הסקרים בשבוע האחרון מלמדים אותנו שהעם בישראל הוא שוחר שלום מאין כמוהו. רוב ענקי מצדד בנסיגות, בפירוק "מאחזים" והתנחלויות, בהורדת פרופיל הסכסוך, ואפילו בהקמת מדינה פלסטינית. רוב גדול אפילו יותר תומך בראש הממשלה אריאל שרון, ובכך מכשיל בעצם את כל המאוויים היפים האלה על שלום סביר ובר-קיימא. כמו הקונפליקט לכאורה בין מפלגת העבודה לבין הליכוד, שאין לו עתה שום משמעות פוליטית ממשית (עם התפרקותה למעשה של מפלגת השלטון הטבעית לשעבר), גם כאן מדובר רק בסתירה לכאורה. הרצון הקולקטיבי הישראלי הוא מתוחכם, בדיוק כמו הציבור עצמו. בעצם, הישראלים רוצים בראש ממשלה חזק ואלים, שידבר על שלום, שיהרוג פלסטינים באין מכלים, ויצליח איכשהו לעשות את כל אלה מבלי לאבד את תמיכת ארצות הברית. כל זמן ששרון מספק את הסחורה הזאת, אין סכנה ממשית למעמדו, חרף המשבר החברתי, המצב הכלכלי והסכנות הקיומיות.
עד לפני שנים אחדות היה שרון כמעט מוחרם בוושינגטון, וזה פגם מאוד במעמדו הציבורי ובסיכוייו הפוליטיים בזירה הפוליטית הישראלית. שמעון פרס ששירת אותו באמונה עד הבחירות, סייע לו לצלוח את המכשול האמריקאי, אבל התבססות ממשלו של ג’ורג’ ו’ בוש הפכה למעשה את מנהיג העבודה לשעבר למיותר, כמעט למעמסה. הבן-גוריוניסט הקיצוני שרון, לא זקוק עתה לבן-גוריוניסט המתון פרס. המערכת הבטחונית נרתמה למדיניות, שהפכה את צה"ל ליחידת 101 קולקטיבית, של קיבייה ושל שאר זוועות 1954. הביקורת על מעשי הרצח השיטתיים בשטחים הכבושים, שמכבסות המלים הפכו אותם ל"סיכולים ממוקדים", נעלמה כמעט לגמרי.
לפני כמה ימים עיינתי שוב בפרוטוקולים של משפטי נירנברג, שנערכו לפושעי מלחמה נאציים אחרי מלחמת העולם השניה. על פני עמודים רבים הישוו התובעים את הצהרותיו של אדולף היטלר ברייכסטאג, עם ההנחיות שלו לגנראלים ולראשי המפלגה הנאצית, לעתים באותו יום עצמו. ביולי 1939, בעיצומי ההכנות לפלוש לפולין, הצהיר היטלר שאין לו שום שאיפות טריטוריאליות נוספות באירופה (אחרי כיבוש צ’כוסלובקיה וסיפוח אוסטריה) ושיש בדעתו לשמור על יחסי הידידות עם פולין עצמה. באותו שבוע עצמו אמר היטלר לאנשיו (הדברים נשמרו בכתובים ועמדו לעיניהם של שופטי נירנברג) שהוא מבין היטב שאין שום צידוק לפלישה לפולין לפי עקרונות המשפט הבינלאומי. את הנימוקים ואת הנאומים יספקו היטלר ושר התעמולה שלו, יוזף גבלס, ואילו הצבא יעשה את שלו בשדה הקרב. "בסופו של דבר", כך אמר היטלר, "העולם לא יזכור את מי שצדק, אלא את זה שניצח".
עד סוף 1942 רק מעטים בגרמניה עירערו על הקביעה הזאת, או על הפילוסופיה המדינית שעמדה בבסיסה. אחרי התבוסות בסטלינגרד ובאל-עלמיין, היו לאליטות בגרמניה גם מחשבות אחרות, שהגיעו לשיא בניסיונות ההתנקשות בהיטלר בשנת 1944. אבל הלקח החשוב לנו הוא, שהיטלר המיט על גרמניה חורבן מוחלט, עם התבוסה הסופית במאי 1945.
אני מקווה שכל אלה שקופצים על הרגליים האחוריות אחרי כל השוואה עם גרמניה ירסנו הפעם את עצמם. המכניזם הפשיסטי והמיליטאריסטי הוא אוניברסלי, וההשוואות ההיסטוריות, עם כל הזהירות המתבקשת והשונות הבלתי נמנעת, הן הכרחיות, לא רק לגיטימיות. ההבדל העיקרי בין שנות השלושים לבין תחילת המאה ה-21 נעוץ בכך, שקל כיום לעשות עוול לעמים שלמים בתמיכה דמוקרטית מלאה, בלי התנגדות עממית, בלי איגודים מקצועיים חזקים, בלי תודעה של אחווה אוניברסלית. בהעדר שמאל חזק ומאורגן, כמו זה שהיה קיים באיטליה הטרום פשיסטית ובגרמניה הטרום-נאצית, אין שום צורך להקים תנועות פשיסטיות כדי להגן על בעלי ההון מפני תנועת פועלים (או שכירים) מאורגנת, עתירת מסורת, עם דגלים, הימנונים, שירים, סמלים ומטרות משותפות.
שרון ונתניהו (יש להדגיש שוב ושוב, האיבה ביניהם היא אישית, לא רעיונית), ממש כמו ג’ורג’ בוש ודונלד רמספלד, פועלים בסביבה פוליטית ורעיונית המאפשרת תוקפנות כלפי מדינות אחרות, כמעט בלי התנגדות. התקשורת בישראל, כמו בארצות הברית, התגייסה לתמיכה במלחמה בעיראק, כפי שהיא מתגייסת במסירות נפש למען המדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית.
לפחות לפי שעה, המודל הפשיסטי הוא מיותר, וממשלת ישראל אינה זקוקה אפילו לגייס את המעמד הבינוני לשבור את השביתה, כפי שעשה שר האוצר השמרני וינסטון צ’רצ’יל לשביתה הגדולה בבריטניה בשנת 1926. צ’רצ’יל הצליח לרתום עשרות אלפי בני אדם כדי לנהוג ברכבות ולאייש שירותים חיוניים אחרים, ואפילו הוציא עיתון מיוחד כדי להילחם בשביתה. שבירתה הפכה לטראומה נוראה לתנועת הפועלים הבריטית, גרמה לריסוק מפלגת הלייבור בהנהגת רמזי מקדונלד. רק בשנת 1945 התאוששה המפלגה דיה כדי לחזור לשלטון, בהנהגת קלמנט אטלי. כיום אין מי שיארגן שביתה כזאת בבריטניה, והסימנים הראשונים של התמסמסות השביתה מצביעים על כך, שייתכן שגם השביתה המוצדקת כל כך של עמיר פרץ איננה אלא שירת הברבור של המאבק המקצועי המאורגן בארץ.
בכירים בממשל בוושינגטון, שהתראיינו לאחרונה בכלי התקשורת שלנו, הביעו תמיכה נלהבת בתוכנית הכלכלית האנטי-חברתית של בנימין נתניהו. יש לתגובות כאלה הד עצום באליטות הישראליות, בעיקר נוכח האדישות היחסית של קורבנות התוכנית. גם אינטלקטואלים ועיתונאים שמוכנים להביע הסתייגות מנתניהו, תומכים בראש הממשלה מסיבות פוליטיות.
כל קרנפי המרכז הלאומני, מבן-דרור ימיני ועד שלמה אבינרי, מתנבאים ברוח שרוניסטית. אבינרי איננו זקוק עוד ליגאל אלון, כדי להסוות באמצעותו את נציותו הבסיסית. כאשר מונה אבינרי למנכ"ל משרד החוץ, תחת שר החוץ אלון, בתקופת ממשלתו הראשונה של יצחק רבין (1974-1977), התפרע ח"כ חיים לנדאו ז"ל (אביו של עוזי) בטלוויזיה, והגדיר את מינויו של אבינרי בעל התדמית ה"שמאלנית" כ"תקיעת סכין בגב האומה", או משהו דומה. כמעט שהתפקעתי אז מצחוק, חרף היכרותי הארוכה עם המכניזם של הלגיטימציה שהימין הקיצוני מעניק לימין הפחות קיצוני. כיום ממלא עוזי לנדאו את אותה הפונקציה בדיוק, ומתקפותיו מימין נותנות לשרון תדמית של איש מרכז, שהכל רוצים ביקרו.
התבוסה של השמאל במלחמה על התודעה היא ניצחת. עירית לינור הזניחה, המתקרנפת, היא רק סמל, לתהליך עמוק וחשוב של התרחקות המעמד הבינוני מרעיונות שמאליים, ואימוץ מחדש של המכנה המשותף הלאומני. קשה להאמין שהתהליך הזה ייעצר, כל זמן שמדיניות החוץ והביטחון של ישראל זוכה לתמיכה אמריקאית ונוחלת כמה הצלחות יחסיות.
הניסיון ההיסטורי מצביע על כך, שהתמרמרות מוסרית של יחידים אין בה כדי לגייס המונים נגד המשטר. היא חשובה כשלעצמה, יש לה ערך חינוכי ואפילו היסטורי לטווח ארוך, אבל אין סיבה לצפות לתוצאות מיידיות. שינויים מבניים בעיצוב הכלכלה והחברה יהיו גלובליים, ורק אחר כך מקומיים. וגם הסביבה הפוליטית באזור שלנו תשתנה רק מקץ שנים רבות. מי שלא יפנים את עצם קיומו של המצב החדש בישראל, לא יצליח לשרוד כאן כאיש פוליטי וחושב.
היי חיים – אני מת לדעת מה דעתך על זה שהרוסים והצרפתים, חבריך לדרך, מתנגדים להסרת הסנקציות מעל עיראק הדוויה.
הרי הסרת הסנקציות הזו אמורה לשפר עד מאד את עליבותם ומצוקתם של ילדי עיראק המסכנים שסבלו מהן כל כך בטרם "נכבשה" עיראק (והם באמת מסכנים, בגללכם. בגלל אנשי השמאל שעיכבו את שחרור עיראק כל כך הרבה זמן).
אז מה קרה פתאום? איך זה שהרוסקים והצרפתונים מתנגדים לביטול הסנקציות! היתכן כי הצרפתונים והרוסקים חששו מההתחלה וחוששים גם כעת לחוזים השמנים שחברות צרפתיות ורוסיות חתמו עם ראשי השלטון הסדאמי המנוול, על חשבון מצוקתו הנוראה (באמת)של העיראקי הפשוט?
היתכן כי הם חוששים שחברות אמריקאיות ולא צרפתיות או רוסיות ישקמו את עיראק?? (לטובתו- כזכור?- של העם העיראקי שכל כך דאגתם להגן עליו מהתוקפנות הפראית הפשיסטית האמריקאית) היתכן כדבר הזה??
לא..לאא..לאאאא.. לא יתכן שהם יתירו למשטר הסנקציות הנורא להמשיך ולהתקיים. לא יתכן שהתנגדותנו הצודקת שימשה לתועלת הקפיטליזם הצרפתי והרוסי שכרתו ברית משומנת בדם ודולרים עם השטן המשופם.לאאא..
זה בטוח קונספירציה ניאו אימפריאליסטית, קפיטליסית ופשיסטית אמריקנית- ציונית חדשה! זה חייב להיות. הצילו!! ערוותי הצבועה (לאדום קומוניסטי אופנתי) התגלתה ברבים.
אדוני המתופף הבאמת קטן,
אני לא "חיים" בשבילך, וסגנון של צרפתונים ורוסקים מעלה בי תיעוב ובוז עמוקים. הסגנון שלך מתאים ל"מקור ראשון". חבל שאתה וחבריך שופכים עלינו את מררתכם, את הבורות התהומית שלכם, את הגזענות ושינאת הזרים. זה פשוט משעמם.
סכנה קיומית למדינת ישראל
נכון להיום למעלה משנתיים מהיום בו נכנסו למאבק אלים נוסף עם הפלסטינאים.הצלחנו להביא את עצמנו שוב לאותה נקודה קריטית שקיומנו בסכנה.
הסכנה הנוכחית היא כבר לא אותה סכנה שהיינו בה עד שנת 67, אלא סכנה מסוג חדש-מדינת ישראל בשנת ה-55 שלה נמצאת בסכנה מוסרית.
ההשוואה של חיים ברעם היא ההשוואה הנכונה למצב בו אנו שרויים. הגיע הזמן שנפסיק להשתמש בתרוץ של השואה לפעילות שלנו בשטחים. הפעילות שלנו בשטחים לא מתבססים על הסכנה שהפלסטינאים מעמידים בפיננו, הפעילות שלנו מתבססת על שנאה וגזענות, אשר לא שונה מהשנאה והגזענות שאנו כיהודים הורגלנו עליה במאה הקודמת.
אחרי שנים של כיבוש וסירוס העם הפלסטינאי, הצלחנו להגיע לרגע שבו אנחנו כבר לא יכולים להסתכל לעצמנו בעינים מבלי להתבייש ולהודות שאנחנו טועים.
הטרור הפלסטינאי לא יכול לנצח אותנו, אנחנו מספיק חזקים כדי לשרוד אותו, אבל הכיבוש מסכן אותנו מוסרית. עם לא יגיע הרג בו נפסיק את פעילותנו לצערי מבחינה מוסרית אין לנו יותר זכות קיום, בדומה למשטרים אלימים קודמים בהיסטוריה.
בקרוב העם יתחיל בקניבליזציה. אנחנו – למרות ההבטחות האלוהיות – לא עם הספר ולא עם נבחר. אנחנו סתם עם רשע ואכזר שאינו יודע רחמים.
הקניבלים לא פסו מן העולם. כלומר איננו אוכלים את בני מיננו אלא רק יורים וקוברים (לרוב פשוט בורחים). ולמרות הכל בני המין השני אינם מוכנים להיות קניבלים כמונו – ולאכול זה את זה. בספרי הלימוד שלהם זה לא נכתב והם גם לא מוכנים לשנות.
בקרוב ישראל הדור השני – יורים כל הדרך אל הבנק. סיפור מעשה שנולד כך אומרים מתוך מצוקות של אנשים שחשבו שיהיה להם. אבל הם היו רעבים. אז הם אכלו האחד את השני. וכשנגמר המזון האנושי הם קפצו ממצדה כגיבורים. גיבורי ההבל והטפשות. כי למען הארץ כך אמר הגידם – פשוט טוב למות. ומת.
למתופף – לא הבנת אויבו של אויבי הוא ידידי .
לבועז ושי וברעם אינני חושב כמוכם כי מי שלא חושב כמוכם הוא בור , קניבל ועוד ניבולי פה .
חבל שלא הסתובבתם בכפרי הערבים אצלם יום העצמאות הוא יום הנקבה , הם לא ויתרו ( אזרחינו הערבים ) על השליטה בכל המדינה . עד שהם ,אחיהם הפלשטינים וכל העולם הערבי לא יבין ויפנים כי אותנו בכח אי אפשר להזיז מפה לא יהיה שלום . חבל שאתם מצטרפים באופן טוטאלי אל הצד הערבי . נותן לכל אחד מכם אתגר תנו בתגובה דבר חיובי אחד שנעשה פה בארץ.
למר ברעם,
אתה ממש צודק- אתה לא "חיים" בשבילי, כי דיעותיך רק מוות, שכול וכאב הביאו. ולכן באמת אין שום הצדקה לקרוא לך בשמך.
למקרא תגובתך אחז בי לרגע חשש- האם תשלח אותי למחנה לחינוך מחדש? האם תענישני על קטנות רוחי וקוצר ראייתי האידיאולוגית? ואז נרגעתי. אני בישראל החופשית, הדמוקרטית, המוסרית, הציונית, הטובה (הגם שלא חסר מה לשפר).אני לא בישראל קומוניסטית סטייל קובה, רומניה או סין.
וכהערת אגב- האם תהייה לך תגובה עניינית על עמדתן המעניינת של המדינות היקרות, הנכבדות והנערצות, המייצגות את בני הלאום הרוסי המפואר והאומה הצרפתית הדגולה מרבבה, או שמא הסתפקת בהרג השליח בלבד?
פאשי פאשי פאשי
מישהו על השימוש הרווח בסיסמאות באתר הזה
לצעוק פאשיסט זה הרבה יותר קל מלחשוב.