במתקפה של השלטון, באמצעות המשטרה והשב"כ, נגד הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית נאסרו 15 ממנהיגי התנועה ובראשם מנהיגה השיח’ ראאד סלאח. לפי התקשורת הם מואשמים בהעברת כספים למשפחות העצורים והמתאבדים, באמצעותן של אגודות צדקה למיניהן. הפעולה בוצעה בעת "כיבושה" של אום אל-פחם על-ידי 1,000 שוטרים באישון לילה, תוך הזמנת התקשורת לצלם ולדווח, וכל זה לקראת נסיעתו של שרון אל בוש. גם אם באחד הימים יקבע בית-המשפט כי איש זה או אחר עבר על חוק כלכלי (ואני רחוק מלהצדיע לכל פסיקה של בית-המשפט), העניין כולו מהווה עליית מדרגה משמעותית נוספת בפעילות הרמיסה הגזענית של השלטון נגד ערביי ישראל.
כאשר ראש ממשלתה של "מדינת הטרור" שלנו, מכין לעצמו כרטיס ביקור לקראת פגישתו עם מנהיגה של "מעצמת הטרור", ממלא כרטיס הביקור את תפקידו בחישולה של הברית נגד "הטרור האיסלאמי". אולם כמי שהשתתף לא אחת במסעותיה של תנועת תעאיוש להעברת מצרכי מזון, תרופות ומכשירים רפואיים לשטחים הכבושים – מבלי שנשאל מי הן המשפחות המקבלות אותם – אינני יכול שלא להזדהות עם דבריו של ד"ר סלמאן אגברייה, ראש עיריית אום-אל-פחם.
אגברייה כופר בקביעה שאסור לסייע לילדי מתאבדים: "אנחנו לא מבחינים בין יתום ליתום, אף דת לא עושה הבדל כזה. מה אשמת יתום שאביו עשה פיגוע? האם בזה שאני תורם 100 שקל אני קורא לו עשה כאביך? בנו של ברוך גולדשטיין מקבל ביטוח לאומי. אם לישראל מותר לעשות מעשה הומניטרי, אני לא מבין למה לי, לתנועה, אסור" ("הארץ", 13.5.03). לכן המתקפה החדשה על התנועה האיסלאמית שייכת גם שייכת לכותרתו של המאמר שלהלן, "הקמתה של תנועת שלום ישראלית-פלסטינית".
הבסיס לתנועה – קיים
הבסיס הערכי-פוליטי להקמתה של תנועה כזאת קיים. הוא קיים מאז פורסם גילוי הדעת "קול לשלום ישראלי-פלסטיני" (שפורסם באתר זה ולאחר מכן בעיתון "הארץ", ב-16.4.03), עליו חתמו כ-500 ישראלים ופלסטינים, וכ-500 חותמים הוסיפו את חתימתם לאחר פרסומו. עיקרי גילוי הדעת הם:
- הכיבוש הישראלי הוא הגורם הראשי לסבלם של שני העמים.
- ההתקפות על אזרחים ישראלים ופלסטינים הן פסולות ויש לשים להן קץ.
- הסכסוך לא ייפתר בכוח. התנאים ההכרחיים לפתרונו הם: נסיגת ישראל לגבולות ה-4 ביוני 1967; פירוק ההתנחלויות כולן; ירושלים בירתן המשותפת של שתי המדינות, ופתרון צודק של בעיית הפליטים באמצעות הסכם בין הצדדים, על בסיס החלטות האו"ם ובעזרה בינלאומית.
- "כדי לקדם את שיתוף הפעולה בין שוחרי השלום בשני העמים, ואת מאמציהם המשותפים בפעולה יומיומית – אנו מקימים את ‘קבוצת הפעולה המשותפת לשלום ישראלי-פלסטיני’".
בין מאות החותמים בצד הישראלי, יהודים וערבים: חברי הכנסת מוחמד ברכה ועיסאם מחול (חד"ש), הח"כים לשעבר שולמית אלוני ונעמי חזן (מרצ), תמר גוז’נסקי (חד"ש) ואורי אבנרי (גוש שלום), חברי הנהגת ההסתדרות, פעילי תעאיוש; יש גבול; קואליציית הנשים וארגוני שלום נוספים, וכן ראשי ערים ומועצות מקומיות, אקדמאים, פעילים חברתיים ואומנים. בצד הפלסטיני חתמו על העצומה אישים כמו ד"ר חיידר עבדל שאפי (רופא ולוחם שלום ותיק מעזה), זיאד אבו זיאד, ד"ר חנאן עשראוי ואישים רבים אחרים.
קצת היסטוריה
היה זה עבדל שאפי שקרא לראשונה, בכנס של שוחרי שלום בחיפה, לקיים פעילות משותפת, ישראלית-פלסטינית, נגד הכיבוש ובעד השלום. הפעיל המרכזי שהתגייס לעניין וגרר גם אותי אחריו, היה הקומוניסט הוותיק ולוחם השלום הנחוש עוזי בורשטיין. מאז, לפני כשלוש שנים, החלו המפגשים המשותפים למימושו של הרעיון, בתחילה ברמאללה. מהצד הפלסטיני השתתפה קבוצת פעילים מהפתח, ממפלגת העם, פעילי ארגונים אחרים ואקדמאים. מהצד הישראלי השתתפו פעילי "שלום עכשיו" (בניהם אלוני, ח"כ לשעבר מוסי רז, פרופ’ אריה ארנון וח"כ לשעבר מרדכי בראון), וכן ברכה, בורשטיין ואנוכי מחד"ש. המפגשים נתקלו במכשולים פוליטיים שהפריעו ל"שלום עכשיו" ("פינוי כל ההתנחלויות" ובעיית הפליטים), ואילו בצד הפלסטיני שקעה הפעילות עם פרוץ האינתיפאדה הנוכחית.
לפני כחצי שנה התחדשה היוזמה והפעם מהצד הפלסטיני, והם גם אלה שניסחו את הטיוטה הראשונה. רוב ותיקי המשתתפים הפלסטינים דבקו ביוזמה המתחדשת. שינויים משמעותיים חלו בהשתתפות הישראלית: פעילי "שלום עכשיו" ברובם חדלו מלמצוא עניין בכך, פעילי "גוש שלום" הצטרפו לקבוצת היוזמים.
אחרי כמה מפגשים משותפים שהוקדשו לשינויים כאלה ואחרים בהצעת גילוי הדעת (כן עראפת או לא ערפאת, ניסוח מדויק לבעיית הפליטים והגדרה בהירה של מטרת ההתארגנות) החלה החתמה משני צדי הקו הירוק. על פי המידע שקיבלתי פעילי מפלגת העם מילאו בה תפקיד חשוב. בצד הישראלי החלוקה במחנה השלום היתה חדה וברורה: רק יהודים-ישראלים החושבים רדיקלית בנושא הכיבוש, יכלו לתת את ידם ליוזמה. לכן ברור היה מראש שרוב מצביעי מרצ ורוב מצביעי העבודה לא יחתמו.
אבל כאשר קבוצת פעילים עסקה בהחתמה (ובגביית כספים למימון המודעה בעיתון) עם הישגים צנועים לכל אחד מאתנו, נדהמנו לראות את מספרם הרב והרכבם המגוון של החותמים הישראלים. אין ספק כי בצד רצונם של החותמים לתת ביטוי לעמדתם בחברה הישראלית, גויסו חתימות רבות על-ידי פעילותה של יהודית הראל, מ"גוש שלום", אשר הגיעה למאות רבות של מועמדים פוטנציאלים בישראל, בחו"ל ובשטחים הכבושים.
עתיד היוזמה
הבעיה העיקרית העומדת בפני קבוצת היוזמים היא איך לממש את ההבטחה שפורסמה בה: "קבוצת פעולה משותפת לשלום ישראלי-פלסטיני".
אפשר לסכם כי כבר עתה נראים כמה קווי פעולה חשובים, פוליטיים וארגוניים:
- יחסנו ליוזמות אחרות (כגון זו של נוסייבה-איילון, זו של קואליציית השלום, הברית הבינלאומית לשלום ישראלי-פלסטיני ועוד), אלה אינן יוזמות עוינות בעינינו, הן חיוביות יחסית למדיניות הכיבוש, אולם לא מספיקות. אנו ננהל איתם ויכוח ונשתף איתם פעולה בכל תחום אפשרי.
- יחסנו לארגוני שלום אחרים בצד הישראלי; אנו לא מתחרים בהם וחלילה לנו מלפגוע בפעילותם. ייחודנו הוא בכך שאנו הקבוצה היחידה המבוססת פוליטית וארגונית על מצע משותף ופעילות משותפת משני צדי הקו הירוק.
- הפעילות הפוליטית של הקבוצה תחל בשתי אסיפות, שיתקיימו בתל-אביב וברמאללה, על גדר ההפרדה, מתוך הנחה כי זו הסוגייה המבלבלת ביותר את הבנתם של הישראלים בנושא הסכסוך הלאומי.
- אנו היוזמים הישראלים רוצים לפנות לחותמים הישראלים במגמה לכנס מספר גדול ככל האפשר של חותמים לכנס משותף שבו יתקיים דיון פתוח על המצע בהקשרו למצב בשטח, למצבם החברתי והתודעתי של שני העמים. בכנס זה ייבחרו גם המוסדות המנהלים את "קבוצת הפעולה".
לבסוף, מתוך שיחות עם חברים-יוזמים בצד הישראלי ולאחר שנשמע את דעתם של היוזמים הפלסטינים, אפשר יהיה לבצע בכנס הזה החלפת שמות: מ"קבוצת הפעולה המשותפת" ל"תנועת שלום משותפת ישראלית-פלסטינית".
מאמר מנוסח ומסודר יפה נשאלת רק שאלה אחת קטנה
איך מניעים את גורמי הממשל בשני הצדדים להתחיל להתקדם בכיוון.
רצינו להציע את רעיון הפסקת האש ההדדית כצעד ראשון.
למיטב הבנתנו אין כל אפשרות אחרת להמשך התקדמות כל עוד משני הצדדים נהרגים אנשים "ברשות השלטון" יש להביא את המנהיגים של שני העמים להכרה כי יש לעשות הכל על מנת לעצור את האש
רק הפסקת אש הדדית כצעד מקדים תאפשר קיום מו"מ סביר עם תוצאות שיהיו מקובלות על שני הצדדים.
דני פתר.
עמדתך העקרונית להגנת הזכויות הדמוקרטיות של התנועה האיסלמאית, באופן כללי היא נכונה. אך צורת שיתוף הפעולה בין ההמונים הערבים והיהודים נובעת מפרוגרמה העונה על צרכי המציאות.
ניתן ללמוד מה משמעות פרוגרמה פוליטית כאשר בוחנים אותה אל מול התפתחות התנועה הממשית מחוץ לראשים של אנשים המאמינים בה ההתקפה על ההנהגה של הפלג הצפוני של התנועה האיסלמאית, היא חלק מהמתקפה על הזכויות
הדמוקרטיות והחברתיות של ההמונים. לכן ביום שבת האחרון, היה צורך לארגן חזית מאוחדת של כל אלו המתנגדים להתקפות אלו בפעולה משותפת. חזית כזו ממשית הייתה מקדמת את המאבק כנגד בעלי ההון וממשלותיהם המסכסכות בין ההמונים הערבים והיהודים. זה לא מה שקרה, ומה שבאמת קרה ניתן ללמוד מחילופי הדברים אותם ניתן למצוא היום באתר אינדמדיה.
א. צריך להזכיר שבמדינה דמוקרטית השלטון הוא זמני ותפקידו לטפל בבעיות הבטחון כשליח של החברה האזרחית בישראל .
ב. אום אל פאחם נמצאת בריבונותה של מדינת ישראל ולכן המושג "כיבוש" לא נכון במקרה זה
ג. לא מדובר בעבירה כלכלית . הכספים הללו מממנים את פעולות הרצח ופעולות הרצח הללו דוחקות את המוני העם הנוסעים באוטובוסים לימין הקיצוני
ד. היחס הבלתי אנושי של היהודים לערבים נובע מסכסוך הדמים הרצחני ולא ממניעים גזעניים. לא צריך להשתמש במילה "גזענות" למרות הפוטוגניות שלה…
ה. מדינת ישראל אינה מדינת טרור. אם היתה כזו…לא היה מתאפשר שיח כל כך תוקפני כלפי המדינה. אני לא מכיר גוף טרור שמרשה להעביר עליו ביקורת כל כך תוקפנית
ו. יש מחסור בתרופות ובמכשירים רפואיים בשטחים. לעומת זאת אין מחסור בחומרי נפץ, רובים, חגורות נפץ, טילי קאסם. אני מציע לפלסטינאים להשקיע את הכספים המושקעים בשפיכת דם, בקניית תרופות ( אני מכבד כל ישראלי שמעביר עזרה הומניטרית לפלסטינאים )
ז. הכיבוש הערבי של ארץ ישראל הוא הגורם הראשי לסבלם של שני העמים.
ח. הסכסוך לא יפתר בכוח
ט. "שוחרי" השלום הישראלים אינם נוסעים באוטובוסים ומנותקים לגמרי מהמוני העם ולכן הם מרחיקים את סיכויי השלום
י. ל"שוחרי" השלום יש צורת חשיבה אמריקאית הוליוודית. מצד אחד ה"טובים" כלומר הערבים ומצד שני ה"רעים" כלומר הישראלים הגזעניים…