היא היתה אישה צעירה ונאה, שביס אלגנטי לראשה, מאופרת בקפידה, נעימה, אפילו חייכנית. ראיתי אותה בטלוויזיה, באחת מתוכניות הבוקר של יום שישי, כשנמנמתי לי בכיף על הספה בסלון, מנסה להתאושש מיום הזיכרון ומיום העצמאות, מתכוננת ליום חדש. אז אמרה הגברת דבר שטלטל אותי לגמרי ממצבי המנומנם וזאת על אף (ואולי בגלל) שדיברה כל-כך בחן ובנימוס: "הגדרת השכול על פי פרופסור אסא כשר – הוא, היעדר אושר לנצח".
והאישה מהטלוויזיה הוסיפה: "השכול הוא המאחד הרחב ביותר של מדינת ישראל. השכול מאחד בין שמאל לימין, בין דתיים לחילוניים, אפילו בין חרדים לחילוניים (ראה הדלקת משואת יום העצמאות על ידי יהודה משי זהב). השכול אפילו מאחד בין אזרחים לחיילים (מאז התקפות הטרור הרצחניות והצטרפות נפגעי פעולות איבה אזרחיים רבים למשפחת השכול) ואומנם, הקפידה הגברת לדייק, "לתקופה קצרה השכול גם הפריד בין בני אדם, בימי מלחמת לבנון, אבל הזמנים האלה עברו ללא שוב. היום זה אחרת." וסיימה: "עם ישראל יודע לעמוד זקוף בגאווה ובממלכתיות בדקת הצפירה בכל יום זיכרון. ברגעים האלה, למרות ואולי בגלל העצב והצער, עם ישראל מתגלה כמאוחד. עם אחד. והנה, מכל הרע הזה יוצא גם טוב, השכול קירב אותנו. מי היה מאמין שיהודה משי זהב, החרדי האנטי ציוני, ידליק יום אחד משואה בטקס ציוני של יום עצמאות? רק פעולתו המבורכת והקשה בימי הפיגועים, באיסוף כל חלקיק אדם וכל טיפת דם יהודי, היא שקירבה אותו אלינו ואל המדינה."
כך היא אמרה הגברת מהטלוויזיה ואני חשתי שהיא מאמינה בכך בכל ליבה, ושרבים אחרים ודאי חשים כמוה. אבל לא: אני אומרת לא. לא ולא. לא למקבריות, לא לפסימיות, לא ל"אחדות העם" סביב למוות. לא.לא ולא. אין ולו קורטוב של "טוב" בשכול. שכול זה רע ליהודים. שכול זה רע למדינת ישראל ולעם היהודי. לא לקידוש השכול, לא לקבלת השכול כרע הכרחי לנצח, כאין ברירה, כטבע. איזו "אחדות" נוראה היא זו שבאה לא מחיים, לא משמחה ועשייה משותפת, אלא ממוות. לא: מוות לא "מקרב".
ואם לפתע פתאום יפרוץ יום אחד, להפתעתנו הרבה, השלום המיוחל, ונדע (מי ייתן) פחות שכול – איך נחיה? איך ניראה אז בארצנו? האם נתפורר וניעלם? ואולי… אולי אמירות כאלה מובילות למחשבה במודע או בתת-מודע, שעדיף שנמשיך במלחמות עד סוף כל הדורות. ואז מובטח שנהיה תמיד "מאוחדים" – מאוחדים עד מוות?
האם אין לנו זכות גם לאושר?
אושר אמריקאי
לאחרונה יצא לאור בארצות הברית ובאירופה, ספר שמלמד איך להיות מאושר. Authentic Happiness מאת Martin Seligman (בהוצאת Free Press). הספר זכה להצלחה אדירה. למען האמת, הניסיון ללמד בני אדם, איך להיות מאושרים נשמע קצת פלצני ומאוד מאוד אמריקאי – כמו מתכון לדיאטה או הוראות לשזירת פרחים יפאנית בשלושה שיעורים מזורזים. אבל בכל זאת, יש למר זליגמן כמה דברים מעניינים לומר: "אנשים מאושרים", הוא טוען, "מוקפים חברים, לא שמים על רכילויות, מתרכזים בעבודה, סולחים בקלות. בכל יום מחדש הם בוחרים בגישה חיובית לחיים ובחיים עצמם". נשמע כל כך פשוט…
וכמובן, באמריקה כמו באמריקה, מיד הוקם גם אתר אינטרנט לספר הזה ולתורה שמאחוריו, www.authentichappiness.org. "בחן את עצמך", מציע האתר, "בשלוש-מאות שאלות תדע עד כמה אתה מאושר!". החלטתי לנסות, נכנסתי לאתר ובחנתי את עצמי. התוצאות היו מעניינות ומפתיעות. נסו אף אתם. קראתי במקום אחר, שבארצות הברית, המדינה שחוקתה מבטיחה לכל אזרחיה את זכותם לאושר, האתר היה לפולחן.
החלטתי להוסיף לאושרם של הקוראים, כמה אמירות מעוררות מחשבה על האושר:
- "הדמיון הוא המקור העיקרי של אושר" (ג’יאקומו ליאופרדי).
- "האושר הוא כמו הבריאות: אם אתה לא שם לב אליו, סימן שהוא קיים אצלך" (טורגנייב)
- "אם אתה רוצה חיים מאושרים, אתה חייב להקדיש אותם למטרה כלשהי, לא לאנשים או לבני אדם" (איינשטין)
- "אושר זה בריאות טובה מאוד וזיכרון קצר" (אינגריד ברגמן)
- "אם עושר לא מבטיח אושר, מה מבטיח עוני?" (וודי אלן)
- "אני עומדת על זכותי לאושר" (מנואלה דבירי)
לנילי : אני מבין כשאת תקבלי ירושה תתרמי אותה לעניים . אל תדוני אדם לפני שתגיעי למקומו .
שרי לא בחרה להיוולד לאביה . מי שזוכר את הבנק כשהיה שייך להסתדרות ומשוה אותו להיום אינו יכול שלא להתפעל מהשיפור שחל בו . מדינה מודרנית לא יכולה להתקיים בלי בנקים . תיקונים כן אך לא לשפוך את התינוק עם המים .
לדובר האמת.
בנק לאומי שייך למדינה. לא ככה? הוא מפסיד או יותר רווחי מהפועלים? ואי אפשר שלא להתפעל מכך.
דמגוגיה של ביבי ושטרית שלח להם בדואר.
וכמובן שפעילות נמרצת, גם אם הדבר נראה קשה ואף בלתי אפשרי, לסיום הכיבוש והמלחמה, היא שתביא אולי גם לכך שלא תהיינה עוד משפחות שכולות.
אגב שרי אריסון, היא גרמה יותר עצב ותסכול להרבה אנשים (עיקולים, ניצול, עמלות מיותרות ונבזיות, ופיטורים) מאשר אושר למעטים הסובבים אותה.
ירושה של הון כיאה לעולם הקפיטליסטי והחזקה בו ונפנוף בו למתכון של אושר? ירושה של הון שהגיע מתמימותם של אחרים (קניית בנק פועלים בהלוואה מבנק לאומי – בבעלות "הפועלים" האמיתיים – לא אלו מהשם של הבנק?
בושה לשרי בושה למי שאישר ובושה למי שתומך היום בהפרטות הבאות.
אני אישית סולד מכל אותן נוסחאות אינסטנט לאושר, הנפוצות בעיקר בארה"ב, אבל בכלל בעולם המערבי. דוגמה אחת חדשה היא הפרוייקט החדש של שרי אריסון שלאחר פיטורי העובדים התפנתה להפיץ את הנוסחה שלה לאושר. המשותף לכל האידיאולוגיות הללו הוא שהן מצמצמות את הדיון אל תוך האדם עצמו ואינן מייחסות חשיבות לתנאים האובייקטיבים.
בכך תורות אלו הן גם אגוצנטריות (שלא לומר מעודדות אנוכיות גרידא) וגם ריאקציוניות בעליל. האושר אינו תלוי באדם בלבד, הוא תלוי בגורמים חיצוניים (אולי אפילו בראש ובראשונה בהם). רדיפת האושר הפנימי איננה אלא אשליה עבור מזה הרעב, עבור הנפגע והעשוק, עבור הנאנסת, עבור הכלוא בעוצר בכפרו ללא אפשרויות מחייה. אני דוגל בכל תורה אשר מטיפה למעורבות ולעשיה חברתית אשר מטרתה לשים קץ לסבל האנושי שמסביב, ולא לקבל אותו כהרכח וללמוד לחיות עם זה. שרי אריסון אולי מוכשרת ממני אם היא חיה בשלום עם עצמה, אותי פחות מעניין השלום הפנימי שלי ויותר כיצד ניתן לסיים את הכיבוש. אין ספק שזוהי משימה קשה הרבה יותר, אבל פירותיה אינם אשליות אסקפיסטיות מנת חלקם של החזקים בחברה אלא ניסיון לאושר אמיתי המבוסס על תנאים אובייקטיבים.
לשאלה "אם לפתע פתאום יפרוץ יום אחד, להפתעתנו הרבה, השלום המיוחל… איך נחיה? איך ניראה אז בארצנו? האם נתפורר וניעלם?" כבר נתנה על ידי ציבורים מסויימים החיים בכנען תשובה ברורה וחותכת: "כן, אנו נעלם". ולכן אותו ציבור המונה מאות, אלפים, רבבות ואולי יותר, עושה הכל בכדי להמשיך במלחמה מתמדת, שפיכות דמים נצחית, שכול והרג. כך זה, כשאידיאולוגיות מקדשות דם (ואדמה, אם כי במידה פחותה) ומות. ולכן אותה גברת נכבדה בשביס, לו היתה בה גם כנות עצמית, היתה עונה מן הסתם משהו כמו: "לא נחיה בלי שכול ומות, אנו נתפורר ונעלם, ומכיון שאינני רוצה להתפורר ולהעלם אני מעונינת להמשיך ולשפוך דם".
בזמן האחרון, דרך אגב, יותר ויותר אנשים גם מוצאים את הכנות לבטא בגלוי ולחלוטין לא בתת-מודע את רעיונותיהם הזועתיים. עיינו, למשל, באתר http://www.manhigut.org.
כך נראית חברה שלמה בארץ הזו, שלא רק מקדשת את הדם אלא גם מכפיפה אותו ל"מדינה". ואני שואל: מהו שורש ההשקפה הרואה בדם ומדינה את הבסיס, ומהי האלטרנטיבה הראויה לכך?
לדן תמיר:
אתה צודק.
זה המצב.
זה העם היהודי.
מאוחדים על-ידי "קרעכץ" אחד גדול !
פלא שאני לא מבינה למה כתוב לי בתעודת הזהות שאני יהודיה ? (ושעוד מתעקשים שזה יהיה כתוב לי שם ? כמו איזה עונש ?)
לשולה שלום רב,
אכן, היסטוריה של עם יהודי היא דבר מענין ומרתק. בקשר לתעודת הזהות (ולרישום במרשם האוכלוסין, החשוב ממנו), את לא לבד. עשרות אלפי אזרחים ישראלים, מכל הגילים, הצבעים והמינים כבר חתמו על עצומה של עמותת "אני ישראלי", שבה הצהירו על היותם בני הלאום ה י ש ר א ל י. כעת מתארגנת עתירה לבג"צ של העמותה, בדרישה ממשרד הפנים לשנות את הרישום בתעודת הזהות ובמרשם האוכלוסין ל"ישראלי".
לפרטים נוספים: dantamir@gmx.net
הטעות האנושית הקריטית הנפוצה ביותר במאה השנים האחרונות היתה שאם יקחו את עושרם של העשירים ויחלקו אותו לעניים ירווח לכולם.
ההצלחה בתחום כלשהו היא רק המעטה החיצוני של יצירתיות, חריצות, יוזמה ומעוף. התוצאה השל כל התכונות האלה מתבטאת בכל תחום באופן שונה: במחקר היא יכולה להניב פריצת דרך מדעית ובכלכלה היא יכולה להניב גם עושר אישי. נטילת העושר מהעשירים וחסימת האפשרות שלהם להתעשר תעצור מייד את האנשים האלה מלהשקיע את מרצם וכשרונם בפיתוח כלכלי וכך תיווצר מייד ירידה גדולה ברמת החיים עבור הכלל.
הטענה הקומוניסטית היתה שמעמד הפועלים חייב להפעיל דיקטטורה שתכפה שוויון כלכלי על הכלל. זאת איוולת מוחלטת כי הדיקטטורה הזאת מרוקנת מייד את המוטיבציה הבסיסית של בני האדם לעבוד ולהצליח. (עיין ערך ברה"מ)
כל מה שניתן לעשות הוא לנהל חברה של איזונים בין העושר האישי לבין צרכי הכלל. חייבים להסתכל על חברה כזאת כעל גוף אנושי.
הרי אין איש הטוען באמת שהידיים חשובות יותר מהאינטלקט או הרגליים מהעיניים. יש צורך לאזן בין כול חלקי הגוף. כדי לעשות זאת באופן היעיל חייבים להכיר במספר עקרונות:
– עשיית רווחים כספיים היא יכולת שתהיה תמיד נתונה בידי חלק מן האנשים ולא בידי כולם כי לא כל אדם מוכשר לכך.
– רק מעטים מבני האדם יכולים ורוצים לעבוד רק למען הכלל מבלי לדאוג לרווחת עצמם.
– מתוך המעטים הללו רק מתי מעט יודעים ליצור רווח כלכלי.
– יש צורך להכיר בעובדה שללא מתן האפשרות האינדיבידואלית להתעשר לא תתכן צמיחה כלכלית.
– יש צורך להטיל מגבלות סבירות על יכולת השליטה של העשירים בחיי הכלל ולהגביל את טובות ההנאה שהם יכולים להפיק. לשם כך קיימים חוקים מאזנים רבים ובראשם מיסים, רווחה, פיקוח על קרטלים, חוקים וארגונים חברתיים, בתי משפט ועוד רבים.
בתוך מאבק האיזונים הזה ישנו מרחב של עוולות ועיוותים מתמיד הנובע מהחולשות האנושיות הבסיסיות ביותר. חובת החברה לשפר את עצמה ולתקן את העוולות הללו באופן מתמיד.
מה שלא יכול להתקבל בחברה האו להכריז על שיטה שאינה מכירה בעקרונות הללו ומכריזה על נטילה בכוח של רכוש או זכויות של חלקים שונים בחברה דוגמת הקומוניזם מחד או קפיטליזם דורסני מאידך.
ללא אנשים כמו שרי אריסון לא היה משק כלכלי בישראל.
א. קצת נדוש אבל זאת המציאות:
העשירים מתעשרים מעבודת העניים.
כולם עובדים קשה אבל רק העשירים המסכנים והמועטים זוכים להנות מהפרות.
אז לכן מאוד חשוב באמת לעשות הכל כדי שלעשירים תהיה המוטיבציה לעשוק את העולם.
ב. קידום כלכלי אינו אינטרס חברתי אקולוגי או עולמי.
ההצלחה הכלכלית עושה טוב רק למיעוט העשיר, ומחירה בדרך כלל (מלבד אובדן חיי הרוב בעבודה קשה) הוא נזק אקולוגי וירידה באיכות החיים – שתי דוגמאות: זיהום אוויר, ותעשיית הנשק.