סקרי דעת הקהל מצביעים בשנים האחרונות על רוב בקרב הציבור היהודי בישראל התומך בעמדות שניתן לכנותן עמדות אנטי ליברליות ואנטי ערביות. כך אנו רואים בשלוש השנים האחרונות תמיכה עקבית של כ-70% בעמדה הרואה באזרחים הערבים "סכנה לביטחון המדינה"; ועל תמיכה של כ-65% של היהודים הישראלים ברעיונות המבקשים להיפטר מ"בעיית האזרחים הערבים בישראל", כגון: טרנספר, חילופי שטחים או עידוד הגירה. שיעורים דומים מתנגדים למגורי ערבים בשכונה או בבניין בהם גרים, לכך שהממונה עליהם בעבודה יהיה ערבי, ולשיתוף הערבים בהחלטות גורליות על עתיד המדינה.
הנתונים האלה אינם חדשים. עמדות אלה היו קיימות גם בשנים קודמות אך אין ספק כי חלה עלייה בתמיכה בהן בעקבות פרוץ האינתיפאדה והפגנות המחאה באוקטובר 2000. לכן לא צריך להיתמם: השנאה והגזענות לא התחילו עם האינתיפאדה.
כיצד ניתן להסביר ממצאים חמורים אלה ומציאות עגומה זו?
ראשית, יש לזכור כי המפעל הציוני כולו מבוסס על שלילת האחר הפלסטיני. הציונות הניחה כי האחר לא היה קיים כדי לטעון זכות על הארץ. המפגש בין המציאות לבין המיתוס הוליד תוצאות טרגיות של עקירה ופליטות של עם שלם. האתוס הציוני נבנה על "עבודה עברית" ועל "גאולת האדמה" [מידי ערבים] ולכן השיח המכונן היה מדיר ואלים מלכתחילה.
שנית, הקמת ישראל כ-"מדינת היהודים" וכ-"מדינה יהודית", עם מוסדותיה הלאומיים, דחקה את הערבי, שקיומו קדם למדינה, להגדרה של אורח לא רצוי ולא קרוי. כך נוצרו נישואין שבהם שני הצדדים לא בחרו: על ישראל נכפתה הענקת האזרחות לערבים על מנת שתתקבל לאו"ם, והמיעוט הערבי נאלץ לקבל את האזרחות הישראלית כדי שיוכל להישאר במולדתו. עינינו רואות כי רעיון "האמנה החברתית" אינו חל כאן. שכן לא היתה התקשרות רצונית בין האזרח למדינה.
שלישית, אי אפשר להפריד בין האפליה והגזענות כלפי המיעוט הערבי לבין פרקטיקות הדיכוי של ישראל בשטחים הכבושים. לא ניתן להפריד בין תפיסת הערבי כאויב שחייו הם הפקר בקלקיליה לבין היחס שמקבל אזרח ערבי מטירה, מרחק חמש דקות נסיעה מקלקיליה. המשך הכיבוש מחייב יצירת מערכת הצדקות המניחה כי הערבי הוא נחות.
רביעית, הנוכחות המסיבית של השיח והממסד הביטחוניים בישראל. הביטחון משמש להשתקת ההתנגדות הפוליטית, ולשימור השליטה האתנית היהודית הן במשאבי המדינה והן על אוכלוסיית המיעוט. הביטחון משמש ככרטיס הכניסה לקבוצת הלאום ובכך מאפשר הדרת המיעוט הערבי מהחברה הישראלית על ידי שימור ההבחנה בין קבוצת האזרחים לקבוצת הלאום. הביטחון הוא גם העילה וגם התירוץ. הוא העילה לאפליית האזרחים הערבים והוא גם התירוץ למצבם האזרחי הנחות.
חמישית, תחושת הפחד, בין אם אמיתית ובין אם מדומיינת, בין אם היא יציר כפיה של מציאות אקראית וזמנית, ובין אם שורשיה עמוקים יותר, משחקת תפקיד בליבוי השנאה. בזמן של פחד קל יותר לשלטון לשלוט בעם, לימין להתחזק, וללאומנות ולשוביניזם לצחצח חרבות.
שישית, ההפרדה המלאה שבה חיות קהילות הרוב והמיעוט, גם בערים המעורבות, גורמות לריבוי הדעות הקדומות בדבר תדמיתו של האחר. הפרדה זו פועלת יותר מכיוונו של הרוב, זאת משום שהמיעוט נפתח יותר לעבר הרוב בניסיונו להשתלב בחברה. כך, למשל, רובי בני המיעוט הם דוברי שפת הרוב. לעומת זאת, רוב בני הרוב אינם דוברי שפת המיעוט. לכך יש להוסיף את התפקיד המכריע שמשחקת התקשורת הישראלית-היהודית, במיוחד בתקופות משבר, ומערכת החינוך הממלכתית שמחזקות תפיסה חד-ממדית של הערבי.
לאן אנחנו הולכים מכאן? עד כה היינו עדים למצב בו המיעוט הפלסטיני בישראל נדחק לשוליים של המרחב הישראלי: שוליים של אזרחות ישראלית במדינה יהודית. תקופה ארוכה ניסה המיעוט להרחיב את המרחב של השוליים. בשנים האחרונות מתברר כי המרחב האופטימלי של השוליים איננו מספק אזרחות אמיתית ושווה. יתרה מזו, מאז האינתיפאדה, בליווי נפילת השמאל הציוני המסורתי והשתלטות הימין על השלטון ועל השיח, אנו עדים למגמה מסוכנת המבקשת לכרסם ולהצר את המרחב המצומצם ממילא של השוליים. מגמה זו תוביל לתוצאות הרות אסון.
המציאות היא קונסטרוקציה של תודעתם ומעשי ידיהם של בני האדם. לכן מציאות זו, ללא ספק, ניתנת לשינוי. נטל ההוכחה העיקרי מוטל על המדינה. אם ימשיך המצב הקיים על כנו קשה לראות איך ניתן יהיה לחיות במדינה זו בכבוד הדדי, בשלום, בשוויון ובדו-קיום.
התמונה מורכבת יותר.
סקרים השבוע מעידים כי רוב של האוכלוסייה היהודית בעד פרוק התנחלויות והקמת מדינה פלסטינית, דהיינו כי רבים דווקא מאסו בביצה בה אנו חיים. הם מוכנים להבנתם לוותר על השטחים תמורת בטחון החיים. אלו גם היו התחושות של רבים לאחר 1993, לאחר שכל המפלגות הקיימות שכנעו אותם כי ניתן להגיע לשלום תחת הסכמים אימפריאליסטים נוסח אוסלו. הבעיה היא שפרוגרמה זו אינה ריאליסטית משום ששליטי המדינה בתמיכת ארצות הברית לא התכוונו להקים אפילו מיני מדינה עצמאית על 20 אחוז משטחי הארץ.
לאחר שאהוד ברק בו תמכו רבים טרפד את השיחות כאשר אפשר לשרון הקצב לעלות כאשר הוא מלווה בכוח משטרתי ל"הר הבית". האשליות ב"שלום" אשר התנפצו דחפו יהודים רבים לימין והעלו ממשלת פושעי מלחמה.
האינתיפאדה עצמה שבאה כתגובה לשנים של השוד הממשי של האדמות והאבטלה הגואה בשנים של אוסלו, הייתה מחוסרת הנהגה פוליטית ובמקום שתהייה התקוממות עממית הייתה בעיקר צבאית, וכללה מעשי טרור רבים אשר אלו האחרונים גם דחפו את היהודים עוד יותר ימינה. במלחמת המפרץ השנייה ההנהגה הפלסטינית לא יצאה להגנת העם העיראקי משום אשליות שהאמריקאים יתמכו בהקמת מדינה פלסטינית. בינתיים הוקמה ממשלה בראשות אבו מאזן שתפקידה לגרור למלחמת אזרחים. במסגרת זו עצרה הממשלה הבוקר את מנהיגי התנועה האסלאמית בישראל. כל אלו רק גורמים לייאוש גובר.
מה שמוכח הוא כי אין לבעלי ההון הציונים כל נכונות לפתרון אלא של דיכוי וגרושים, אך גם הבורגנות הפלסטינית אינה מסוגלת לעמוד בראש מהפכה דמוקרטית וללא מהפכה לא יהיה כל פתרון.
כדי שההמונים היהודים יוכלו להיאבק למען פתרון ממשי שוויוני, יש צורך בפוליטיקה שונה. המשבר הכלכלי מחריף ואם נמצא את הדרך לעלות על דרך המאבק הממשי שיתחיל בתביעות למען תנאי חיים אנושיים אך גם תביעות שתבאנה למאבק למען שלטון העובדים יהודים כערבים נמצא את הדרך החוצה מהמלכודת שמכינים לנו האימפריאליזם הציונות והבורגנות הערבית.
למק"י חד"ש יש חשיבות רבה במאבק מסוג זה, אולם לשם כך על המפלגה ללמוד משגיאות רבות שעשתה במשך שנים רבות שהגדולה שבהן הייתה התמיכה בחלוקת הארץ, אם תצליח לעבור שינוי רציני שיחזיר אותה לשורשים שלה עת הוקמה כמפלגה מרקסיסטית מהפכנית, במקום הפרוגרמה הקיימת שלה המגביר את הסכנה הקיימת כיום שתתחסל חלקה אל תוך הציונות וחלקה אל תוך הלאומנות הערבית, תפתח דרך קדימה..
הצורך של החברים שאינם רוצים בחיסול מפלגתם, הוא להיאבק על פרוגרמה היכולה לאחד את הפועלים היהודים עם הפלסטינים בראש ההמונים, במקום הפרוגרמה של התמיכה בבורגנות הציונית והפלסטינית במסגרת הסדר האימפריאליסטי שאת משמעותו ראינו ואנו רואים בעיראק
פרוגרמה זו יכולה להיות רק מדינה סוציאליסטית אחת משותפת בכל שטח הארץ כאשר ליהודים ולפלסטינים זכויות שוות, כאשר לאף אחת מהן אין פריבילגיות הנשללות מהשנייה ואשר אליה יחזרו הפליטים. מדינה זאת לא חייבת להיות ריכוזית ויכולה לאפשר שתי אוטונומיות אחת לפלסטינים ואחת ליהודים במסגרת המדינה המשותפת. שוויץ נותנת דוגמה טובה לאפשרות זאת..
המצב הקיים היום, אכן כדבריך, כאשר אין מפלגה היכולה לפתוח דרך להמונים, מחריף את הסכנות עליהן אתה מדבר. כמובן אלו הרוצים לשמר את המצב הקיים, גם אם הוא יביא לחיולה של המפלגה הקומוניסטית יטענו שרעיון זה הוא לא מציאותי. אולם אם חושבים לרגע הרעיון ה"מציאותי " שלהם מאז 1948 הביא אותנו למצבנו הנוכחי.
יוסי שורץ
כמובן שיש לשאול- כיצד נוצרה המציאות הזו? (אני לא נכנס לפרטים)
ישראל כפרוייקט ציוני חופנת בתוכה את השלילה של המודל האורגני של מדינת הלאום.
דן תמיר, יוסי ברנע ואנוכי מציעים את המודל המערבי של מדינת הלאום הישראלית.זוהי מדינת הלאום הדמוקרטית.
יש משהו בשמאל שבעד קידמה, או מעדיף להתנצח על סיסמאות האתמול?
אם כן, מהו הפתרון?
קראתי את דבריכם,
נכונים מבחינתי
אך אין פתרון מעשי
אתם לא מציעים בעצם כלום.. אולי רעיון כללי ביותר..
אך מה עוזר רעיון כללי, תקווה ברקיע, חלום ורוד של
"חיי שותפות, שוויוניות ואחדות של שני העמים"
באמת..
אני בעד דו קיום, שוויון וכל עסקת החבילה
אבל מה אני, בתור אזרח, יכול וצריך לעשות על מנת
לשנות את המצב הקיים עליו דיברתם כל כך הרבה?
הבנתי שיש פתרונות לדרך המדינית, אבל זה להשאיר את
ההחלטות בידיים של הפוליטיקאים.
בבקשה מכם, הציעו פתרון לאזרח (הקטן)
עידן (מלש"ב)
תתחיל מלסרב להתגייס (או להוציא 21). הגנה על מדינות בכלל היא שאלה בפני עצמה, הגנה על מדינה גזענית וכובשת לא באה בחשבון, במיוחד כשפירושה השתתפות פעילה בכיבוש ובדיכוי.
בבליוגרפיות וחומר תיאורתי הם חשובים ונחמדים אבל יותר חשובה כל פעם שבה תהיה נוכח באיזשהו מאבק המתנהל נגד הגזענות והדיכוי. הודעות על מרבית המאבקים מתפרסמות כאן, וגם באתר http://www.indymedia.org.il
אנו חיים בתקופה של משבר חריף של השיטה הקפיטיטליסטית. משבר של הצבר ההון. בתקופה זו עומדות על הפרק, מלחמות, מהפכות חברתיות ומהפכות נגד. גם בארץ זאת אנו צופים בהחרפת המאבק של המנוצלים והמדוכאים כנגד המנצלים והממשלות שלהם.
בתקופה זו שאלת המפתח היא הקמתה של הנהגה מרקסיסטית מהפכנית של מפלגת פועלים מהפכנית. מק"י חד"ש היא מפלגת השמאל היחידה בארץ זאת. מסיבות היסטוריות הפרוגרמה שלה שגויה, אך אין זה אומר שהמפלגה לא יכולה לחזור אל המקורות שלה כאשר הוקמה כפ.ק.פ כמפלגה מרקסיסטית מהפכנית.הדבר פשוט דורש הקמת קוטב מהפכני שיאבק לשינוי הפרוגרמה של המפלגה, שכן אחרת היא תחוסל חלקה אל הציונות וחלקה אל הלאומנות הערבית. אני מקווה שתוכל להתשנות ומציע לך להצטרף למק"י חד"ש.
יוסי שורץ
עו"ד סלטאני צודק בהחלט בקביעתו בקשר ל"הבחנה בין קבוצת האזרחים לקבוצת הלאום" (בסעיף הרביעי במאמרו). אין ספק גם בקשר לעובדה שהכבוש ב1967 אינו אלא המשך ישיר של הכבוש ב1949, אם כי באמצעים קשים ואלימים מעט יותר. השאלה היא מה עושים הלאה.
אפשרות אחת – הזוכה לפופולאריות רבה במקומותינו – היא להציב לאומיות בדלנית "ערבית" מול לאומיות בדלנית "ציונית". רבים מתומכי האפשרות הזו מאמינים ששתי צרות עדיפות על אחת, וסוברים שהמזור לפצעי תושבי הארץ הזו טמון בשתי מדינות לאום בדלניות בין הירדן לים, מדינת לאום חשוכה אחת ל"יהודים" ומדינה חשוכה שניה ל"פלסטינים", הכל בשם "ההגדרה הלאומית".
אפשרות שניה – פופולארית גם כן – היא התחפרות בעבר, בעוולות, בהרגשת הקורבניות והמסכנות, בבכיה על מה שהיה ואיננו, בהרגשת קפוח ועוול תמידית (אם כי לא בהכרח בלתי מוצדקת). כך בוכים "ציונים" ופסאודו-"ציונים" למיניהם על השואה, כבולים למוראות מלחמת העולם השניה בעוד "פלסטינים" בוכים על הנכבה ועל מוראות מלחמת העצמאות. זה סנטימנטלי מאד, ואולי גם צודק, אבל מאד לא פרודוקטיבי.
אבל קיימת אפשרות שלישית, נוספת, והיא לומר: או-קיי, מה שהיה היה, העולם הזה איננו מושלם ואפילו די אכזר, ההיסטוריה מלאה בעוולות, אבל אולי שוה לחתור לעתיד טוב יותר. הסתכלות כזאת, לכיוון העתיד, יכולה לדרבן אותנו לבנית חברה דמוקרטית, שויונית וליבראלית, ולהקמת מדינה טריטוריאלית הפועלת למען כל תושביה ולא למען תיקון עוולות היסטוריות, הגשמת רעיונות משיחיים או שימור תחושת נרדפות.
אישית, פני מועדות לשם: לבנית חברה סובלנית ופתוחה שמסתכלת לעתיד מתוך אמונה בשויון בין בני אדם, ולא להתחפרות בצער. כל זאת מתוך ידיעה שלעולם לא אוכל לעשות צדק עם עוולות העבר, אבל יכול אוכל לבנות עתיד טוב יותר לילדי.
ייתכן אתה צודק בקביעתך ש"70 אחוזים מהציבור היהודי רואה בערביי ישראל סכנה למדינה". לא בדקתי את מהימנות הסקרים עליהם אתה מסתמך, אבל אני נותן לך את הקרדיט שזה באמת כך.
אין לעומת זאת מחלוקת על כך שכ 90 אחוזים מערביי ישראל רואים את הקמתה של מדינת ישראל כשואה (אם אני טועה כאן אז זה כלפי מטה).
לאור זאת האם לא ניראה לך שיש מעט מן הצדק בעמדות הציבור היהודי? מדוע כלל איך מיתמודד עם נושא זה?
למר סולטאני שלום רב
קראתי בעיון רב את מאמרך ואני מסכים עם הכתוב בו ולכן גם חרד מאוד מפני העתיד הקרוב.
בכל זאת הייתי מוסיף לנקודה הראשונה או החמישית גם את תחושת היהודי שהוא קורבן נצחי ולכן הוא מתגונן. תחושה זו מעניקה לו מעין לגיטימציה לכל מעשה ובעיקר לכל מעשה תוקפני ואלים. תחושת קורבנות זו מסייעת לו לטעון שהוא לא תוקף, הוא מתגונן ואם הוא אלים זה לגיטימי שהרי הוא לא יתן לאף אחד להפוך אותו שוב ושוב לקורבן.
ונקודה נוספת שלא מתפקידך לציין אך כן מתפקידי.
ואומנם, לו אני הייתי כותב רשימה דומה לרשימתך הייתי מוסיף את בעיית "המנהיגות הערבית בישראל". ברצוני לקבוע בצורה ברורה: היא נכשלה. היא התמקדה במאבק הלאומי הפלסטיני במקום במאבק האזרחי בישראל. גם על כתפיה מונחת אחריות לא קטנה לכך שטירה מזוהה יותר עם קלקיליה ופחות עם כפר סבא.
בהערתי זאת אינני מוריד כמובן כהוא זה מעיקר הנטל והאחריות המונחים על כתפי הממסד הישראלי לדורותיו שבמודע הדיר את הערבים מכל מעגל אזרחות אפשרי.
נראה לי שאם לא הייתי אדם דתי הייתי מסוגלת להבין את דבריכם . אם אין לאדם יהודי (שנולד כך) שום עניין בזהותו זו אין באמת שום סיבה שירצה לגור כאן או לשמור על זהות ויחודיות יהודית למדינה זו. אז אין כל בעיה ומדינה זו יכולה להיות מדינת כל אזרחיה ללא שום צביון יחודי. הבעיה היא שאני כן אדם דתי, גוועלד, ואפילו מתנחלת על איזה שהוא מאחז חצי חוקי. אני רואה ערך בשמירת צביון יהודי למדינה הזו אין לי בעיה שיתגוררו כאן אזרחים ערביים או לא יהודים אך עליהם להישמע לחוק ולקבל את המסגרת של מדינה יהודית אם הם רוצים לחיות במדינה בעלת צביון אחר הם רשאים לעזוב כמו כל אזרח אחר. לי יש אינטרס ברור שזו תהיה מדינה יהודית. במקרה שתקום מדינה פלשתינית ערביי ישראל רשאים להגר אליה אך הם לא יעשו זאת מטרתם של רוב ערביי ישראל איננה מדינה דו לאןמית אלא מדינה ערבית אולי אפילו מוסלמית על כל שטחי ארץ ישראל. מי שלא אכפת לו למצוא את עצמו בחוץ או במדינה ערבית מוזמן לתמוך במאבקם, רק שלא ישלה את עצמו לאן כל זה מוביל.
בלי להכליל, אבל את כנראה הצבעת למפלגה שדואגת לא לתת לחצי מאוכלוסיית הארץ זכות הצבעה. אם זו המדינה היהודית שלך ואם זו יהדות – אני בספק אם אני יהודי.
למרות שכבר נאמר שיהודי הוא מי שאומרים עליו שהוא יהודי
שי.
רעות,
מה הקשר בין מגורים במקום מסוים להיותו של אדם יהודי? האם יהדות קשורה למקום פיסי, ארצי וגשמי מסוים?
אני שואל שאלה זו באופן ראשוני בלי שום קשר לסוג המדינה הרצוי כאן בכנען, אלא בקשר ליהדות בלבד.
לדן תמיר
אין ספק שהשקפתך היא דמוקרטית ליברלית עקבית ולעומת רבים היא הרבה יותר מפותחת. אולם השאלה שיש לשאול היא מי הם הכוחות החברתיים אשר האינטרס שלהם יאפשר מדינה מסוג זה.
אילו היינו חיים בראשיתה של המאה ה19 ולא בראשיתה של המאה העשרים ואחת, התשובה הייתה אותם הכוחות שעשו את המהפכה הצרפתית הדמוקרטית הגדולה.
כיום המעמדות השליטים הן במדינות האימפריאליסטיות והן בארצות הסמי קולוניאליסטיות הן מעמדות ריאקציונרים לחלוטין, הם בוודאי רוצים בהמשך הסדר הקיים.
המעמד היחיד המסוגל להיאבק למען פתרון זה הוא מעמד הפועלים, אשר בתקופה האחרונה עקב משבר השיטה הקפיטליסטית התעורר לחיים פוליטיים מחדש. אולם מדוע מעמד זה ירצה לחיות במדינה ליברלית בשלטון אותם בעלי ההון? הפרוגרמה של מעמד הפועלים היא מדינה סוציאליסטית שבה הכלכלה שייכת לעובדים עצמם בדרך של סוציאליזציה של אמצעי הייצור תחת הפיקוח של העובדים עצמם. זה התוכן של מדינה כזו, צורתה מועצות של העובדים כאשר הוועד המרכזי של מועצת העובדים העליונה היא גם הממשלה.
מדינה אשר בה:
1. כולם משתתפים בתהליך הפוליטי.
2. יש רוטציה של תפקידים.
3. ניתן להחזיר מייד כל נבחר שסרח.
4. משכורת נבחרים היא משכורת עובד מיומן.
5. אין צבא נפרד לדיכוי ההמונים אלא כם האוכלוסייה חמושה בצורה של משמרות עובדים.
גם משטר זה אינו יכול להיות סוף התהליך אלא רק גוויעת המדינה כאשר אין יותר כלל מעמדות ואין גם כל מחסור ואז אין גם כל מדינה וכל שלטון פוליטי.
יוסי, אתה מתפרץ לדלת פתוחה. תודה מיוחדת לך על כך שאינך מתבוסס בלאומנות מכל סוג שהוא, שהפכה נפוצה כאן לאחרונה באתר.
אני רק שואל את עצמי כיצד לתרגם את הרעיונות האלה לתכנית מעשית. בעצם, אני שואל אותך:
כיצד לתרגם את הרעיונות האלה לתכנית מעשית (לא אלימה, או אלימה כמה שפחות, אם אפשר)?
לנימר – ללא התנשאות , מאמרך ערוך בצורה יפה ומנומקת . תסכים איתי כי באף ארץ ערבית או ברשות לא היית יכול לכתוב באופן חופשי כנגד המשטר .
הבעיה היא כי אכן אין שוויון לערבים אולם יש שיפור איטי ומתמשך , יש להלחם על כך . ההנהגה שלכם במקום להיות תנועה חברתית הלומת לשוויון , מקדישה את כל מאמציה לתמיכה ברשות למרות שבסתר ליבה יודעת כי יש שחיתות בקרב מנהיגי הרשות ואי שליטה ברחוב הערבי. כיום יש אוסף כנופיות ואיש הישר בעיניו יעשה .
במקום שתהוו גשר ותתבעו מהרשות להקים תשתית למדינה לעתיד ( דוגמת ההגנה וההסתדרות ) אתם תומכים בהם ללא סייג ולאחר כך מתבכיינים שהאזרחים היהודים מסתייגים מכם .
אני פסימי . באם תמשיכו בכך אני חוזה שאתם הולכים לנקבה שניה . חבל חבל , אין שום מגבלת תנועה או עבודה לערבים בישראל אולם האירועים האחרונים שאותם מובילה ההנהגה שלכם מובילה לאסון בלתי נמנע וחבל !
עדיין לא מאוחר לעצור ולהשקיע מחשבה יתכן ואפשר אחרת .
כמה קל לבכות על חוסר דמוקרטיה כשאתה בא ממגזר שבאופן כללי החינוך שלו לדמוקרטיה נמוך הרבה יותר אפילו מהרמה הירודה של חינוך שקיבל (שלא בצדק) ממדינת ישראל.
רצ"ב אתר המפלגה הפשיסטית הישראלית
http://p-files.org/mesunafim/fashistit.html
דן
לאחר מלחמת העולם השנייה , לאחר תקופה מהפכנית קצרה באירופה שנבלמה על ידי סטלין ) צרפת, איטליה, יוון( השיטה הקפיטליסטית העולמית בגדול ידעה יציבות במידנות רבות.
יציבות זו הופרה במספר מדינות באירופה בין 1968 ו1976 ) צרפת, איטליה, פורטוגל(, אשר בהן
מעמד הפועלים יכול היה לעשות מהפכות סוצילאיסטיות כנראה כמעט ללא אלימות, אולם שתי
המפלגות הגדולות הקומוניסטית והסוצילאיסטית פעלו כך שהזדמנות זו פוספסה.) אתמול שמעתי
את דוידי מדבר על ביקורו בצרפת בכנס של המפלגה, הקומוניסטית וזה למשל מה שהחלק
השמאלי שלה אומר בגלוי(. לעומת זאת התנועה המהפכנית במדינות הסמי קולונילאיסטיות,
נבלמה פחות, אולם בהעדר מפלגות פועלים מהפכניות, במספר ארצות היו מהפכות שהביאו
לשינויים חשובים אך מוגבלים ויש סכנה שיחזרו לחיק הקפיטליםז ) סין, קובה(.
בארגנטינה בסוף שנת 2001 אם הייתה מפלגה מהפכנית לה היה בסיס בתוך מעמד הפועלים ניתן
הי ה לעשות מהפכה כמעט ללא כל אלימות. ברגע זה מאחר והייתה החמצה הוטה המאבק של
ההמונים לקלפי, אולם זה עניין של זמן בלבד לפני ששכבות חדשות תכנסה למאבק.
אנו חיים בתקופה של מלחמות, מהפכות ומהפכות נגד. שמקורן התמוטטות הסדר העולמי שהוקם
לאחר מלחמת העולם השנייה. הסיבה בסופו של דבר היא משבר הצבר ההון) לא ניתן לשנות את
שער הרווח ההולך וקטן גם עם השקעות חדשות(
משמעות הדבר שאם מליונים רבים מאוד לא ישנו בפעולתם את החברה ויקימו חברה שאינה
בנויה על קפיטליזם, אלא על חיים קולקטיבים, האנושות תמצא עצמה בסיטואציה האלימה ביותר
בתולדותיה- מלחמת עולם שלישית.
האלימות כמו הרבה שאלות בחברה היא עניין של יחסי כוחות. ככל שמעמד הפועלים יותר מאורגן
באופן עולמי וארצי כן האלימות יורדת. ב1871 המוני פריס תפסו את השלטון, אולם מאחחר והם
לא היו מאורגנים ולא תפסו את השלטון בכל הארץ, הבורגנות הצרפתית חברה לביסמרק ויחד הם
דיכאו בדם את הקומונה. 100 אלף קומיניארים נרצחו.
במהפכת אוקטובר עצמה מספר האנשים שמתו בתהליך תפיסת השלטון היה נמות ביותר , אולי
עשרה איש. לעומת זאת האלימות גברה לאחר ש14 צבאות התערבו כנגד המהפכה על מנת לחסלה
ותמכו בלבנים שפתחו במלחמת האזרחים מתו רבים. אילו מעמד הפועלים ברצות אחרות היה
מאורגן טוב יותר והי המגיש עזרה מסיבית יותר גם אלימות זאת הייתה הופכת לנמוכה הרבה
יותר.
שראל בר ניר.
אין ספק שב1948 נעשה לפלסטינים עוול גדול "הנכבה", כאשר על מנת להקים א מדינת ישראל
גורשו רוב תושבי הארץ מבתיהם ורכושם נשדד. מי שלא מכיר בכך טוב יעשה אם יתחיל להכיר
את המציאות. מצד שני , במסגרת השיטה הקפיטליסטית, בה ישראל משמשת מדינה
אימפריאליסטית מקומית, המשרתת את המערב ובעיקר ארצות הברית כנגד המוני האזור, אכן
אין היהודים יכולים להרגיש בטוחים. על מנת להרגיש בטוחים יש לשנות את אופי האזור ולבנות
חברה שאינה בנוייה על ניצול ונישול, בחברה כזו ירגישו כולם גם הערבים וגם היהודים בטוחים.
מדינת ישראל אינה המדינה של כל היהודים. כאשר העשירים מפריטים רכוש ציבורי, המשטרה
לא באה לאסור אותם כגנבים, לעומת זאת אם פועלים שובתים ניתן להפעיל כנגדם צווי ריתוק
ומשטרה ואולי גם את הצבא. משמע המדינה שייכת לא לכל היהודים אל אליהודים העשירים.
דומני שאתה מחליף בין הזכות של אינדיוידואל וקולקטיב לחיות בביטחון וביו מדינה של בעלי
הון שלא רק מגינה על בעלי ההון כנגד המוני העם, אלא מסכנת את חיי המוני היהודים שהפכו
להיות חיילים לטובת האינטרסים של המונופולים.
הטכניקה המילולית שבה משתמש הכותב מצביעה על הכיוון…שימוש חוזר ונשנה של מילים טעונות שאמורות להפעיל עלינו אפקט פסיכולוגי שיגרום לנו להפסיק לחשוב.גזענות, אפלייה, עקירה, פליטים,ערבי נחות…רק חסר שהייתה מוסיף אימפריאליזם וקולוניאליזם כדי שנקבל שיתוק מוחין מוחלט
בעצם יש לנו כאן סיכסוך לאומי טרגי ועקוב מדם בין האומה הערבית הגדולה שעתידה הקיומי מובטח לבין העם היהודי הקטן שספק אם ימשיך להתקיים לאורך זמן
ראשית,יש לזכור כי המפעל הפלסתיני מבוסס על שלילת ה"אחר" יהודי, התנועה הפלסתינית שהיא הזרוע של התנועה הערבית הגדולה הניחה כי האחר לא קיים ולכן אין לו זכות למדינה משלו. האתוס הפלסטיני נבנה על רעיון זריקת האחר היהודי לים…ועל אילוץ הנותרים לשתות את מי ים המלח ולכן השיח הפלסטיני המכונן הוא מדיר ואלים מלכתחילה
שנית, הקמת פלסטין כ"מדינת הפלסטינים" וכ"מדינה פלסטינית" דוחקת את את היהודי שקיומו קדם למדינה להגדרה של אורח לא רצוי…הקהילה הבינלאומית תכפה על פלסטין להעניק זכויות אזרחות ליהודים השוהים בתוכה על מנת שתתקבל לאו"ם והמיעוט היהודי יאלץ לקבל את האזרחות הפלסטינית כדי שיוכל להישאר במולדתו. עינינו הרואות כי רעיון " האמנה החברתית" אינו חל כאן. שכן אין כאן התקשרות רצונית בין האזרח למדינה.
שלישית, אי אפשר להפריד בין האפלייה והגזענות כלפי המיעוט היהודי ( 100 מיליון ערבים מול 5 מיליון יהודים ) לבין פרקטיקת ההסתה הלאומנית והדתית של המנהיגות הפלסטינית. לא ניתן להפריד בין תפיסת היהודי כאוייב שחייו הפקר ברחובות העיר ובאוטובוסים המתפוצצים לבין היחס שיקבל אותו יהודי שיסכים בתמימותו להיות אזרח במדינה הערבית.
רביעית , …
חמישית , מותר לעם קטן לפחד מעם גדול ממנו שאינו מסתיר את כוונותיו ואת שנאתו התהומית לעם הקטן שגזל מן האומה הערבית העצומה נתח טריטוריאלי שבקושי מאפשר קיום
"העם היהודי הקטן שספק אם ימשיך להתקיים לאורך זמן…"
אז קודם כל, הסר דאגה מלבך: העם היהודי התקיים כבר אלפיים שנה ויותר בלי מדינת ישראל, וימשיך להתקיים בעזרת השי"ת עוד אלפיים שנה עם – או בלי – מדינת ישראל ו/או נאראטיבים "פלסטיניים".
שנית, אם בני העדה היהודית היושבים בארץ לא רוצים להיות קטנים ומסכנים, אז שיתחילו בבקשה לגלות פתיחות, לקלוט לתוכם את שכניהם ולצרפ אותם אליהם, במקום להמשיך במדיניות גטואית של פחד, הסתגרות ובדלנות אלימה.
לדן תמיר
המספרים היבשים אינם תומכים לצערי בהנחה שלך שהעם היהודי יוסיף להתקיים…הוא הולך וקטן
הערתך בעינין השי"ת מיותרת…
אתה מכנה את העם היהודי היושב בארץ "עדה" ואולי יש צדק בדבריך אבל מקובל באתיקה האנושית שהעשיר בנכסים טריטוריאליים ראוי שיגלה פתיחות לעני בנכסים כאלה. אתה מציג טיעון מוסרי מקורי שבו נדרש העני לגלות הבנה למצוקתו של העשיר.אומות גדולות ראוי שיגלו הבנה לעדות קטנות…
בדלנות אלימה מאוסה בעיני ובזה אני מסכים אתך
אי אפשר לדעת אם "העם היהודי" הולך וקטן או לא, מהסיבה הפשוטה שאי אפשר לדעת כמה יהודים יש בעולם. האם מישהו יכול לומר לי מיהו יהודי? במסגרותיה החוקיות והמנהליות של מדינה קטנה במזרח התיכון נטוש כבר שנים ויכוח על השאלה "מיהו יהודי?"; צא ולמד מזה על יהדותם של עוד ששה מיליארד איש בעולמנו.
השי"ת אינה הערה אלא הבעת אהבה לרבון העולמים ואמונה בו.
ומה הקשר בין יהדות, יהודים ויהודיות לנכסים טריטוריאליים? ממתי קשורה היהדות לטריטוריה? הרעיון של טריטוריה ליהודים איננו תורה מסיני אלא המצאה אנושית: לגיטימית, אך די רעה לדעתי.
אומות ועדות הן שני דברים שונים לחלוטין. אדם יכול להיות בן האומה הישראלית וגם חבר בעדה דרוזית, יהודית, מסלמית, קתולית, בהאאית או כל עדה אחרת שיחפוץ. מה הקשר בין אומה לעדה ובין שמיטה להר סיני?
שבת שלום,
דן
מי יחזיר לי את שני הבניינים הגדולים מאד של אבי בקהיר ואת בית הנופש באלכסנדריה ? יש לנו קושאן של כל הבתים אבל לפי החוק המצרי אין לנו כל זכות עליהם.
כאשר ברח אבי ודודי ממצרים לקחו להם השלטונות את כל הכסף והרכוש בשווי עגשווי כולל של כ 12 מליון דולר. הם סירבו לתת קבלות ואינוונטר של הרכוש. אבל הקמנו את עצמנו מחדש ולא בכינו על הרכוש שאבד.
אז מר סולטאני תפסיק לרחם על עצמך ולהזיל דמעות תנין על העדר צדק. מפת אירופה התחלפה מאות פעמים לאורך אלף השנים האחרונות. כמעט כולם הגיעו להסכמים סבירים כולל פשרות. אף מדינה לא התבקשה לשנות את זהותה לצורך כך.
הבעייה עם הפלסטינים היא המנטאליות האלימה והמושחתת של הנהגת העם הזה לדורותיו. הגישה הפלסטינית היא להרוס את האחר ולא לבנות את עצמם. אחרת כבר מזמן היו מדינות ערב מקימות מדינה פלסטינית בשטחים עוד לפני 1967.
מדוע הם לא עשו זאת אז ? כי התקווה לחיסול ישראל כמדינה יהודית היתה קיימת תמיד וקיימת גם אצל מר סולטאני.
אי אפשר לקרוא לכל ביקורת נוקבת על הפלסטינים גזענות.
יאסר ערפאת הוא אחד האנשים המושחתים, האכזריים והאלימים שקמו בעולם. הוא מייסד הטרור הבין לאומי.
בנוסף אני לא שומע את מר סולטאני מבקר את ההנהגה הפלסטינית ובראשה ערפאת על גניבת כספו של העם שלהם יום יום שעה שעה.
גם לאבו מאזן יש חשבון גדול בוואדוז !!! זהו כסף בין לאומי שנתרם לפלסטינים שנגנב יום יום לחשבונות הפרטיים של ההנהגה הפלסטינית על חשבון הלחם הפלסטיני.
סוהא ערפאת מוציאה מליוני דולרים בפריס ואיש לא פוצה פה ומצפצף. מדוע ? כי הכל בחברה הפלסטינית מבוסס על שחיתות ואלימות כולם פוחדים לדבר.
אז מר סולטאני טול קורה מבין עיניך אולי תכתוב כמה שורות ביקורת עצמית. תוכל ללמוד מידידיך השמאלנים הישראלים ששונאים את עצמם עד כדי כך שהם מוכנים להעביר את נחלתם הלאומית להנהגה הפלסטינית המסואבת.
אני ממליץ לכולנו לנסות ולראות את המציאות המקומית והעולמית העכשווית (ולא החזויה ואולי העתידית לפי הטאוריה המרקסיסטית) כפי שהיא, זאת אומרת חלוקת העולם למדינות הלאום,ולשפוט את הפתרונות המוצעים בהתאם.
לדעתי קיימות כמה חלופות לגבי השטח שבין ירדן לים
(להלן ארץ ישראל המערבית) המהווה רבע מסך שטחה של
ארץ ישראל :
1. הקמת מדינה אחת דמוקרטית משותפת לשני העמים
(גם ליהודים וגם לערבים).
פתרון זה לא הוכח כבר-קיום בשום תקופה ובשום
מקום בעולם. בוודאי שלא במצב היחסים בין 2
העמים בארץ במשך 100 שנה האחרונות.
2. הקמת 2 מדינות לאום עצמאיות ושוות.
לדעתי פתרון זה לא יוכל להתקיים, בוודאי לא
לאורך זמן, היות וארץ ישראל מערבית מהווה
יחידה גאו-פוליטית אחת בלתי ניתנת לחלוקה בכל
המובנים :גאוגרפי, פוליטי, משאבי וכו’.
3. הקמת "מדינה-אוטונומיה" (ולמעשה בנטוסטן נוסח
דרום אפריקה)פלסטינית בחלק ואפילו בכל שטחי
יהודה, שומרון ועזה. "פתרון" זה לא יוכל לספק
לא רצונות ולא צרכים אפילו מינימליים של
האוכלוסיה הארבית בארץ.
כל החלופות הנ"ל מעבר למה שצויין יובילובטוח להמשך שפיכות דמים והגברת האיום הקיומי על כל פרט ופרט של
העם היהודי בארץ.
לכן לדעתי הפתרון היחידי המעשי הינו העברה
כוללת של כל האוכלוסיה הערבית החיה בארץ ישראל
המערבית, אל ארץ ישראל המזרחית (הקרויה היום ירדן),
לשם מימוש שם של כל זכויותיהם, כפי שלמשל נעשה
עם הגרמנים לאחר מלחמת עולם השניה. ברור לי שברגע
ההיסטורי הנתון הדבר אינו בר בצוע, אלא עם בהפתח
חלון הזדמנות מדינית ובינלאומית, אשר לא ברור מתי
הוא יקרה. אך עם הזעזועים המתרחשים ועוד הצפויים בעולם, הדבר יכול להתהוות כבר בתקופה הקרובה.
אבקש מכולם להתיחס לנקודות שציינתי, ז"א ל"גוף
העינין" ולא ל"עינינו של הגוף".
למה לא להקים אי בים ולהעביר לשם את היהודים? כיום המצב לא מאפשר. אבל עוד כמה שנים כשהטכנולוגיה תתפתח ותהיה יותר זולה נקים אי ביחד עם האירופאים ונעביר לשם את היהודים (ממערב לקו החוף).
ככה הפלסטינים שחיו פה בשקט במשך שנים ימשיכו לעשות כן והעברת אוכלוסיה שכל כך מקובלת עליך תתבצע בשקט וללא הפרעה (משם אף אחד לא יגרש את היהודים ותמיד כיף להתחיל משהו מאפס)
תתייחס לגופו של עניין.
ההצעה שאתה מעלה כבר הועלתה, אומנם במתכונת אחרת,
ע"י הרצל לפני יותר ממאה שנה באחד מהקונגרסים
הציוניים הראשונים (תוכנית אוגנדה), אבל נדחתה
בחריפות דווקא על ידי נציגי יהדות רוסיה, ז"א אלה אשר התוכנית הציונית מראש כוונה לפתרון בעיותיהם המידיות (פוגרומים).הם, לעומת הרצל ולעומתך, למרות שהיו במצב קריטי, הבינו שאין תקומה מדינית לעם היהודי, אלא בארץ ישראל.
כמו-כן נקודת השקפתי נבדלת משלך בכך, שאיני טוען
שאני אובייקטיווי ושאני דואג באותה מידה לשני העמים.
איני רואה את עצמי מחויב לעתידם של הערבים החיים
בארץ, אלא במידה האנושית המינימלית וכל עוד קיומם אינו מסכן את קיומי.