קשה לומר שהופתעתי במיוחד מההתקפה החזיתית על ארצות הברית של אמריקה, פרי עטו של הפובליציסט הימני אליקים העצני מקרית ארבע הטמאה, עוכרת השלום. מאמרים כאלה, משלו ומשל אחרים, כבר הופיעו בעיתונות הישראלית בתקופות של משבר, ובעלי זיכרון ארוך עדיין נוצרים במוחם את ההפגנות הגזעניות המכוערות נגד שר החוץ האמריקאי הנרי קיסינג’ר ב-1974, ואת הקריאות האנטישמיות של המתנחלים ותומכיהם נגדו (Jew-Boy). עתה מבקש העצני עימות חדש עם האמריקאים ועם עושי דברם בממסד הישראלי.
הוא מנסה לנמק את דבריו באורח רציונלי, אבל העמדה שלו היא מגוחכת. מי שנשען על כסף אמריקאי ועל תמיכה פוליטית של וושינגטון כדי לבצע פשע של התפשטות טריטורילית ודיכוי, לא יכול לתקוף בסגנון כזה את מיטיביו. יתכן שהעצני מעיין עתה בהפסקת הסיוע הנדיב שאנחנו מגישים לארצות הברית, ואני בטוח שראשי הממשל בוושינגטון ממש רועדים מפחד. ממש קשה לקחת אותו ואת חבריו ברצינות.
אבל יש משהו מאתגר בביקורת מימין על האמריקאים. במקרים כאלה, הם מאמצים לעתים את הסגנון שלנו, של אנשי השמאל העקביים, וזורקים מרה בכוחניות של ארצות הברית, ובאינטרסים החומרניים שלה, שמכתיבים את מדיניות החוץ האמריקאית יותר מאשר עקרונות של צדק ושל דמוקרטיה.
בעצם, העצני חייב לברך על כך שארצות הברית היא מעצמה כוחנית ואלימה, שמונחית על ידי אינטרסים בלבד ולא עושה חשבון נפש המושתת על צדק ושוויון. אנשי מוסר עקרוניים וצרופים היו כבר מזמן מעיפים את ישראל מהשטחים הכבושים, אוכפים עליה את פירוק ההתנחלויות ומונעים ממנה לדכא את התושבים הפלסטינים ולרצוח את מנהיגיהם.
למעשה, האמריקאים אפשרו להעצני ולחבריו להתנחל באדמה לא להם, לרדוף את התושבים המקוריים עד חורמה, ואף סיבסדו את העבריינות הזאת ביד נדיבה. וושינגטון התעלמה מההשתוללות של ישראל בשטחים, מהפרה הבוטה והיום-יומית של אמנת ז’נבה הרביעית משנת 1949, שעליה חתומה גם ישראל. עצם הקמת ההתנחלות שבה גר העצני, נוגדת את עקרונות המשפט הבינלאומי, האוסרים בנייה והתיישבות של האוכלוסייה הכובשת בשטחים הכבושים. הוא לא הרים את קולו כאשר האמריקאים עשו בעיראק כבתוך שלהם, ולכן אין לו שום זכות מוסרית למחות על ניסיונם לכפות את מפת הדרכים שלהם על אריאל שרון.
ההתנגדות של השמאל למדיניות החוץ האמריקאית היא עקרונית, ומושתתת על אדנים מוסריים ואידיאולוגים מוצקים. הימין לעומת זאת, פשוט כועס על העובדה שאין לישראל די כוח כדי לחקות את ההתנהגות הגנגסטרית של וושינגטון. המפגינים נגד קיסינג’ר ליד מלון המלך דוד לפני 29 שנים רצו למנוע הסדרי שלום. לא עלה כלל על דעתם לכעוס על קיסינג’ר בגין התפקיד הנורא שמילא בביצוע פשעי מלחמה מחרידים נגד עמי דרום מזרח אסיה. הוא טבח מאות אלפי קמבודים ותושבים וייטנאמיים, וזכה ליוקרה בישראל, בגיבוי כל המרכז הלאומני ובלי מילת מחאה מימין. פחות משנה לפני ההפגנות נגדו בירושלים, ניצח קיסינג’ר על הדחתו ורציחתו של הנשיא הסוציאליסטי של צ’ילה סלבדור איינדה, שנבחר לנשיא בבחירות דמוקרטיות וניסה לבצע רפורמות שוויוניות באורח דמוקרטי. גם זה לא הפחיד את העצני וחבריו. רק מאמצי התיווך שלו להפרדת כוחות הכרוכה בהחזרת שטחים, הוציאה את הפשיסטים לרחובות.
לכן אנחנו דוחים בבוז את האנטי אמריקניזם של אנשי הימין בישראל. נכון שגם ח"כים רבים מהליכוד תומכים בהם, ובכך הם מוכיחים שהאינטרס הצר של המתנחלים חשוב להם יותר מהאינטרס הרחב של כל העמים באזור, כולל העם הישראלי. גם מי שלא מאמין בכנות של המדינאים האמריקאים מסוגל לעצב לעצמו סדר עדיפויות שפוי ומציאותי: כל מה שרע כל כך למתנחלים ולחבר מרעיהם, טוב לשלום ולרגיעה כאן. הסדר אמריקאי, שהוא תכלית השלילה מבחינה רעיונית, עדיף על פאשיזציה מתמשכת של המדינה. כדי לבלום את העצני ואת חבריו, ולדחוק אותם מחדש למקומם השולי בחברה הישראלית, אנחנו מוכנים לקבל סיוע אפילו מג’ורג’ וו בוש.
נדמה לי שכדאי להבהיר, כאן ועכשיו, שאין לי אמון בממשלת אריאל שרון, וההתמקדות של הקונסנזוס הלאומי על "המאחזים" מעוררת בי דאגה רבה. שרון הוא מאחז עיניים, ולהולכים שולל אחריו יש צורך נפשי עמוק להיות מרומים. אנחנו מכירים את התסמונת הזאת מפרשת אהוד ברק וספיחיה, וגם מהתנהלותם של הפרשנים הלאומנים (בעלי התדמית העצמית הנאורה) כלפי שרון בפברואר 2001. מאז 1967 אנחנו מנסים לשנן להם שיש מחיר ידוע וקבוע להסדר שלום, ושקיימת גם בעיה של זמן ושל עיתוי. כמעט כל הוויכוח שהתנהל כאן במשך יותר מ-35 שנים בין השמאל לבין הימין-מרכז, נסב על הסוגייה הזאת. "עברה שנה ועוד שנה, ושום דבר לא השתנה", כפי שיוסי בנאי שר לפני שנים רבות מאוד. נכון שגם חסידי ארץ ישראל השלמה החילונים הגיעו למסקנה שחזונם הוא בלתי מציאותי, אבל ההפנמה לוקה בחסר. הצעדים המעשיים המתבקשים נבלמים שוב ושוב, ומאז שנתניהו נסוג מחברון, ואז הכשיל כל התקדמות נוספת בתהליך השלום הישן, נשפך הרבה דם נקי לשווא.
בוש חייב להתעקש על פירוקן של 10 התנחלויות (לא מאחזי דמה) כצעד של פתיחה לתהליך השלום החדש. רק כאשר ייכנסו ראשוני הפלסטינים לבתיהם החדשים בהתנחלויות נוכל לדבר ברצינות על שלום אמיתי ובר-קיימא. בינתיים יש להילחם נגד המתנחלים כאילו האימפריאליזם האמריקאי איננו קיים, ולשלול את ההגמוניה של ארצות הברית ואת המונופול שלה על תהליך השלום, כאילו ההתנחלויות אינן קיימות. זה כרוך גם בתביעה לצרף את האירופים ואת הרוסים למנגנוני קבלת ההחלטות ביישום מפת הדרכים. אחרי שהנס הזה יתרחש, העצני וחבריו ממש יתגעגעו לבוש ולעושי דברו בממשל. המאבק הוא לא למען אוטופיה אנטי אימפריאליסטית (שהיא שאיפתנו האמיתית), אלא כדי לשפר במידה משמעותית את המצב הנוכחי.
פרק קצר בחשיבה סוציאליסטית
ביום שני השבוע התפרסמו כמה התבטאויות במאמר הראשי של "הארץ" וברשימה של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות", בגנות ה"ליברלים" בירושלים, שביקשו לתמוך באורי לופוליאנסקי. גם ב"הארץ" וגם ב"ידיעות אחרונות" דיברו על "מגמה" ואפילו על "בון טון". למען האמת, שמחתי מאוד. זה לא סוד שהנטייה של אנשי שמאל לא רק להצביע עבור לופוליאנסקי, אלא גם לקדם את מועמדותו בפומבי, נוצרה בטור הזה. מכיוון שבתרבות הפוליטית הישראלית זנחו לחלוטין את החשיבה האידיאולוגית, התייחסו להחלטה כבדת המשקל להצביע בעד מועמד חרדי כביטוי של קלות ראש רומנטית. "כמה מרגש, כמה מרטיט, להיכנס אל הקלפי ולהצביע בפעם הראשונה בעד מועמד חרדי", מתפייט ברנע, ועוד מגדיל לעשות: "כל-כך חינני, כל כך מתקדם, כל-כך ליברלי. ליברל-שיק".
למען האמת, אני מצפצף על הביקורת הזולה הזאת, מפיו של המתקרנף הקלאסי של אוקטובר 2000 המכריע והמשברי. לא במקרה מזכיר התיאור של ברנע את הסופרים האוסטרו-הונגרים או הצרפתים, שתיארו ביקור ראשון של צעיר בתולי בבית הזונות המקומי. למרבה הצער, ברנע המפא"יניק לא הפנים אפילו יסוד אחד אידיאולוגי מהסוציאליזם, וכמו רוב בני גילו נוטה לערבב תמיכה בבורגנות החילונית עם "שמאלנות".
החשיבה הסוציאליסטית היא אומנם אנטי קלריקלית, אבל היסוד הזה עמוק יותר בליברליזם. יש לנו סדרי עדיפות אחרים. לופוליאנסקי למשל, מחויב כנראה לכמה אנשי נדל"ן אבל באורח מהותי הוא מייצג של ציבור חרדי עני הזקוק וראוי לתמיכה ממשלתית ועירונית. הוא גם חולל מפעל חברתי אדיר ומרשים, ולא צריך להוכיח את זיקתו לקהילה. הוא כבר עשה זאת בפועל.
אבל הסיבות שלנו לעמדה הרעיונית הזאת הן יותר עמוקות. אנחנו מסרבים להעדיף מועמדים "ציונים", כלומר, לאומנים, על נציג ציבור לא ציוני שמקבל כנראה הנחיות לגלות מתינות מדינית כלפי הציבור הערבי בעיר, מרבנים שמאמינים בדוקטרינה ש"אסור להתגרות בגויים". בעידן התאצ’ריסטי הזה, שמחבר את הלאומנות הציונית עם ניאו-ליברליזם קניבלי בנושא הכלכלי-חברתי, אנחנו חשים צורך עז להתקומם נגד פוליטיקאים תומכי הממסד של המרכז הלאומני הבורגני, ולקדם קבוצות חברתיות ופוליטיות שעברו תהליך של הדרה מהחוגים השליטים כיום בפוליטיקה ובכלכלה. אני מבין שעורכי "הארץ" התומכים בכלכלה של ביבי נתניהו, אבל לא בפוליטיקה שלו, מגלים בלבול וחוסר אוריינטציה בנושא סבוך כזה. אשר לברנע, המנטליות והחשיבה הפוליטית של מדריך בנוער העובד מתחילת שנות השישים, אינן יכולות להנחות אנשי שמאל מעודכנים, שעבורם ניר ברקת מסמל את הגלובליזציה, הרכושנות, הלאומנות וההתנערות מפוליטיקה חברתית.
ועוד הערה אישית לסיום: לפחות עבורי, ההצבעה בעד לופוליאנסקי ביום שלישי השבוע לא היתה "פעם ראשונה". כבר הצבעתי עבור הרב שאולזון מאגודת ישראל בשנת 1978 משיקולים שמאליים זהים: מחאה נגד מדיניותו האנטי ערבית של טדי קולק, והרצון שהמועמד החרדי יקבל יותר קולות מאיש הליכוד יהושע מצא (כך אומנם קרה).
אני אתך.
אבל איך שהוא מדבר על חלוקת העיר? והוא עוד מייצג חרדים שלא אמורים להתערב במעשי הבריאה. ירצה יתגלה לא ירצה לא יתגלה. אבל להמשיך לשלוט על מזרח העיר? הוא פשוט נחרד מן המחשבה שהוא יהיה ראש העיר שבתקופתו תחולק העיר המאוחדת.
נראה שהיוצרות צריכות להתחלף. שרון יחלק את ישראל – לופליאנסקי את ירושלים וביבי סתם יקרע את העם.
דווקא כשמאלני אני שולל לחלוטין פסילתו של אדם רק בגלל שהוא חרדי.
שמאלנות איננה גזענות נוסח "שינוי", ומעבר לעובדה שלופול יאנסקי הוא אדם ראוי ,הצבעתי עבורו מתוך השקפץ עולם שמאלנית המעודדת תמיד קבוצות מיעוט ,ובמיוחד קבוצת מיעוט כמו החרדים שמאז הבחירות האחרונות הפכה אפילו לקבוצת מיעוט נרדפת ומושמצת.הצלחתו של ראש העיר החדש ,היא הצלחתנו.
בהצלחה.
ראוי לציין שהיום הלך לעולמו יהודי יקר, מאיר וילנר ז"ל.אודה אם הדבר יבוא לביטוי באתר זה.
אמנת ג’נבה וכרוב כבוש
אמנת ג’נבה אוסרת על בנייה באזורים כבושים, אינה דנה במאבקים על הבית.
הקשקושים כאילו פתאום הגיע כובש זר והשתלט על אדמות כפריים תמימים מבטאים שנאה עצמית לעם ומורשתו.
היבוסים היו פה קודם. ישמעאל נולד יחד עם יצחק. על פי מסורתם הוא נעקד. לא יצחק. האמת אף פעם לא במקום אחד. זכור זאת.
מקבל כל תו בהערתך
לא נותר אלא לשכנע את מר ברעם להצטרף להסכמתנו.
מתחת למאמרו של חיים ברעם,נרשמו ארבע "תגובות" (שהוסרו) של קורא(ים) ה"מתלוננים" על שמערכת האתר,לא "הגיבה" עדיין, על מותו של מאיר וילנר. ה"תגובות" נועדו לנגח את המערכת ול"האשימה" שעדיין ב12 בצהרים, יום ששי וחג השבועות – אין אנו מתייחסים למותו של המנהיג הקומוניסטי, על כי… הוא חתם על מגילת העצמאות. קשה לתאר שטות נמוכה יותר ברמתה. "הגדה השמאלית" אינה עיתון יומי וכל חברי המערכת הם מתנדבים,כמובן. מאמר על חייו ופעולותיו של החבר וילנר המנוח -בכתיבה ויפורסם,כמובן.
איך אנשים מן השמאל מצביעים למען ראש עיר חרדי. הימים שבהם החרדים היו יונים פוליטיות חלפו מזמן. העובדה שהם אינם מתגייסים ברובם הגדול לצבא אין בה רע כשלעצמה, להפך — זאת צריכה להיות זכותו של כל אזרח במדינה מתוקנת. אך לא להתגייס באופן עקרוני ויחד עם זאת לתמוך בהנצחתה של האימפריה הישראלית ולהתנגד נחרצות לאידיאולוגיה של הסרבנות (אם הסרבנים הם חילונים, כמובן) — זוהי הציניות בהתגלמותה. וציניות היא הקו המאפיין את החרדים ביחסם לכל מי שהוא לא הם. מעולם לא שמעתי קול מחאה מרב חרדי על הזוועות שמתחוללות יום יום בשטחים הכבושים או על ההתעמרות והניצול המבישים של העובדים הזרים. האטימות של רובם ככולם לכל ערך אוניברסלי — אפילו אותם ערכים אוניברסליים שכתובים כציוויים דתיים בתורתם — היא המאפיינת את הציבור הזה (עם יוצאים מן הכלל, כמובן).
נכון, עם זאת, שבשלישייה אולמרט-ברקת-לופוליאנסקי זה האחרון הוא הפחות גרוע (יש לקוות…). אבל להיות בשמאל ולהצביע בעד האיש הזה וכל מה שהוא מייצג — לא!!!