החלטתו של שרון לבטל את פגישתו השמינית עם הנשיא בוש – תורצה בפיגועי ההתאבדות במוצ"ש ובוקר יום ראשון. קדם לה, ביטולו של אירוע תמיכה בשרון, בוושינגטון הבירה: חגיגת יום הולדתה ה-55 של מדינת ישראל שנועד לליל יום ראשון השבוע. הביטול הוסבר ב"קול ישראל" ככישלונם של המארגנים, הארגונים היהודיים והציוניים בארה"ב, בגין "מחירם היקר של כרטיסי הכניסה, 300 שקל…" – כך אמר  ירון דקל "כתבנו", כשהוא משקר ביודעין ונוקב בשקלים ולא בדולרים, כדי לאשש את "המחיר היקר" ולחפות על אדוניו בשגרירות הישראלית ובלובי היהודי, שנאלצו לבטל את ה"הצדעה לישראל" באצטדיון ענק, משום שהכרטיסים, בשווי של מחיר הכרטיס הזול (60 דולר) ביותר להצגת תיאטרון בערי ארה"ב – לא נמכרו. הכתב הבליע תוך כדי כך, את עיקרה של הידיעה המעוקרת: הנשיא בוש לא אישר את השתתפותו. כזכור, נומקה נסיעתו של שרון בהשתתפותו לצד בוש באירוע שבוטל.

שרון לא נלהב להיפגש הפעם עם ידידו הצעיר בבית הלבן ופיגועי סוף השבוע, העניקו את התירוץ לביטול. דבריו של דובר הנשיא ביום חמישי שעבר על אי שביעות הרצון מתוכן הראיון של שרון, ב"ג’רוזלם פוסט" ודיווחי פרקליטו שנשלח להכין את הביקור – גרמו לו לחרדת-דיכאון, כך התרשמו כתבי-חצרו. שרון חושש שהפעם לא יקבל את שלו בבירה האמריקאית. גם בלי לחקור ולמצוא מדוע באמת בוטל האירוע: מפני שהנשיא ביטל (ביטל ולא "לא אישר") את השתתפותו, כששמע מפי שר החוץ שלו, על כך ששרון לא הזכיר אפילו פעם אחת את "מפת הדרכים" במסיבת העיתונאים המשותפת שלהם ועל ביטול ה"מחוות" ליום אחד: חידוש הסגר והפעולה הרצחנית בחאן יונס – אפשר להסיק שגם כל אלה והראיון התוקפני של שרון ב"ג’רוזלם פוסט", היו הסיבות האמיתיות לביטול הופעתו של הנשיא בוש באירוע.

אפילו אם באמת נכשלה מכירת הכרטיסים – היא מעידה על שקריהם של שליחי התקשורת הישראלית בארה"ב, המלעיטים אותנו בסיפורי "יהדות אמריקה" שהנשיא בוש חושש מפניה, כביכול, כאילו היא תומכת תמיכת "על חלק" בכיבוש ובהתנחלויות. משאל דעת קהל אמריקאי בשבוע שעבר הסתיים בתוצאות שגרמו לחרדה רבה במשרד ראש הממשלה בירושלים: רוב הנשאלים ענו שהאחריות להמשך הסכסוך מתחלקת שווה בשווה בין הרשות הפלסטינית לממשלת שרון, כשבכול המשאלים בשנתיים האחרונות, רק רבע מהאמריקאים הטילו את האחריות על ישראל. זה הוא שינוי מרחיק לכת ופתאומי, שהנשיא בוש ופקידיו אינם יכולים להתעלם ממנו.

יש בינינו כאלה הזוכרים את "תפריט יום העצמאות", מבית ההוצאה של "מרכז ההסברה" במשרד ראש הממשלה דוד בן גוריון, בחגיגות העשור לעצמאותנו – 1958. למרות שהועסקתי אז בהפקת חגיגות העשור לאילת ב-1959 (אום רשרש, היא אילת, נכבשה רק במרץ 1949) נמנעתי אפילו מטעימה של התפריט הממשלתי ואולי, זו הסיבה שאני עדיין יכול לכתוב מאמר זה, לאחר 40  שנים ארוכות. היום, 55 שנה לאחר קום המדינה, מגישה לנו ממשלתנו אטריות קרות ("קלטה לוקשן" בלשון "האליטה האשכנזית") – לא רק לסעודת החג אלא בכל תחומי חיינו ובעיקר, עתידנו.  אטריות הן המקבילה הקולינארית ל"פסטה" ול"ספגטי" של המטבח האיטלקי. מאורעות החודשים האחרונים, מזכירים עוד יותר את איטליה שישראל דומה לה במישור הפוליטי: אצלנו. כמו באיטליה מתחלפות ממשלות ישראל במהירות הבזק (שבע מאז רצח רבין בסתיו 1995), וכמו באיטליה נחקרים ראשי ממשלות (נתניהו, ברק, שרון) במשטרה כשההבדל, בינתיים: באיטליה, קרקסי, מנהיג הסוציאליסטים הורשע בקבלת שוחר ונס לטוניס. בעקבותיו, הואשם אנדריאוטי, מנהיג הנוצרים-דמוקרטים ברצח והנוכחי: סילוויו ברלוסקוני, הורשע בעבירות ובמרמה (הוא ערער) ועבירות פליליות אחרות בהן הואשם, מתבררות עתה בבתי המשפט האיטלקיים.

אצלנו שרון עדיין בחזקת "אולי נאשם" כשתיקי החקירות ב"פרשיותיו" נערמים. שרון, כידוע, מחבב מפות טופוגרפיות ואילו החוקרים מסמנים על מפות העולם את הנ.צ. שלהם: דרום- אפריקה, אוסטריה, ארה"ב, אתונה… בעקבות רוסיה, אליה לקח את האלוף במילואים "יאנוש" כדי שישנה את עדותו במשפט הדיבה נגד "הארץ", בו כשל. האטלס של חקירות שרון, חובק עולם. משרד החינוך יכול להשתמש בו ללימוד גיאוגרפיה מדינית.

הנחת הכתיבה של הכותבים מהמרכז שמאלה, כמו גדעון סאמט ב"הארץ" היא ששרון יכול עדיין לסובב את בוש על אצבעו (כך כתב הפרשן הפרו-ישראלי תומס פרידמן בניו יורק טיימס) ויחזור ארצה, כדי להמשיך בדיכוי ובשעבוד הפלסטינים, בהרחבת ההתנחלויות ובהקמת "מאחזים" תוך מסע הצלב שלו ושל שריו מהימין ו"שינוי" נגד האוכלוסייה הערבית בישראל. הנחותיהם של כותבים אלו מבוססות (או לא) על רצונו של בוש להיבחר שנית ב-2004 ועל הצורך שיש לו ב"קולות יהודיים" ונוצרים שמרניים, התומכים בממשלות הימין הישראליות יחד עם הימין ובעלי ההון הגדול – היהודים.

טעיתי פעמים רבות בתחזיות מדיניות ואני מסתכן בתחזית שעלולה להתבדות שוב: אני סבור שהפעם יכפה ממשל בוש את תוכניתו ("חזון" בוש ו"מפת הדרכים") על הצמית הישראלי שלו. להערכתי, השלטת Pax Americana על המזרח התיכון חשובה יותר לאילי הנפט והממון האמריקאי מאשר הקולות היהודיים, שינדדו או לא, מהצבעתם המסורתית לדמוקרטים. בשנת 2000 הצביעו רבים מהם לראלף ניידר, שזכה בשלושה מיליון קולות שחלקם הגדול נגרע מאל גור, והוא שהכניס את בוש לבית הלבן ולא היהודים הקשישים בפלורידה שטעו בחירור פתקי ההצבעה האנארוכיניסטים. קראתי אצל פרשנים ירושלמיים, הסמוכים לשולחן ראש הממשלה ואוכלים מכף ידו, ש"70 מליון מצביעים מחגורת התנ"ך" בדרום ומרכז ארה"ב יכריעו את הכף להמשך תמיכתו של בוש "על חלק" בשרון. אלה הם פטפוטי סרק משולחן עבודתם של פקידי ותועמלני שרון. הנוצרים האדוקים, שמספרם אינו מגיע אפילו למחצית משבעים מיליון – יצביעו (אם יטרחו לבוא לקלפי, במדינה שרק מחצית מבעלי זכות הבחירה בה משתתפים בבחירות לנשיאות) בעד המועמד הרפובליקאי, גם אם ישלח טילים מונחים לחוות השקמים ואל "האי היווני" של שרון-אפל-אולמרט.

תצפיותיהם הפסימיות של יגאל לביב ב"הגדה השמאלית", גדעון סאמט, אלוף בן ועוזי בנזימן ב"הארץ" – מתבססות על מראות וידיעות מהיום למחר. מעבר לכותרות של אתמול והיום, רוצה הנשיא בוש, לא לחזור על המפלה המבישה של  אביו ב-1992 לאחר "מלחמת המפרץ" – כדי שיוכל להיבחר מחדש, בדוחק (הוא נבחר בתחבולות עורמה וכחש ב-2000, רק משום שאין "סיבוב שני" בבחירות בארה"ב), עליו להחזיר את יחסי ארה"ב-אירופה למסלול בו היו בטרם הפלישה האמריקאית-בריטית לעיראק. המשק האמריקאי במדרון תלול ואירופה היא המתחרה העיקרית של ארה"ב בייצור ובסחר עולמיים. אירופה רוצה בסילוק צה"ל ובהסרת ההתנחלויות מהשטחים הכבושים, לא מפני "אהבת המן", אלא משום שישראל והמדינות הערביות הן "החצר האחורית" שלה. בוש הבטיח לבלייר, שיפעיל את כל מחץ השליטה האמריקאית בישראל על שרון, מיד לאחר כיבוש עיראק והוא חייב לעמוד בהבטחתו. בבית, בתוך ארה"ב, כבר נשמעים קולות ברורים, בעיתונות הממסד ובמדיה האלקטרונית מחוף אל חוף, על שהנשיא וחצרו הובילו את ארה"ב למלחמה בלתי נחוצה, שעלתה ותעלה הון עתק: סאדאם חוסיין נעלם בעקבות בין-לאדן ואילו את "הנשק להשמדה המונית" כבר אינם מחפשים. ההתקפה הקטלנית בריאד הוכיחה לציבור האמריקאי החושב (ורק חלק זה של האזרחים משתתף בבחירות לנשיאות) ששורש הרע אינו בעיראק או באפגניסטן, אלא בסכסוך הישראלי-ערבי, שרק סיומו בדרכי שלום יסיר במידה ניכרת את האיום על השליטים והמשטרים הערביים הפרו-אמריקאים. אפילו ה"לוס אנג’לס טיימס" השמרני, כתב בתחקיר מפורט, שייתכן כי צ’אלבי, המועמד האמריקאי לראשות ממשלת הקוויזלינגים בעיראק, הוא "סוכן ישראלי". סוכן או לא אך על עובדה אחת אין עוררין: הוא נידון ל-22 שנות מאסר בירדן על ביזת 200 מליון דולר מפיקדונות לקוחות בבנק ירדני שהיה בבעלותו.

התדרדרותה של הכלכלה האמריקאית מאז ה-11 בספטמבר 2001 – מרחיקה לכת ומתרחקת מהאינטרסים של חברות הנפט הרב לאומיות, בבעלותם של מי שהביאו את בוש לבית הלבן. פשיטות הרגל הענקיות של חברות התעופה הגדולות, החנק בתעשיית התיירות והמסחר הנלווה להן כמסעדות וענפי עסקי השעשועים, האבטלה הגואה ובעקבותיה ירידה תלולה בצריכה (גם של נפט ומוצריו), ריבית-אפס המתעלת את ההון האמריקאי לארצות אחרות, המשבר בתעשיות טכנולוגיות-העל – כל אלה ועוד, הביאו לרמת-שיא במספרי העניים וחסרי היכולת באמריקה, מה שכבר גרם וימשיך להביא לירידה נוספת בצריכה. משבר חמור בענפי הנדל"ן והבנייה, בתעשיית המכוניות (הגדולה בתעשיות ארה"ב), בתעשייה האווירית ובתעשיית הנשק, בהעדר מלחמות נוספות באופק הקרוב – ולכן: Pax Americana במזרח התיכון, עשוי בהחלט להיות הישועה הגדולה למשק האמריקאי.

שלום בין ישראל למדינות ערב, האפשרי רק בפתרון מדיני של הסכסוך ישראלי-פלסטיני בגבולות 1967- יביא בעקבותיו גל ענקי של עבודות תשתית במדינות הערביות יחד עם פתיחת שווקיהם לסחורות אמריקאיות, שיימכרו לתושבי מדינות אלה, שרמת החיים וכוח הקנייה שלהם ישתפרו במידה ניכרת כתוצאה מעשרות המיליארדים שיושקעו בתשתיות מדינותיהם. גם חברות בניין התשתית האמריקאיות הן בבעלות קבוצת בעלי ההון שהכתירה את בוש לנשיאה.

המשבר במשק האמריקאי בעקבות "מלחמת המפרץ" הרחיק את אביו של בוש מהבית הלבן. המשבר הנוכחי עמוק יותר וניתן לגשר עליו ולהכריעו, רק בפתיחתם לרווחה של שווקים חדשים: אלה נמצאים במזרח התיכון. מכל אמות המידה והסיבות לעיל – המסקנה המתבקשת היא: דווקא משום שפטרוניו של בוש רוצים להעניק לו כהונה נוספת, עליהם להביא ללחץ מסיבי על ממשלת שרון, שאיומיו בסכנות ה"הפלות" של נשות יו"ש ו"בחירות חדשות" – מעלות גיחוך ורחמים בוושינגטון, על ראש ממשלת המושבה האמריקאית, המסובך עד ראשו, כמו כל "לקוחות" הממשל האמריקאי באפריקה, מרכז אמריקה ואסיה – בשחיתות שלו ושל בני משפחתו ומקורביו. בניגוד לישראל, בה מתייחסת המדיה השקרית בשיעבוד ללשכת ראש הממשלה, לשב"כ ולממסד הביטחוני – יודעים בעלי הבית האמיתיים של ישראל ששרון ובניו בחדרי החקירות – הוא השרון שאפשר ללחוץ אותו לקיר. גם ה"מנה" הראשונה של הערבויות עוד לא נחתמה וה"איום" בבחירות חדשות, אינו רציני, כש"העבודה" המתרסקת, תיכנס בריצה כדי להחליף את "מולדת" ו"האיחוד הלאומי" ליד שולחן הממשלה בירושלים.

זה הוא התסריט שלי. כאמור ייתכן מאד שאתבדה. אני מקווה, כמו כל מפיק סרטים הרוצה בהפקת תסריטו ובהבאתו אל מסך הכסף, שאצדק.

Share on Facebook