותם כללי-מבחן. המצדדים בסיסמה (זו היא סיסמה!)
של "שתי מדינות לשני עמים" מתכוונים למדינת ישראל
של הלאום הישראלי (מהמוצא היהודי והפלסטיני) ומדינת
פלסטין של הלאום הפלסטיני, שגם בה יהיה ברבות הימים,
מיעוט יהודי-פלסטיני.
ידוע לי שאלכס מסיס היה פעיל ב"משטר הזה". הוא גם היה פעיל בתנועת ה"משטר החדש" שבה היו פעילים פרופ ליבוביץ היהודי-ציוני,שמואל תמיר ואליעזר ליבנה לימים איש ארץ ישראל השלמה.שתי התנועות הללו לא צידדו בישראל כמדינת לאום טריטוריאלית ישראלית.
מסיס מתקן את שגיאת הדפוס אודות "הוועד לפדראציה ישראל פלסטין" שניכתבה בטעות בלשון הווה.
אני לא מוצא בהתייחסותו כל התמודדות ענינית עם טיעוני,אלא רק ניצנים של חוסר חוש הומור כפי שניתן להסיק ממשפטו "היכן כתבתי שיש להעמידו לדין פלילי?".
ליורם בר חיים רק אוכל להעיר כי הקמת "מדינה חילונית דמוקרטית בכל שטחה של פלסטין", היא סיסמה ידועה של אש"פ.למיטב ידעתי, לא במאמר זה ולא במאמרים קודמים הודעתי על הצטרפותי לארגון זה. אם זו גם רמת ההבנה בסוגיה הלאומית, אולי גם אשקול זאת בעתיד ..(למי שלא הבין- מדובר בבדיחה).
ססמא של אש"ף זה לא דבר רע, אלא אם כן היא רעה, וזו הייתה ססמא נכונה.
העליתי את הפתרון לא כייחוס לטיעונים של ברנע אלא בתור הפתרון היחיד העומד מול אופיה האימננטי (איזו מילה נהדרת) של ישראל.
האם הלאום הפלסטיני – שהתגבש במודע במקביל לייסוד המדינה – האם הוא לא רואה את בניו הפזורים בכל רחבי המזרח התיכון והעולם?
כלומר, מדוע השמאל הזה שחלקכם מצדדים בו – רואה לנכון את הקמת שתי המדינות – יהודית ופלסטינית ופלסטינית בלבד?
באיזו זכות מוסרית תומך חלק מהשמאל שלכם בהקמת מדינה פלסטינית ועקירת היישובים היהודיים שם – כאשר אין עוקרים את היישובים הערבים פה (את כולם כמובן).
ושאלה נוספת – אמנם חלקכם רוצים מדינה חילונית ודמוקרטית על כל שטחי אי-פלשתינה. אבל הדמוקרטיה יכולה לשנות את רוחה ולהיות דתית ודמוקרטית. אף אחד לא מבטיח דבר. האם אתם לא חוששים מרוב פלסטיני שיכריח אתכם להגר או לגדל פאות (כמו בתימן) כדי לסמן שאתם יהודים)?
תודה
שאלת תם,שאלת – אך, אינך תמים כלל: "עקירת ישובים"
הוא הקוד לכותבים ימניים-קיצוניים, הסבורים שהתנחלויות-הכיבוש,יורשו להשאר תחת ריבונות ישראלית
בםלסטין. אתה באמת תם או מיתמם. אשר ל"סכנת הפאות" –
היא ממשית יותר בגבולות הקו הירוק של "מדינה יהודית
דמוקרטית".
ראשית אציין כי אף כותב נאור ומתקדם לא התייחס לעובדה הפשוטה שכיום אין אף מפלגה פוליטית שמצדדת במדינת לאום ישראלית שהיא מדינה דמוקרטית,שאינה מתיחסת למוצא האתני או הדתי של אזרחיה.
שלמה זנד בצדק הפנה את האצבע לעובדה שאחד משני העמים מגדיר את עצמו כיישות אתנית סגורה שחושבת שרוב בניה אינם נמצאים עדיין במזרח התיכון, במילים אחרות כישות שאינה לאום טריטוריאלי!!
מכאן נישאלת שאלת היסוד- איזה עתיד יש למדינה המושתת על תפיסת "לאום" שכזו?
יורם בר-חיים מעלה את סיסמת אש"פ אודות המדינה החילונית דמוקרטית פלסטינית שהיא כמובן שלילת זכות קיומה של ישראל.
שאלות התם והתשובות לתם, אינן מעידות על הבנת מהות מדינת הלאום המודרנית הדמוקרטית.
אלכס מסיס אשר מצטין ביכולת הגהה לתגובתי, מצא אכן טעות ובמקום שאציין את "העולם הזה כוח חדש" כתבתי" "משטר-הזה". הוא לא התייחס לטענה ש"המשטר החדש"ו"העולם הזה- כוח חדש" לא ראו את ישראל כמדינת לאום ישראלית הפתוחה לכל תושביה, אחת דתם או מוצאם האתני, כפי שמקובל במערב. ציון עובדת שותפתם של ליבוביץ,תמיר וליבנה ב"משטר החדש" לא באה ל"השליך בוץ" , אלא לציין את אי האפשרות שאינטלקטואלים ציוניים יקבלו תפיסה לאומית זו, שעליה אני כותב וחוזר וכותב. קצת קשה להבין ניסוחים כמו "עם- אומה יהודית "- מה זה? את מי זה כולל? כמו "עם אומה -ערבית"-מה זה? את מי זה כולל?, ומכאן המסקנה שהבעיה של מסיס עם כתיבתי היא בכל זאת לא בתחום ההגהות והרישול בכתבתי, אלא בהבהרת ובהנהרת מושגי יסוד.
הרי המאמר שלי טיפל בהבהרת מושגי יסוד לגבי הזהות הלאומית, והמגיבים "לקחו את הדיון" לכיוונים אחרים.
מדינת לאום טריטוריאלית "במובנה המערבי" אינה קיימת כלל, מדינות הלאום האירופיות הוקמו על ידי לאומים בעלי תודעה סובייקטיבית של שפה, תרבות ומוצא משותף אשר רחוקה מהמצב בישראל כרחוק המזרח המומצא מהמערב המדומיין. הסוג השני של מדינות "מערביות" הוא מדינות מהגרים, כאלו שבנו את "הלאומיות הטריטוריאלית" שלהן מחיסול העם היליד, אם לא פיסית אז לפחות חיסולו כיישות פוליטית ואז נותרו רק המתנחלים כדי לקבל "עצמאות טריטוריאלית" ממדינות האם. ישראל דווקא ניסתה לעשות זאת אבל העם היליד חי, בועט ובונה את זהותו הלאומית ואין לו איזשהן כוונות להצטרף לעוד פרויקט החלפת זהות שתציע לו ישראל.
הבעיה של רעיון הלאומיות הישראלית אינה חוסר בממליצים טובים, כאלו יש והיו מבועז עברון ועד יוסף ברנע. הבעיה היא שהרעיון הזה מדלג על שאלת אופיה הקולוניאלסטי (ולא רק האתני-עדתי) של ישראל, שהוא אימננטי לעצם קיומה, ודורש מהעם היליד להשתלב בדמוקרטיה ש"הקימו עבורו" המהגרים בטרנספר ונישול, לוותר על השבת הגזל ולהכיר בפרי השוד בתור מדינת הלאות הטריטוריאלית שלו. איך יתבצע הקסם של שכנוע הפלסטינים להיות חלק מהלאומיות הזו ? לרטוש וחורון היו פתרונות לשאלה הזו אבל אלו לא פתרונות שאמורים להיות מקובלים על אדם נאור ומתקדם.
ונקודה אחרונה לגבי האומה הערבית, למרות קשיים מסוימים בהגדרתה במישור הטריטוריאלי, הרי היא לפחות מתבססת באופן ברור וחד-משמעי על קריטקיון של שפה, שממנו אפשר לקבוע די בקלות מי ערבי ומי לא, בהתחשבות סבירה במקרי קצה מועטים.
גרנע לא חייב להתווכח עם כל טיעון ועם כל טוען אבל אם הוא עושה זאת, כדאי לדייק יותר בעובדות וכדאי להעלות טיעונים חזקים יותר מאשר הדמגוגיה של "ססמת אש"ף" כאילו היה זה אסון (הצילו, אש"ף…) או הדמוניזציה של "חיסול ישראל" כאילו מדינות הן יישויות קדושות ולא מערכות פונקציונליות שמותר לפרק בעת הצורך. האם ברנע מתנגד למשל לפירוק רודזיה והקמת זימבבואה ? או, להבדיל, לפירוק בית המועצות ?
אני מגיב שוב,למרות שרציתי שלא להמשיך בוויכוח המייגע אך,אין ברירה: ההיסטוריון ברנע, ממשיך להפריח את הנחותיו המופרכות. ובכן,"העולם הזה כוח חדש" דגל במדינת ישראל לכל אזרחיה ! ברנע יכול היה לעיין בהחלטות שלש וועידות התנועה ולא עשה זאת. אשר לחד"ש, שאני חבר במועצתה – אין לי את האסמכתאות תחת ידי אבל,אני סבור שאוכל לכתוב בביטחון שחד"ש מצדדת במדינת ישראל לכל אזרחיה, בגבולות הששי ביוני 1967 .
ימי חג ומועד של האוכלוסיה הפלסטינית בשטחי 48 ? ישנם שלושה ימים כאלו ואף אחד מהם אינו חג. האחד הוא יום הנכבה, השני (אולי הראשון בחשיבותו) הוא יום האדמה והשלישי הוא יום האסיר.
יום הנכבה מציין את האסון של העם הפלסטיני ב-48 (האסון שהוא חלק מהקמת ה"לאומיות הישראלית") ואת המאבק למען שיבת הפליטים.
יום האדמה מציין בעיקר (אבל לא רק) את המאבק נגד נישול הקרקעות בהקשר של אירועי יום האדמה 76 שכללו הפגנות המוניות ורצח מפגינים. אירועי 76 התפרצו לא במקרה אחרי חצי שנה של מאבק עממי בגדה המערבית.
יום האסיר מציין את ההזדהות עם האסירים הפלסטינים בשני צידי הקו הירוק, המואשמים בכך שלחמו לשחרור עמם.
אפשר לראות די בקלות שאף אחד מהימים האלו אינו ממוקד בתודעה נפרדת של "מיעוט לאומי בישראל" אלא להיפך, בשייכות מלאה לעם הפלסטיני והשתתפות בגורלו ומאבקו בדרכים העומדות בפני אוכלוסיית הקו הירוק. האלמנט היחיד בהם הנפרד משאר העם הפלסטיני הוא העובדה שיום הנכבה מצוין בתאריך ה"עברי" שלו בשטחי הקו הירוק ובתאריך ה"אזרחי" בגדה, ברצועה ובפזורה…
"העולם הזה כוח חדש" התנגדה לחוק השבות וצידדה
ב"זכות השיבה" כשמימושה ידון במו"מ בין הפלסטיניפ,
מדינות ערב ומדינת ישראל.
לא ארחיב לגבי ההערות הקודמות. אך אציין כי גם ישראל היא ארץ הגירה ושנית אין עובדת התנהגות העבר שעיצבה את ארצות ההגירה (מדינות אמריקה, אוסטרליה וכיו"ב) משמעה- הכרחיות של התנהגות זו מצד ישראל. אסור לשכוח כי גם בארצות אלו יש התייחסות שונה לעברן.
הבעיה הבסיסית ביחס לכל מה שניטען עד עכשיו היא שאף אחד מהמגיבים והחוזרים ומגיבים, אינו יכול להציב את המודל בו הוא מצדד בהשוואה למדינות המערב בכדי לשכנע כי מודל זה הוא לאום בר- קיום ויש בו בכדי להבטיח דמוקרטיה יציבה.
מאחר ורוב האזרחים בישראל אינם אכן מצדדים במודל הישראלי, גם לאחר שיפתר הסכסוך עם הפלסטינים שבמדינת פלסטין הסמוכה (בהנחה אופטימלית שזה יהיה אכן כך), הרי בישראל עצמה מובילים התהליכים למלחמת אזרחים בתוכה…
הווה והעתיד הם החשובים ולא מה נאמר בועידת העולם הזה מס 2 או מה עשה תמהוני פלוני שהטיף לפדראציה עם ירדן.
ברנע כותב ומסיק מסקנות, כשהוא מטעה את קוראיו על
עמדות שמאל או "שמאל", מפריח הנחות-שווא על מפלגה
זו או אחרת ואח"כ כותב ש"לא חשוב" מה היתה עמדתה…
קראתי בעניין רב את מאמרו של יוסף ברנע.
לדעתי קשה למצוא בתקשורת ישראלית ניתוח כל כך מעמיק של שאלות יסוד בעניין "לאומיות".
הטענה שהועלתה ע"י אחד מהמגיבים לפיה לא ניתן להקים אומה "ישראלית" בה יהיו שותפים מתיישבים וילידים הואיל ו"ישראל" היא תוצר קולוניאלי, היא טענה סתמית.
רוב המדינות הדמוקרטיות המערביות התגבשו לאחר מלחמות קשות בין שבטים ו"עממים", בין מתיישבים ויושבים.
אמנם נכון ש"ישראל" היא תוצר קולוניאלי אך יש לה גם מרכיבים "ילידים" שלא ניתן להכחיש כגון השפה העברית והתנ"ך .
זאת ועוד. האם ידעתם שלילד ערבי בישראל יותר קל להבין עברית מאשר ערבית ספרותית הואיל ושפת האם שלו היא ערבית מדוברת שאפשר לכתוב אותה באותיות עבריות אך לא באותיות ערביות (ר’ מילון עברי- ערבי לשפה המדוברת מאת י. אליחי- מבוא)? כמובן שמערכת החינוך ה"ישראלית" מעדיפה שבבתי הספר "הערבים" ילמדו ערבית ספרותית ולא מדוברת ע"מ להחליש את הזיקה לארץ ולחזק את הזיקה לעולם הערבי…
מתמיה עד כמה השמאל הישראלי לא מוכן להיות ישראלי כמו כל תנועה נורמלית במערב. תמוה כי זכרונו של אלכס מסיס בוגד בו כשהוא טוען שהעולם הזה היתה תנועה שצידדה בלאומיות טריטוריאלית ישראלית. הרי בספרו של אורי אבנרי -מלחמת היום השביעי, מופיע המצע שלה ממרס 1968 ושם כתוב בסעיף 7 ש"התקשרות שתי מדינות ארץ ישראל לא תסתור את הזיקה המיוחדת של ישראל לעולם היהודי חאת הזיקה המיוחדת של פלסטין לעולם הערבי". כמובן שאין להתייחס לשטויות הרבות שנרשמו, שמאלני כל העולם- שיערב לכם!!
אני מציא לאלדד משוש ללמוד במסגרת קורס בלוגיקה ואו בלשנות שתי מושגים: טפל ועיקר.
האם "העולם הזה – הכוח החדש" לא תמכה בחוק השבות מצד אחד והתנגדה לשיבת הפליטים מצד שני ?
וידוי: שמי יובל, ואני מסכים עם הסיסמה "שתי מדינות לשני עמים". אני ממש מתנצל, אבל זה אני.
מאידך אני גם מסכים לעיקרי הניתוח של יוסי ברנע על לאומיות וטריטוריה.
המסקנות המעשיות שלי מניתוח זה הן: 1. משטח פלסטינה- א"י המנדטורית גיבשו הנסיבות ההיסטוריות שני עמים:
הפלסטיני והישראלי. הם התגבשו כתוצאה מהקולוניאליזם האירופי בכלל, והקולוניאליזם הציוני בפרט. כשם שכל עמי יבשת אמריקה נוצרו כתוצאה ממפעלים קולוניאליים.
כלל האנשים המוגדרים באופן זה או אחר "יהודים" ברחבי העולם אינם מהווים לאום (הכל לדעתי האישית, כמובן).
לכל עם מגיעה הגדרה עצמית. כסוציאליסט המתנגד לגלובליזציה אני מתנגד בשלב זה של ההיסטוריה למדינות קפיטליסטיות רב לאומיות, כי הדבר משרת את התאגידים הרב לאומיים בכל הנוגע לחיסול שרידי מדינת הרווחה ולניוד הון על מנת להוזיל את "עלויות העבודה" (ראו את ה"איחוד האירופי" הזוועתי).
רק שתי מדינות לשני עמים, הפלסטיני והישראלי, יאפשרו תנאי פתיחה הולמים למאבק מעמדי ואנטי אימפריאליסטי בתוך כל אחד מהעמים הנ"ל, לצד מאבק לשוויון אזרחי (שבמדינה הישראלית פירושו הפרדת הדת מהמדינה, ביטול חוק השבות וביטול כל המוסדות הגזעניים המעניקים עדיפויות למילט היהודי, וכן שינוי הדגל וההמנון).
אשר לשאלה מיהו ישראלי, אשיב: זה לא משנה. לאום הוא מושג היסטורי- תרבותי ולא מושג פרוצדורלי. אי אפשר לשרטט מפה מדויקת של גבולותיו. אנו חייבים לשרטט את הגבולות בין המדינות, וזה כבר עשינו: גבולות 67′ יהוו על פי כל תרחיש סביר את הגבול בין שתי המדינות.
אבל האדם הפרטי מגדיר בעצמו את השתייכותו, ואין זה מעניינם של אף מדינה ואף מוסד אחר. כל אזרחי צרפת מוגדרים על פי החוקה כבני האומה הצרפתית. למרות שכל אזרח פרטי שם יכול "להרגיש" אלג’ירי, ויאטנמי או ישראלי.
יתרה מזאת, כולנו יושבים בתוך עמנו. כולנו יודעים שהקו הירוק יצר תודעה פלסטינית- ישראלית ייחודית, כפי שיצר תודעה ישראלית- ייחודית. לזהות הפלסטינית- ישראלית יש מכלול מאפיינים: הנהגה, גיבורים וימי חג ומועד.
במדינת הלאום הישראלי יהיו אזרחים שאינם יהודים ואינם ערבים, כי גם למהגרי עבודה תינתן הזכות לקבלת
אזרחות ישראלית, ולפיכך הם יהפכו אוטומטית לבני האומה הישראלית, מבלי לבטל ולו בפרומיל אחד את השתייכותם ללאומים הרומני, התאי או הפיליפיני.
אני מניח שהטענה האחרונה פוטרת אפילו את שאלת פליטי 48′, אם וכאשר מי מהם ישוב (אל תגלו לאף אחד, כבר עכשיו חוזרים במסגרת איחודי משפחות…).