הנשיא ג’ורג’ בוש (הבן) שב והכריז השבוע, בעת "פסגת שארם א-שייח", על הקמת אזור הסחר החופשי במזה"ת. ולהכרזה יש תאריך יעד: 10 שנים. מדוע אזור הסחר החופשי יוקם בעוד עשור? לבוש פתרונות. מה שברור הוא שקיים קשר הדוק בין כיבוש עיראק על ידי הכוחות האמריקאים לבין ההצהרה הנשיאותית. ליתר דיוק: כיבוש עיראק ואזור הסחר החופשי, הם שני פנים לאותו מטבע. והמטבע הוא הדולר (ולאו דווקא היורו או הין).
עבור מעצמת העל היחידה בעולם, מלחמת עיראק מסמנת נקודת מפנה ביחסה אל המזה"ת. השליטה על עתודות הנפט העיראקיות הענקיות והעליונות הצבאית באזור (שפעם היה מוקד ליריבות עם ברה"מ), יחד עם ההישענות במעצמה האזורית הזעירה (ישראל) מאפשרות לארה"ב לתכנן לטווח ארוך. והתכנון הוא פשוט יחסית: נפט עיראקי, עבודה פלסטינית (או ירדנית, או סורית), ניהול ישראלי ורווחים… של החברות הרב-לאומיות האמריקאיות.
באזור בו הגורמים הלאומיים דוכאו עד היסוד, בו המדינות הן לא יותר ממסגרות שכל תכליתן לקדם מדיניות חברתית וכלכלית ניאו-ליברלית (ר’ התוכנית "להבראת המשק" מבית מדרשו של בנימין נתניהו) קל מאוד להקים "אזור סחר חופשי". ארה"ב צברה ניסיון רב בהקמת אזורים מסוג זה, בייחוד על ידי הקמת אזור הסחר החופשי בצפון אמריקה (המכונה "נאפטא" באנגלית). ארה"ב מקדמת עתה הקמת אזור סחר חופשי בכל אמריקה, מארגנטינה וצ’ילה בדרום ועד לקנדה בצפון. זאת, לשמחת האליטות המקומיות.
מדוע הדחף הזה להקים "אזורי סחר חופשיים" במקומות בהם ההגמוניה האמריקאית היא כה בולטת? שני הסברים לכך. במסגרת הגלובליזציה הקפיטליסטית הרצון העז הוא למקסם רווחים. במלים אחרות: הצבר הון רב יותר בידיים מעטות. מסגרות כגון "אזורי סחר חופשיים", בהם מככבות חברות רב-לאומיות אמריקאיות, הן הערובה הטובה לכך. ההסבר השני נעוץ בתחרות הגוברת על שווקים בין ארה"ב לאיחוד האירופאי. לכאורה, קיימת תחרות בין שלושת הגושים הקפיטליסטיים הגדולים (גושי הדולר, היורו והין). אבל, במזה"ת אין כמעט דריסת רגל ליפן. אך עבור ארה"ב קיימת סכנה מיידית והיא הקרבה לאירופה של השווקים במזה"ת.
כבר ב-1995 בעת מפגש של שרי החוץ באגן הים התיכון שנערך בברצלונה, סוכם על הקמת אזור סחר חופשי אירופה-מדינות הים התיכון. על פי התכנון, אל אזור הסחר החופשי אמורות היו להצטרף 15 המדינות החברות באיחוד האירופאי וכן: אלג’יריה, מצרים, קפריסין, ישראל, ירדן, לבנון, מלטה, מרוקו, הרשות הפלסטינית, טוניסיה ותורכיה. אזור הסחר החופשי אחד ובצדו שוק ענק ובו כ-600 מיליון צרכנים.
גוש כזה, תחת הגמוניה אירופאית, היה הופך למכשול רב-עוצמה להעמקת התלות של האזור בקפיטליזם האמריקאי. השוני בגישות בין המדינות המובילות באיחוד האירופאי (גרמניה וצרפת) וארה"ב ביחס לפלישה האמריקאית לעיראק, רק מדגיש עד כמה כל הצדדים רגישים לאינטרסים שלהם. הרי בעת שלטונו של סדאם חוסיין בעלי הזיכיון של הנפט העיראקי היו חברות (חלקן ממלכתיות) של צרפת, גרמניה ורוסיה. עתה עם ההפרטה הצפויה של הנפט העיראקי ו"עבודות השיקום" עתירות המזומנים, חברות אחרות מנצחות על המשק העיראקי. החברות האמריקאיות, כמובן.
דוידי – אל תכנס לפאניקה . מנהיגי ערב סכמו עם בוש על מלחמה בטרור . מפגש עקבה אם יצליח יוביל לפשרה . אם יפסק הטרור תשוב הכלכלה שלנו לשגשג ואיתה גם מצבם הכלכלי של הפשלתינאים.האם בין השורות אני שומע אדם מאוכזב ?
עו"ד גלעד שר, חבר הצוות הישראלי במו"מ הפלסטיני בממשלת ברק, מקדם פעילות ישראלית בשיקום האזרחי של עיראק. כ-10 חברות ישראליות בתחומים שונים בוחנות באמצעות גופים מערביים אפשרות להשתלב במבצע השיקום בעיראק.
בסיום הידיעה נכתב כי "הפעילות בעיראק והסחר עימה ייעשו בתיאום עם גורמים בממשל האמריקני, וכן בתיאום עם האיחוד האירופי והבנק העולמי".
כאילו שאין עיראקים שצריכים להחליט.
ללא כל ספק אפרים דוידי צודק בטענתו כי אזור סחר חופשי פרוש שליטה של ההגמוניה של האימפריאליזם האמריקאי באזור. השאלה היחידה היא מה היא האלטרנטיבה? מי שיודע מה מתרחש באירופה יודע גם שהאיחוד האירופאי משרת רק את בעלי ההון. מבחינת מעמד הפועלים אין כל יתרון בשליטה של אימפריאליזם זה או אחר על האזור. בקפיטליזם לא הפועלים מחליטים מה יקרה בכלכלה ומי יפוטר , אפילו לא הפרלמנט, אלא בעלי ההון הגדולים המגיבים לכוחות השוק. מבחינת מעמד הפועלים לא רק הבורגנות "הזרה" היא האויב, אלא גם בעלי ההון בארץ זו.
ברור שהתשובה היחידה מבחינת מעמד הפועלים, אינה כניסת ישראל או כל מדינה אחרת לאיחוד קפיטליסטי, אלא אזור בו הפועלים והעניים מחליטים דהיינו מזרח תיכון סוציאליסטי. אולם לשם כך יש צורך בהקמת מפלגת פועלים מרקסיסטית כחלק מאינטרנציונל מרקסיסטי על פרוגרמה הנאבקת לא רק על תביעות מינימום אלא תביעות מעבר שתבאנה את מעמד הפועלים אל השלטון. לרוע המזל עד כה העמדה של מק"י ושל חד"ש הנה כי הפתרון הוא בשתי מדינות בורגניות עצמאיות במסגרת הסדר האימפריאליסטי ולא מזרח תיכון סוציאליסטי. עם פרוגרמה כזו ניתן לבכות על מעללי ופשעי האימפריאליזם אך לא להיאבק בו. כדי להיאבק על מק"י וחד"ש לאמץ פרוגרמה שונה ולחזור אל השורשים של האינטרנציונל הקומוניסטי בזמן לנין לפני השתלטות הסטליניזם.
אני פועל בתעשייה ואני זקוק למנהיג שיעזור לי להשתלט על אמצעי היצור הנמצאים כיום בידי בעלי ההון הרעים…אני מציע את שורץ לתפקיד…יש לו הרבה ידע וממש המון רעיונות
ימונה שורץ לאלתר למנהיג הפועלים !!!!!!!
שוב מטיף שוורץ למק"י וחד"ש – כ"תגובה" למאמר שבהן
הן אינן נזכרות.