יום העצמאות חלף והשביתה הכללית לא חודשה. מנציגי האוצר וההסתדרות המנהלים מו"מ סביב כמה מנקודות ה"תוכנית הכלכלית להבראת המשק" ניתן להבין ש"חלה התקדמות במו"מ". ואין זה פלא ש"חלה התקדמות" כי נציגי ההסתדרות הסכימו עקרונית עם עמדות האוצר שעל העובדים לוותר על שכר במסגרת אותה "תוכנית להבראה". מה שנותר הוא לקבוע "מהו חלקם של העובדים" בתוכנית. יש לציין שהסכמה זו של ההסתדרות לוויתור על שכרם של העובדים לא קיבלה שום אישור בהנהגה או בבינ"ה ("פרלמנט ההסתדרות" – הוועד הפועל לשעבר). זהו ויתור עליו החליט יו"ר ההסתדרות, ח"כ עמיר פרץ המרבה להחליט בינו לבין עצמו על צעדים מרכזיים במאבק הגורלי נגד ממשלת בעלי ההון.
בדומה להחלטה החמורה על ויתור השכר, החליט פרץ מבלי להתייעץ באיש להפסיק את השביתה בעת ישיבת מטה המאבק שנערך בבית ההסתדרות בשעות הערב של האחד במאי ולפני מספר שבועות, החליט על דחיית השביתה המתוכננת בשידור חי, בעת עימות טלוויזיוני עם שר האוצר בנימין נתניהו. "בדרך לאולפן הטלוויזיה החלטתי על דחיית השביתה" סיפר פרץ בעת ישיבת ההנהגה. ומדוע עשה זאת שוב בשבוע שעבר ובצעד מביש במהלך ישיבה בהשתתפות מאות ראשי ועדים ולאחר דבריו של יו"ר האגף לאיגוד מקצועי שלמה שני שקרא "להחריף את המאבק"… כי "הנשיא ביקש". מדוע ה"נשיא מבקש" קל לנחש. מדוע יו"ר ההסתדרות השיב בחיוב ובמהירות מפתיעה ומבלי להתייעץ באיש, אין לכך כל הסבר. אם כי סגנו של פרץ, יעקב שמאי (ליכוד) רמז בישיבת הנהגה כי "יתכן ויש מידע שאין אנו מכירים. יתכן ויש סיכומים שלא פורסמו". בתגובה לדבריו של סגנו, לא סתר פרץ אמירה זו ולא מסר כל מידע חדש.
אך הסוגיה המרכזית במאבק אינה דרך קבלת ההחלטות הפגומה בהנהגת ההסתדרות. השאלה העקרונית היא מדוע העובדים "צריכים להשתתף" בתוכנית הכלכלית. אין תמימות דעים סביב שאלה זו במסגרת הנהגת ההסתדרות. שני נציגי סיעת חד"ש בהנהגה מנהלים זה שבועות ויכוח קולני סביב סוגיית ויתור השכר. "מלווה מלחמה" הגדרנו חברי סיעת חד"ש בהנהגה את "השתתפות העובדים" בתוכנית הכלכלית.
בניסיון להפריד בין הפוליטי לכלכלי ובין החברתי לכלכלי, אין היו"ר פרץ (ורוב חברי ההנהגה) מוכנים לקבל כפשוטו את ההסבר שהתוכנית הכלכלית מבית מדרשו של נתניהו באה על מנת להאיץ את ריכוז ההון בידי שכבה דקה של בעלי הון ("200 המשפחות") ולגלגל על העובדים את העלויות הגדולות של הכיבוש והמלחמה המתנהלת נגד העם הפלסטיני. ממשלת שרון-נתניהו רוצה שהעובדים הישראלים ישלמו את מחיר דיכוי העובדים הפלסטינים, לטובת בעלי ההון הישראלים. אמת פשוטה זו לא מקובלת על עמיר פרץ וחבריו כי "ההסתדרות לא מנהלת מאבק פוליטי" וכי בין חברי ההסתדרות "יש בעלי עמדות פוליטיות שונות".
מאבק יש, אבל איפה ההנהגה?
המאבק נגד התוכנית הכלכלית החל ורוב רובם של ראשי ועדי העובדים לוחצים להחריף את הצעדים הארגוניים. אבל למאבק אין הנהגה. ולא מדובר כאן על הנהגה פורמלית. כי הנהגת ההסתדרות היתה לחותמת גומי של ההחלטות השנויות במחלוקת של היו"ר. כאן מדובר על הנהגה מסוג אחר, על ההנהגה מעמדית האמורה להוביל את המאבק בדרכים אחרות – הרחק משולחן המו"מ בו המשחק מכור והרחק מהזירה הפרלמנטרית בה התוכנית הכלכלית כבר עברה את הקריאה הראשונה.
להנהגה מעמדית יש סגנון עבודה שונה. הנהגה מעמדית קודם כל דואגת לכנס עובדים, לאו דווקא באותן "אסיפות הסברה" דמה בהן העובדים לא מתאספים וראשי הוועדים לא מסבירים דבר. לאסיפות העובדים שתי מטרות: חשיפת הרציונאל הבורגני העומד מאחורי התוכנית הכלכלית ובחירת מטה מאבק מקומי שאמור לפעול בקרב העובדים במקום העבודה, בין העובדים הלא מאורגנים במפעלים שכנים ובערים ועיירות שבקרבת מקום. אסיפה כזו יכולה להתקיים בפתח נמל חיפה, בכניסה לבתי הזיקוק במרץ חיפה או באשדוד, מול משרד האוצר בקרית הממשלה בירושלים. מאה אסיפות מחאה מהסוג הזה יכולות להוות הבסיס לשביתה כללית קצרה – אך לוחמת. כי יש להדגיש: פרץ אינו מוכן למחאה פעילה, ברחוב. הוא סירב לקבל את ההצעות להפוך את ההפגנה שנערכה בכנסת בעת הדיון על התוכנית הכלכלית (30 באפריל). הפגנה בה לקחו חלק כאלפיים מפגינים – תוך היעדרות בולטת של ועדי העובדים והאיגודים המקצועיים (פרט לאיגוד העובדים הסוציאליים). פרץ גם סירב לקרוא להשתתף בהפגנת אלפי הצעירים שצעדו במרכז תל-אביב לרגל האחד במאי. זו היתה הקריאה של סיעת חד"ש במשך החודשים שקדמו ליום העובד הבינלאומי: "להפוך את האחד במאי ליום מחאה לוחמת, יום של שביתה כללית והפגנה המונית".
על עמיר פרץ רובצת בימים אלה אחריות כבדה. אימוץ דרכי המאבק המעמדי יכול להפוך את ההפסקה המבישה של השביתה לדרך מנצחת. דרך הוויתורים, ה"קומבינות" וההסכמות מאחורי גבם של העובדים, יכולה להוביל את מעמד העובדים לאסון כבד. בנוסף, עלול פרץ לשלם מחיר פוליטי: פירוק הקואליציה בהסתדרות. בקואליציה זו רק שתי סיעות: סיעת הרוב (המורכבת מ"עם אחד", הליכוד, מרצ, ש"ס, רע"מ ומפלגות שאינן קיימות עוד – כגון מפלגת העולים) ומסיעה נוספת: סיעת חד"ש. אין ספק שחד"ש לא תוכל להשלים עם הסכמת יו"ר הסתדרותית לתוכנית כלכלית להעמקת הפערים בחברה הישראלית והמסייעת להעמקת הדיכוי של העם הפלסטיני.
האם סיעת חד"ש בהסתדרות תפרוש עתה? או שהכל בעלמא ובתירוץ של לא רוצים לפגוע ב"מחאה" הסיעה תישאר להנות ממנעמי הקואליציה ההיסתדרותית המוזרה הזו.
כחבר הנהגה אינני יודע מה בדיוק אותם מנעמי השלטון בהסתדרות. ואולי כדאי לכתוב על כך כמה מילים: קומוניסטים היו בין מקימי ההסתדרות בתחילת שנות העשרים. לאחר מכן נדרפו עד חורמה על ידי ראשי מפא"י עד כדי הלשנה לשלטונות הבריטים וגירוש כמה מאות עובדים מן הארץ לאחר מעצרם. בשנות החמישים הקומוניסטים שבו ופעלו במסגרת ההסתדרות, אם כי תוך מגבלות קשות כי החברים הערביים התגוררו ברובם תחת שלטון צבאי עד ל- 1966. מאז שנות החמישים עד ל-1995, הקומוניסטים ולאחר מכן סיעת חד"ש פעלו תמיד באופוזיציה. מאז 1995 חד"ש בהסתדרות היא חלק מהקואליציה אם כי לרוב היא מתפקדת באופוזיציה בתוך הקואליציה. קו פוליטי אחד מחבר עשרות שנות פעילות בהסתדרות (ומחוצה לה): נאמנות לעובדים ולמאבק למען סוציאליזם. אם הישיבה בהנהגה תרחיק אותנו משתי מטרות אלה, אין לנו מה לעשות שם. ואמרנו זאת לא פעם ולא פעמיים. וכל הדברים שנכתבו במאמר שפורסם ב"גדה השמאלית" נאמרו בע"פ (ולפעמים תוך הרמת קולות) גם בהנהגת ההסתדרות.
פעם היה פה אחד בגדה שקראו לו אמנון. אח"כ היה "ציוני" שהזכיר מאוד את אמנון בתגובותיו – והיום ה"דובר אמת" נשמע כמו הציוני ואמנון כאחד.
ולצערי אף לא אחד מהם אמר דברי טעם רק השמצות ובוטות.
אולי יציין דווידי מה עושים אנשי חד"ש למען העובדים , איזה אגודת צדקה כמו עזר מציון זק"א,וכד’
חוץ מנאומים מנופחים שלא השתנו מזה 60 שנה על סוציאליזם אחוות עמים ויחי האחד במאי העשייה שלכם שואפת לאפס . נותן לך אתגר – תאר מה אתם עושים למען העובדים החלכאים ונדכאים מלבד דיבורים .
ל"דובר אמת" (נו באמת):
אני לא יודע על סמך מה אתה טוען ש"העשייה שלכם שואפת לאפס". עניין אחד הוא לשאול את דווידי מה עושים אנשי חד"ש למען העובדים, ודבר אחר הוא להתפרץ בהטחת עלבונות לפני שקיבלת תשובה.
בכל מקרה, אם אתה באמת מעוניין בפרטים (וזה לא היה סתם אימון קצר בנאום מנופח מצידך), לעיונך העמוד הבא: http://www.hadash.org.il/pirsum.html ובו סקירה על פעילות חד"ש בשנים האחרונות. אני בטוח שתרווה ממנה נחת, היא רחוקה מלהיות אפס.
אתה לא חייב להסתפק בזה, כמובן, כי אני לא בקיא במפעלם של אנשי חד"ש מעבר למפורט לעיל. אולי תמתין באיפוק ובנימוס לתשובה מלומדת יותר מפי פעיל בחד"ש.
הייתי חבר הוועד הפועל של ההסתדרות 1974-1970 כנבחר-
שליח "העולם הזה כוח חדש" שלא הייתה סוציאליסטית
על פי מצעה. הפריטכלים של ישיבות הוה"פ ושאר מוסדות
וועדות ההסתדרות מעידים שמאבקינו למען השכירים –
לא נפל מזה של רק"ח, השמאל הסוציאליסטי (ריפתין) או
מק"י ואק"י (אסתר וילנסקה). לימים, היתה רק"ח לחד"ש
והצטרפה לקואליצית מפרקי ההסתדרות בראשותו של חיים
רמון.זה הוא פרק עצוב שיש לחקור אותו, שלא במסגרת
תגובה קצרה. אני מסכים עם דוידי שחד"ש (שאני חבר
מועצתה) אינה חברה בקואליציה ההסתדרותית בגלל "הנאות" מדומות – אלא, שמועצת חד"ש צריכה להתכנס מיד וללא דיחוי, לשמוע דו"ח מחבריה בהנהגת
ההסתדרות ולהחליט, אם להמשיך בקואליציה עם פרץ.
למי דואג עמיר פרץ?
אני לא עובד מדינה ולא מעוניין להיות כזה.
אני לא עובד בחברת החשמל, לא בתעשייה האוירית ולא בכל אותם מקומות "כוחניים" בהם העובדים משתכרים משכורות שמנות. להם עמיר פרץ דואג.
אני צלם עצמאי מושבת מאונס. העדשות שלי תקועות שבועיים במכס בגלל העיצומים.
למישהו אכפת בכלל? לא.
בטח שלא לעמיר פרץ. אז כרגע אני שליח של פיצה.
הסכמתי עם רב דבריו של דוידי, בעיקר עם רוח הדברים, למעט הכנסת הסכסוך האיזורי למשוואה. למרות שהכלכלה והסכסוך קשורים זה בזה, אני סבור שיש לזקק את הדיון הכלכלי-חברתי ולהתעלם (רק לצורך דיון זה) מאלמנט הסכסוך האיזורי במשוואה. כוונתי היא שאמירות כגון "ממשלת שרון-נתניהו רוצה שהעובדים הישראלים ישלמו את מחיר דיכוי העובדים הפלסטינים, לטובת בעלי ההון הישראלים", מכניסות לדיון רעש מיותר.
אהבתי את הקריאה "להוביל את המאבק בדרכים אחרות – הרחק משולחן המו"מ בו המשחק מכור והרחק מהזירה הפרלמנטרית", למרות שאינני מבין מהי "ההנהגה המעמדית" הנקראת לבצע הובלה זו.
הופתעתי לקרוא שפרץ סירב לקרוא להשתתף בהפגנת הצעירים במרכז תל-אביב ביום האחד במאי. אני, שאינני קומוניסט (עדיין בארון :-), וגם כבר לא צעיר במיוחד, הייתי שם ושאבתי עידוד רב ממראה ההמון כחול החולצה.
אין לי דבר נגד פרץ, אבל אין לי גם דבר לטובתו, הוא חבר כנסת – נקודה. ההסתדרות זקוקה עכשיו למנהיג רהוט, חד-מחשבה, ונטול גינוני מלכות ("בדרך לאולפן הטלוויזיה ה-ח-ל-ט-ת-י על דחיית השביתה"). על המנהיג החדש יוטל לבצע הבקעה אל מרכז הציבוריות הישראלית, כנגד המוניטין החיוורים של ההסתדרות, ולדעתי הוא ימצא שם צמא לבשורה אמיתית.
לעמי מרון:
אני מסכים עם מרבית דברך אבל הערה לגבי הכנסת הסכסוך
האיזורי במשוואה:
אין ספק של"סכסוך האיזורי"(ובעיקר המאבק עם הפלסטינאים)יש משקל במשוואה הכלכלית-חברתית בישראל.
הבעייה היא הגדרה נכונה של משקל זה בתוך המשוואה.
נראה שבעיית הכבוש(שהיא באמת בעייה)מעסיקה חלק
גדול בשמאל באופן כזה שהכל הופך להיות פשוט תוצאה
מהכבוש,ובכך נאבד הקשר עם שורשי הבעייה הן של המצב
הכלכלי-חברתי והן של הסכסוך הלאומי.
להבנת שתי הבעיות גם יחד,יש לחזור לשאילות הבסיסיות:א)האינטרסים של מי מניעים את הסכסוך עם
הפלסטינאים?(משני צידי הסכסוך)
ב)האינטרסים של מי מניעים את שר האוצר?
ג)האינטרסים של מי מניעים את עמיר פרץ?
בלי מאמץ גדול,נגלה שמשני צדי הקונפליקט הלאומי והקונפליקט החברתי בתוך ישראל,אותם הנפשות:
מצד אחד אלה שיש להם הרבה מה להפסיד,ומצד שני אלה שיש להם מעט מה להפסיד,או שאין להם מה להפסיד כלל,או שהם בדרך למצב שלא יהיה להם מה להפסיד בקרוב(אצל הפלסטינאים יש רוב בקטגוריות האחרונות,ובישראל,מספרם של כאלה הולך וגדל מיום ליום)
טועה השמאל בישראל המתמקד בסכסוך עם העם הפלסטינאי.שחרור מהכבוש הישראלי לא ישחרר את העם הפלסטינאי ולא משנה אם המנצלים יהיו יהודים או ערבים,כמו לעובד הישראלי,לא משנה אם זה שמנצל אותו
הוא פולני או פרסי.המאבק נגד הכיבוש מנותק מהשורשים
המעמדים,הכלכלים,מהמלחמה האמיתית בין מעמדות,המונעת
ומהווה היסוד לניכור מכל הסוגים בין בני אנוש,לפי צבע עור,מוצא,לאום,דת,מין או כל תירוץ אחר,רק משרת
את האינטרסים של אלה המעונינים לשמור על מצב כפי
שהוא.רק ההבנה שהסתירות הנובעות מהתשתית הכלכלית
וחברתית,מהמבנה של החברה,הקפיטליסטית בישראל,הפיאודלית אצל הפלסטינאים,ושם שורשי הסכסוך,
יכולה להאיר על מהות הסכסוך עם הפלסטינאים ועל ההידרדרות החברתית בישראל.
פאודליזם הוא משטר שבו יש חלוקה היררכית של בעלות ושליטה על קרקע, על אילו קרקעות שולטים הפלסטינים בשביל לקיים פאודליזם ? מאמריו של פרוייליך מרשימים מבחינת הידע של המערכת הכלכלית כיום, אבל ידע היסטורי וידע אקטואלי של המזרח התיכון הוא עניין אחר, מעולם לא היה באימפריה העות’מנית פיאודליזם של ממש (כמו זה שהיה באירופה או ביפן) והיום בוודאי שהיסודות הכלכליים של החברה הפלסטינית אינם אפילו דומים לפיאודליזם.
זוהי גם טעות לטעון כי אין זה משנה מי ינצל את הפועלים הפלסטינים (אם כי נכון שצריך להיאבק נגד כל צורות הניצול). מבחינת תנאי החיים, רמת הניצול ורמת היכולת של הפרט להשפיע על מצבו הכלכלי (והפוליטי) ישנו הבדל גדול בין ניצול בקולוניאליזם ישיר (כמו הציונות בפלסטין), ניצול סמי-קולוניאלי (כמו ארה"ב בדרום-אמריקה) וניצול על ידי בורגנות מקומית במדינה קפיטליסטית "עצמאית" ומפותחת. אילולא היה הבדל כזה, הרי לא היה לבורגנות ב"מערב" כל אינטרס לקיים את צורות הניצול הקולוניאליות והסמי-קולוניאליות ומצב הפלסטינים היה דומה למצב הפועלים הצרפתים, נניח.
אשר פרויילך הוא "מהפכן-מבחנה" המטיף ל"מהפכה" שלא
תהייה עם "מהםכנים" שאינם. רווחה חברתית תבוא לישראל
ותושביה – כשצה"ל יסוג לגבולות יוני 1967 , ההתנחלויות יפונו וישראל תחזור למשפחת העמים,מכל
ה"סוגים",שאף אחד מהם אינו מקובל על פרויילך.חידוש
ההשקעות הזרות (רחמנא לצילן: של ההון הגדול) בתשתיות
בישראל, שיקום פלסטין (כן אשר,"בעלי ההון" הישראלים
ירוויחו גם כאן/גם שם) יביאו לרווחה כלכלית,שגם
השכירים ובעלי המקצועות החופשיים, יהנו ממנה.
את שאר הערותי, אשאיר למגובתי, למאמרו של פרויילך,
המתפרסם השבוע באתר.