ידיד צעיר אמר לי: "בקרוב ימלאו שלוש שנים ליציאה מלבנון, ומה יש לך לומר על זה?" – יש. אני זוכרת שביום בו יצאנו מלבנון ראיינה אותי תחקירנית חמודה ושאלה בקול דקיק של ילדה בת שש-עשרה: "גברת דבירי, מה דעתך על זה, שבגללך ובגלל נשים שכמותך ימותו מעכשיו אזרחים בגבול הצפון? מה דעתך על זה שבגללך ובגלל נשים שכמותך ישבו מעתה ילדים ימים ולילות במקלטים, ובגבול הצפון ישלטו טרור, הפגזות וטילים? מה דעתך על זה?", ומיהרה להוסיף: "זו איננה דעתי שלי חלילה – אלא דעתם של אנשי המודיעין, של הצבא ושל רבים בדרג המדיני…"
אבל אנשי המודיעין, והצבא, ורבים בדרג המדיני טעו. מאום לא קרה. שקט שרר בגבול הצפון, מאז ועד היום. להוציא תקריות בודדות וחריגות – אבל, הלקח לא נלמד. האינתיפאדה מוכיחה שאף שיצאנו מלבנון, לבנון לא יצאה מאיתנו: עשר שנים לפני שיצאנו מלבנון לא דנו ברצינות במטכ"ל או בכל פורום צבאי או פוליטי אחר, על האפשרות לצאת משם. על היציאה מלבנון, כך הוברר לאחר מעשה, הוחלט בסופו של דבר רק באין ברירה, אחרי שברק הבטיח במסע הבחירות שלו שכך יעשה. אבל אז כבר החליטו עבורנו אחרים: ה"שותפים" הנוצרים שהחלו לנטוש את השטח או שיתפו פעולה עם הצד השני, ולנו לא נשארה ברירה אחרת.
כאז גם היום: איש "למעלה" לא רוצה לחשוב, איש לא רוצה לדון, איש לא רוצה לשנות. לא מחפשים פתרונות. אדרבא, יש תחושה שחוששים מפתרונות. מה שהיה הוא שיהיה, דבר לא יזוז. דבר לא ישתנה. עד שיחליטו עבורנו אחרים – או, עד מוות.
"למה הפגנת, או ליתר דיוק: למה אתן הנשים הפגנתם ועשיתן רעש גדול?", המשיך ידידי הצעיר לשאול אותי השבוע, כשחלפו שלוש שנים ליציאה מלבנון, "ולמה היום איש לא שומע אתכן?" באמת מה אִיתן? ומה אִיתי? – אני מיואשת. אני מפוחדת. אני חוששת לבאות. אני לא מצליחה לצייר לעצמי היום תסריט ריאלי של שקט ודו-קיום ובוודאי שלא עם ראש ממשלה שנראה ומדבר כאילו הוא חי עדיין בתקופת פעולות התגמול. איש פיקח ופוליטיקאי ערום שמוביל את עמו, או בעצם, מוּבַל אִיתו לאבדון ובכל זאת, זוכה לעוד ועוד קולות כשהפופולאריות שלו נוסקת.
כיצד נשיג את השקט והדו קיום, כשהמובטלים והעניים אינם רואים את הקשר בין כלכלת מלחמה וטיפוח ההתנחלויות, לבין מצוקתם ההולכת וגוברת – עם אופוזיציה שסועה ואילמת, ש"הבשורה החדשה" שלה היא… אהוד ברק, ראש ממשלה כושל ואיש עסקים מצליח. גם הוא, איך לא, גנרל לשעבר, שמדבר כאילו היה שר ביטחון בממשלתו של שרון.
לא, בעיניי העם שלנו אינו עם עמיד, אינו עם גיבור, אלא עם עייף עד מוות, מיואש עד אדישות ואבוד. בלבנון מתו רק חיילים בצידנו. עכשיו המתים הם בעיקר אזרחים. רבים מהם מאבטחים, שומרים בשכר של 19 שקל לשעה במקרה הטוב. הם נשלחים להיות מגינים חיים בכל מקום ואתר. תופעה חדשה בעולם, שהתחדשה אצלנו: צבא שכיר שחייליו הם אזרחים. אנשים שניצבים בגופם מול מתאבדים כשהם חסרי אונים. הם מהמרים על המקום שבו יופיע המתאבד הבא, כמו ברולטה רוסית. ואכן, רבים מהם הם עולים חדשים מברית המועצות לשעבר, וכשימותו כלל לא בטוח שייקברו בבית קברות יהודי…
בעיניי, העם הזה איננו עמיד. העם הזה חירש. העם הזה לא יודע ולא רוצה לדעת. העם הזה הוא אסיר של השטחים, אסיר של ההתנחלויות ושל המתנחלים, המושכים אותו, את כולנו, לתהום מצולות כמו איש טובע.
"אז מה יהיה?" שואלים אותי חברים איטלקים שבאו לבקר אותי בארץ (גיבורים אמיתיים), "מה יהיה אתכם? איך כל זה ייגמר?" "אני לא יודעת", עניתי להם. "אני פוחדת ומיואשת כשבסך הכול אני רוצה דבר כל כך פשוט: מדינה יהודית קטנה, מדינה עם גבולות. מדינה שיודעת גבול. זה הכול".
נו, אמר ידידי הצעיר, שלוש שנים ליציאה מלבנון, ומה יש לך לומר?
כל עוד פסגת השאיפות היא מדינה יהודית (קטנה, בינונית או ענקית) לא יגיעו השקט והשלווה שאת כה מצפה להן.
אי אפשר לחיות על חורבותיהן ואסונן של הפלסטיניות (כן, אני מדברת על הפליטות ועל העקורות של הנכבה 1947-8-9 והלאה) ולצפות שיהיה שקט. לא יהיה ולא צריך להיות. אם מדינה – אז רק מדינת כל אזרחיותיה, כולל הפליטות, על כל השטח. אחרת זה יוצא אפרטהייד. מדינה יהודית היא לא של אזרחיותיה הלא-יהודיות, בהגדרה. נדמה לי שיותר א/נשים בשמאל כבר מדברות על זה: או שותפות דמוקרטית מלאה ושיויונית – או גזענות (שלא באה בחבילה עם שקט ושלווה).
אני חש עד היום כאב וצער רב לגבי היציאה מלבנון. ביציאתנו המהירה שהביאה למעשה להשקטת גבול הצפון, הוכח סופית וללא עוררין כי לא היה שום טעם בהימצאות כוחות בשטחי דרום לבנון. ביציאה רק התחזקה אצלי תחושת התסכול מ-15 שנים ואינספור חיילים שהשארנו שם. ולמרות זאת עדיין נשמעות נבואות זעם מהימין… הם לא יתנו לעובדות לבלבל אותם… איך אומרים, מהמוצדקות במלחמות ישראל…
( יש לציין שהדיבורים על מתיחות הם מנופחים בכוונה, ושאש הטילים נ"מ היא רק כאשר מטוסי צה"ל טסים בתוך שטח לבנון עצמה).
באותם אמצעים ובגבוי אותם כוחות בהם הושמדו הגייסות העיראקיים, יש להשמיד אחת ולתמיד את אויבנו בצפון כמו את הרוצחים הפלשתינאים מבית.
הדמגוגיות והתבוסתנות, העמדות הפוליטיות חסרות האחריות כפי שבאות לביטוי בהתרברבות הכותבת, הם בין הסיבות המעכבות בינתיים סיום הסכסוך באזור באופן שיאפשר התבססות צודקת של העם היהודי בארצו.
רק אטימת אוזניים פיזית מסבירה את חירשות הכותבת לקולות האיום וסימני הרשע הנוספים ההולכים ומתחזקים מכוון חיזבאלה סוריה ואירן.
והמסקנות ברורות.
מנואלה דבירי צודקת כל כך. אותם אנשי מודיעין, שדעתם נחשבת קודש, טעו במקרה זה (אבל רק! בלבד! בדרך כלל הם צודקים!!), ואיש לא מוכן להסיק את המסקנות. מתסכל.
ודרך אגב, צריך לזכור מי היה האמיץ שבסופו של דבר קם ואמר שצריך ואפשר לצאת, אמר וגם עשה: אותו אהוד ברק.