בפעם האחרונה פגשתי את וילנר בהפגנה נגד המלחמה בעיראק מול השגרירות האמריקאית. אפשר היה לראות עליו שאימץ את כוחותיו האחרונים להגיע להפגנה זו. אכן הפגנה זו היתה ראויה להופעתו "הפומבית" האחרונה. רק מעטים בקהל (הלא גדול) שמו לב או הכירו את מאיר וילנר. בעיקר הוותיקים שבקהל ניגשו אליו לברכו בחום.
אכן עם לכתו של מאיר וילנר פקע עידן פוליטי שלם של הקומוניזם הישראלי שהוא היה בין מנהיגיו הבולטים. בתקופה האחרונה הוא נעלם מעיני הציבור וקולו לא נשמע. היה דומה כי אינו מתאים יותר לעידן הלאומני והמיליטריסטי של מדינת ישראל.
ובכל זאת תרומתו של וילנר למאבקים ולשיח הפוליטי בישראל היתה עמוקה. רוב הנושאים שוילנר העלה על סדר היום הישראלי עדיין אקטואליים ורלבנטים כבעבר. כל החרפות והקללות בהן זכה לאורך פעילותו רק העידו כמה כואבים ואמיתיים היו נושאים אלה.
עד 1948 תמכו וילנר וחבריו בכינון מדינה דו לאומית בה יחיו יהודים וערבים בשוויון גמור. וילנר וחבריו קיבלו את הצהרת גרומיקו ב-1947 ואת החלטת האסיפה הכללית של האו"ם שקראה להקמת מדינת ישראל לצד מדינה פלסטינית. אבל בניגוד לכל הגופים הציוניים הם לא התעלמו מהתביעה להקמת מדינה ערבית. וילנר היה בין הראשונים בארץ זו שראו בהחלטה זו (למה שבעגה הפוליטית של היום נקרא: "שתי מדינות לשני עמים"). תזכורת לרצינות שייחסה המפלגה הקומוניסטית דאז למאבק להקמת מדינה פלסטינית היא פרק מעט מוזר שהתרחש כמה זמן אחרי ייסוד המדינה. המפלגה הקומוניסטית לא קיבלה אז לשורותיה את סניף המפלגה בנצרת משום שנצרת נועדה להיות בשטח המדינה הפלסטינית העתידה… אפשר רק לדמיין היום, עם חיוך מריר על הפנים, מה היה קורה לו ההנהגה הישראלית של אותם ימים היתה מקבלת את ראיית הנולד של וילנר וחבריו – כמה דם היה נחסך במלחמות שבאו עלינו אח"כ בזו אחרי זו.
וילנר וחבריו תמכו במלחמת העצמאות בלב שלם וקראו לחברי המפלגה להתגייס למענה. הם התגאו בעזרה שברה"מ וארצות הגוש הסובייטי הושיטו לישראל ב-1948, ובמיוחד בעזרה הצבאית הצ’כוסלובקית.
ביתרון המבט לאחור אפשר אפילו לטעון שהמפלגה נסחפה מעט בזרם הלאומי ששטף את הציבור היהודי של אותם הימים. אך יש לזכור שוילנר ומפלגתו היו גם אז בראש הלוחמים נגד גירוש של חלק גדול מן האוכלוסייה הערבית מן הארץ. אמרתי במבט לאחור – באותם ימים האירועים התרחשו במהירות ומשמעותם ההיסטורית של האירועים ובהן היקף הנכבה התבררו רק לאחר מכן. אך יש לזכור גם שוילנר היה בין מנהיגי הגוף הפוליטי היחידי באותם ימים שעוד במהלך מלחמת 48′ הזהיר בפני הפיכת מלחמת העצמאות למלחמת כיבוש וגירוש. גם כאן טוב לשאול מה היה קורה לו היו מקשיבים לוילנר ולחבריו גם בעניין זה. שוב מתברר שהנכבה ממנה רצו להתעלם באותם ימים לא נשמטה מזיכרון העם הפלסטיני ומעיקה כאבן ריחיים על ישראל זה 55 שנה.
וילנר חתם כידוע על מגילת העצמאות של מדינת ישראל. כפי שהכריז לא פעם ראה את עצמו כפטריוט ישראלי אמיתי. סיסמת המפלגה באותם ימים היתה "פטריוטיזם ישראלי ואינטרנציונליזם פרולטרי". סיסמה זו נשמעת ארכאית בימינו אך היא ביטאה רלבנטיות גם היום – לראות את הפטריוטיזם במסגרת של חזון אוניברסלי וחברתי עם גשר נטוי לכל העובדים בעולם.
הפטריוטיזם הישראלי של וילנר התבטא גם במאבקים של מפלגתו למען זכויות העובדים ודלת העם. הסיסמה שנולדה במאבקים אלה היתה "לחם ועבודה" – סיסמה רלבנטית מעין כמוה דווקא בימים אלה של "התוכנית הכלכלית" של נתניהו, והנשמעת בכל שביתה והפגנה של עובדים ומבוטלים.
עד שנת 1965 וילנר היה אחד המנהיגים החשובים במק"י אבל משנת זו, שנת פילוג המפלגה (מק"י ורק"ח), נודע לוילנר תפקיד ייחודי ומרכזי, וחתימת ידו (למשל ייסוד חד"ש) ניכרה בכל פעולותיה.
בוויכוח החריף מעין כמוהו הצטרף מאיר וילנר וקבוצת חברים יהודית לא גדולה אל החברים הערבים במפלגה. הוא נקט ללא ספק צעד אמיץ כאשר לא פחד להתעמת עם רוב החברים היהודיים במפלגה שהאשימו אותו בלאומנות ערבית, דוגמטיזם ומה לא. מנגד, הוא הפך לסמל של אחווה יהודית ערבית בימים קשים לציבור הערבי. הציבור הזה גמל לו בהרבה הערכה והוקרה הנמשכת גם בימים אלה.
הוויכוח בין שני פלגי המפלגה נסתיים די מהר עם פרוץ מלחמת ששת הימים. המפלגה של משה סנה – שמואל מיקוניס הגדירה מלחמה זו כמלחמת הגנה לאומית ואילו וילנר וחבריו קראו לה מלחמת כיבושים והתפשטות. מפלגת סנה חזרה למעשה לקונסנסוס הלאומי ונבלעה בו כעבור זמן קצר ונעלמה מן הבמה הפוליטית כגוף פוליטי עצמאי.
זו היתה שעתו הגדולה של וילנר שהיה עכשיו המזכיר הכללי של המפלגה. בניגוד לכל שאר המפלגות בישראל הוא קרא מכל הבמות ובפרט בכנסת לנסיגה מידית מכל השטחים הכבושים. על זה הוא זכה לבליל חרפות מכל צידי הבמה הפוליטית וכידוע שילם כמעט בחייו בניסיון התנקשות רצחנית בו. לא היה גוף פוליטי שהסכים להצטרף לתביעה זו כולל ארגוני שלום למיניהם.
קריאתו של וילנר, לו רק שמעו לה, היתה יכולה להיות סלילת דרך לשלום של ישראל עם סביבתה הערבית. אפשר היה למנוע כיבוש ושפיכת דמים הנמשכים 36 שנה. ואחרי כל השנים הללו עדיין היציאה מכל שטחי הכיבוש נשארה הדרך היחידה אל השלום עם הפלסטינים. הנה כאן הרלבנטיות של פועלו של וילנר – מעטים המדינאים אשר יכולים להראות רקורד של ראיית הנולד כגון זו בשאלה המרכזית שעל סדר היום הישראלי.
אפשר לבוא חשבון עם וילנר ביחסו לברית המועצות, לנאמנותו הבלתי מסויגת כלפי משטרה ושיטתה. אך לא היום הזמן לכך. הוא בוודאי האמין עד יומו האחרון שאין ניגוד בין האינטרס הישראלי לבין התמיכה בברית המועצות. קרוב לקריסת ברה"מ הספיק עוד להכריז "טעינו והטענו". פחות מדי ומאוחר מדי.
הציבור הישראלי, יהודים כערבים, חב חוב של כבוד לוילנר על מאבקו הבלתי מתפשר נגד הכיבוש. לפני 4 שנים בדיוק פירסם איתן הבר, מי שהיה יד ימינו של יצחק רבין, מאמר בו ניסה לשלם חלק מחוב זה. הוא תיאר כיצד לא יכלו ולא רצו לשמוע דבריו בכנסת כאשר חזר ללא לאות על התביעה לנסיגה מכל השטחים, כיצד חזר והתריע נגד אכזריות הכיבוש, כיצד הראה את הדרך היחידה לשלום אמת. הבר מסכם שלא היה כמו וילנר ש"בדור האחרון התגשם כל מה שאמר וניבא".
שמואל אמיר כתב:"בניגוד לכל שאר המפלגות" קרא וילנר,
מנהיגה של רק"ח לסגת מהשטחים שנכבשו במלחמת יוני 1967 – לא מדוייק: לא "כל המפלגות" !.תנועת "העולם
הזה כוח חדש" ונציגה בכנסת, ח"כ אורי אבנרי, תבעו
את פינוי השטחים הכבושים מיד לאחר סיומה של המלחמה.
התנועה יזמה את הקמתו של "הוועד לפדרציה ישראל-
פלסתין", אליו הצטרפו רבים וטובים: נתן ילין מור,
ד"ר אורי רפ,בועז עברון,עמוס קינן, חזי כרמל,ויקטור
ציגלמן וראשי העו"ז-כוח חדש, אורי אבנרי, שלום כהן,
אמנון זכרוני ואלכס מסיס. היינו הראשונים לקרוא
לשתי מדינות, לשני העמים. רק"ח תבעה אף היא לסגת
מיד אך בהבדל מהותי: היא דרשה להחזיר את השטחים
הכבושים לירדן, למצרים ןסוריה, במקביל לעמדתה של
ברית המועצות. רק 1970 , ערב וועידת-בולוניה,
שינתה ברית המועצות את עמדתה ואיתה רק"ח,שהחלה
לתמוך מחדש בחלוקה לשתי מדינות: ישראל ופלסטין.
אני תוהה מתי תהיה מנוחה לבמאי הניו יורקי שחזר לארץ, אשר עשה ככל יכולתו לחסל את המפלגה הקומוניסטית לפני ועידתה ה-23, וללא החברים הערבים הנאמנים וקומץ חברים יהודים (רובם תומכי וילנר), המפלגה היתה הופכת למפלגת שמאל זעיר-בורגנית רדיקלית.
האדון מסיס שוכח כיצד תנועתו, "העולם הזה-כח חדש", קראה בשנת 1967 "על דמשק!" וכי הוא וחבריו תמכו באנשי סנה ומיקוניס בפילוג של 1965.
אדון מסיס לא נח לרגע, וגם לאחר מות וילנר הוא זקוק להתחשבן איתו – ולשווא. הצרה היא, מר מסיס, שיש כאלה שזוכרים גם ההיסטוריה הפרטית שלך ושל חבריך.
ואגב, האדון מסיס – כחבר מערכת האתר – מוזמן לקרוא לחבריו למחוק הודעה זו כפי שנוהגת המערכת באופן שיטתי.
אך , לו רק שמעו לקריאתכם והחזירו את השטחים למדינות ערב( דוד בן-גוריון טען שאסור להחזיק בשטחים), אזי לא היו לנו הבעיות הקשות של היום ולא היתה בעיה של מדינה פלסטינאית. חבל שלא שעו לדעתם של חכמים.
אף פעם לא הייתי במאי. מעולם לא הייתי חבר במפלגה
הקומוניסטית ולא הייתה לי לכן אפשרות לחסל אותה.
תנועת העולם הזה-כוח חדש לא קראה "אל דמשק". המגיב
ההוזה, מצטט כותרת של מאמר בעיתון היומי "דף" שהוציאה מערכת השבועון "העולם הזה" במהלך מלחמת
ששת הימים. מה עוד עלי להכחיש ? – אילו הייתי במאי,
הייתי שוכר את המגיב דוד מרחב לכתוב לי תסריטים
לסרטים דימיוניים. אלכס מסיס
אם תגובותיך נמחקות אתה כנראה בין המקללים. שיח כזה אינו רצוי באתר, למרות שזה הנוהג באתרים אחרים. פתח לך אתר והרשה לאחרים לקלל בו את מושאי המאמרים שיתפרסמו או סתם אנשים.
דיון ראוי שייווצר לא באמצעות הלעגה וקללה אלא מתוך נימוקים וכיבוד הצד השני. משום מה עניין זה לא נהיר לרבים פה. אני שמח שמערכת הגדה מאפשרת גלישה באתר זה כשהוא חף מקללות.
ייתכן והמקום הזה אינו תמונת מראה של השיח הישראלי – דל ומקולל. אבל זו הסיבה שזו הגדה השמאלית ולא YNET או איזה פורום בוטה.
אני מסכים עם הערתך למסיס כי אין זו הבמה להתנצח על העבר. תנו כבוד לאיש. אח"כ תדונו על דרכו.
ומאיר וילנר, יהי זכרו ברוך.
שי
תשובה לאלקס מסיס:
אלקס מסיס כותב שלא דייקתי כאשר כתבתי שרק ח"כ מאיר וילנר תבע – יחיד מבין כל המפלגות – נסיגה מכל השטחים מיד עם תום מלחמת 67. הוא כותב: " ח"כ אורי אבנרי תבע את פינוי כל השטחים מיד אחרי סיומה של המלחמה". להלן קטע מדברי אורי אבנרי בכנסת:
"למעשה, עומדות בפנינו שלוש אפשרויות, בלבד:
האפשרות הראשונה היא להחזיר את המצב לקדמותו,במלי להשיג דבר, כלומר להחזיר את השטחים הכבושים למדינות ערב, מבלי לשאול את תושבי השטחים עצמם מה רצונם.ישנם כאלה הדוגלים בכך. (כלומר רק"ח,ש.א.) אבל הסכמי שלום כאלה על בסיס החזרת השטחים ללא כל תנאי לא יוכלו להיות אלא הסכמי שביתת-נשק בשם אחר". (מתוך " 1 נגד 119 – אורי אבנרי בכנסת, דף 231.
.הצעת וילנר עוררה זעם אדיר נגדו באותם ימים,ובעקבותיה באה גם ההתנקשות בחייו. אבנרי הצטרף לגינוי של רק"ח כדוגמת דבריו למעלה. לדרישת הנסיגה מכל שטחי הכיבוש הוא קורא "החזרת השטחים למדינות ערב". שפה זו התקבלה אז יפה בעיני הרוב המשולהב. בכלל באותם ימים אורי אבנרי השתלב יפה בסינה הלאומית. וכך גם דבריו נגד נסיגה "מבלי להשיג דבר", ו "ללא תנאי". הצעתו להקמת מדינה פלסטינית נשמעת היום הרבה יותר טוב מאשר באותם הימים. אז משמעה היה להישאר בשטחים הכבושים ולהקים תחת חסותנו מדינה לפלסטינים. ההצעה לסגת מיד תאמה את רצון הפלסטינים הערבים ואנשי שלום בכל העולם. זה לא מקרה שגם בארץ ההצעה הזו באה ממפלגה יהודית – ערבית!
שמואל אמיר "סותר" את תגובתי במובאה מדברי ח"כ אורי
אבנרי בכנסת ואין בהם סתירה למה שכתבתי בתגובה
לפסיקתו בדבר "כל המפלגות". אבנרי לא "גינה" כלל
את רק"ח אלא קבע עובדה באומרו, שרק"ח מציעה לפנות
את כל השטחים שנכבשו ולהחזירם למדינות, ירדן ומצרים,
ששלטו בהן. עמדת "העולם הזה כוח חדש" הייתה, שהשטחים
מיועדים למדינה פלסטינית עצמאית.היכן מצא שמואל אמיר את הצידוד של אבנרי ב"מדינת חסות" ? -להד"מ:
שמואל אמיר צריך היה לדעת שתנועת העולם הזה כוח חדש
תבעה להכיר בזכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני,
כבר עם יסודה בשנת 1965 – שנתיים לפני כיבוש הגדה
ורצועת עזה ביוני 1967 . בתגובתו, שמואל אמיר רק
מחזק את תגובתי הראשונה: העולם הזה כוח חדש צידד
במדינה פלסטינית ריבונית ואילו רק"ח רצתה בהחזרת
השטחים הכבושים לכובשיהם עד מלחמת יוני 67 . רק
ב1970 , כשברית המועצות נשמעה לעצת המפלגה הקומוניסטית האיטלקית ושינתה את עמדתה לתמיכה במדינה
פלסטינית שתכונן בשטחים שנכבשו ב1967 – הצטרפה
רק"ח, כמובן, לעמדות העו"ז-כוח חדש.
אלכס מסיס
אני מסכים (אמנם בדיעבד, שכן לא זכיתי לחיות במהלך רוב שנות פעילותו של מאיר וילנר ז"ל) שתרומתו, כפי שמוצגת במאמר, הייתה חשובה ובעלת ערך גם לחשיבה על כיוון ראוי שמדינת ישראל צריכה לנקוט ביחס לסכסוך עם מדינות ערב, וגם באשר ליחסים הפנימיים בין אזרחי ישראל היהודים והערבים. אולם יש לי התנגדות מתודית לטענות של מר שמואל אמיר, שאומר באופן עקבי שלו היו מקבלים את תפישתו של וילנר, דברים היו נראים אחרת. נדמה לי שזאת טענה בעייתית מאוד, כשמדובר בניתוח היסטורי, בבחינת "מה היה קורה אילו". אני עצמי חלק מאותם אנשים שמשתדלים לפעול כדי שההיסטוריה תיראה אחרת, אבל אף שוילנר השתדל יותר ממני, גם הוא היה, למרבה הצער, חלק מהתרחשות שהיא גדולה מכולנו. אני לא טוען כאן לאה-היסטוריות, אלא לכך שלהתרחשות ההיסטורית יש מהלך וקצב ושאנשים יכולים לשרת אותה, אבל לא להיפך. הסכסוך עם העולם הערבי הוא עמוק וגם אם הוא לא הסכסוך האישי שלי, או של השמאל, כל עוד אין אנו חיים בעולם אינטרנציונליסטי, אי אפשר למחוק את המשמעות הלאומנית והקפיטליסטית שלו, אלא אולי רק לגשר עליה במשהו.
אותו דבר נכון גם לגבי תגובתו של מר יוסי שוורץ. אמנם בריה"מ ויתרה על המאבק למהפיכה עולמית, אבל היה זה רק אחרי שהיא הבינה שזאת לא עומדת להתרחש, לפחות לא בשנות ה-20 של המאה העשרים. אחרי מלחמת העולם השניה היה ברור לעולם כולו שמהפיכה עולמית לא עומדת להתרחש, מלבד אולי לטרוצקיסטים.
אתם חושבים שתצליחו לצנזר מהפכנים שאינם מסכימים עמכם; אתם חושבים שתצליחו למנוע מקוראיכם לקבל את השקפות העולם של הטרוצקיזם. אתם טועים.
תמשיכו למחוק מאמרים, תמשיכו לצנזר. זה מראה על חולשתכם ועל ההיסטריה האוחזת בכם. אני מתחייב, מבחינתי, לא להניח לכם ולו לרגע אחד.
בעבר, היה לכם מונופול על מה שיקראו חברי המפלגה. המונופול הזה נגמר ויש אתרים אחרים. הסטליניזם נמצא עמוק בפח האשפה של ההיסטוריה; תחשבו טוב אם ברצונכם ללכת בדרכו.
אתר הגדה השמאלית אינו "שייך" למפלגה הקומוניסטית
או אחרת.
עם כל הכבוד – וילנר ומפלגתו היו פיונים בתוך האימפריאליזם הרוסי . הסובייטים תמכו בציונות כי היא לחמה בבריטים שנואי נפשם . ברגע שהאינטרסים שלה עברו לנפט הערבי הצטרפו לערבים וניתקו את הקשר איתנו . אין פה אידאולוגיה אלא אינטרסים בלבד . בפועל הוקמה פה דמוקרטיה עם מגרעות , אך דמוקרטיה . מפלגתו של וילנר היתה תמיד מיעוט בקרב היהודים ורוב חבריה ערבים .החברים הערבים הם לאומנים.המפלגות הקומוניסטיות הן מחוץ לחוק בכל ארצות ערב . בארץ ניתן למפלגה להתארגן , אלא מאי, הדמגוגיה הסוציאליסטית המזכירה לי את סיסמאות האחד במאי בשנות ה 50 נשכחה כבר בכל העולם ודינה להזרק לפח הזבל של ההיסטוריה .עובדה – אם האידאולוגיה שלכם כל כך טובה , כלי ביטוי לא חסר לכם , אף אחד מכם לא מושם בבית הסוהר וטוב שכך – מדוע אינכם מתרוממים ?
מעולם לא הייתי לניניסט, אלא רק סוציאליסט ר"ל, אבל גם אני חש שעם פטירתו של מאיר וילנר ז"ל נעקר המנוף שלנו איש חשוב ומשמעותי. תמיד אזכור לו לטובה את עמידתו האיתנה נגד הגל הלאומני העכור שפקד את הכנסת עם פרוץ מלחמת אוקטובר 1973, וגם בתקופת הפלישה ללבנון ביוני 1982.
התנהגותה של סיעת חד"ש בהנהגתו כאשר הציג את הצעת אי האמון לממשלת מנחם בגין בשמונה ליוני 1982 , היא דוגמה לפעילות פוליטית שמאלית נכונה בעת מלחמה. שמואל אמיר ניתח היטב את אישיותו ואת דרכו הפוליטית. יהיה זכרו ברוך
עם המבקש לעצמו פיסת קרקע זעירה על מנת להתקיים איננו קולוניאליסט
עם המגדיר עצמו כערבי שמקים קולוניה הרחק ממקום מוצאו -חצי האי ערב, הוא עם קולוניאליסטי ויש עדיין בינינו אנשים התומכים בקולוניאליזם הערבי
מאיר וילנר לא היה כזה…הוא הבין שיש לעם היהודי זכות למדינה משלו. הייתה לו ביקורת מוצדקת בחלקה על אופייה של המדינה ועל יחסיה עם הקולוניות הערביות שהוקמו ע"י האומה הערבית האימפריאליסטית
בתולדות האדם היו 3 פרוייקטים אימפריאליסטים
1. הפרוייקט הערבי – שבו כבשו לעצמם שבטים ערביים שמוצאם מחצי האי ערב שטחים עצומים לא להם…
2. הפרוייקט האירופאי – שעליו אין צורך להרחיב את הדיבור ( ארצות הברית היא בין השאר תוצאת הפרוייקט הזה )
3. הפרוייקט ההסובייטי,מרכסיסטי, קומוניסטי שנכשל לאחר שכבר הצליח להרוג מיליוני בני אדם ( לכן צריכים קומוניסטים היום לעשות חשבון נפש ולא לדבר בהתנשאות על התנועה הציונית שלמרות שגיאותיה הרבות, רצתה לפתור פתרון צנוע את בעיית העם היהודי)
תגובות שתוכנן לא יתיחס לתוכן המאמר – המגיבים שלא
לתוכן המאמר, מן הראוי שיחוסו על זמנם ועמלם שלהם.
לציוני
איני חושב שניתוח משמעותי של ברית המועצות תאשש את הטיעון של מדינה אימפריאליסטית, הרבה פשעים ביצע סטלין והבירוקרטיה, אולם ברית המועצות הייתה מדינת פועלים שהתנוונה. לעומת זאת הפרויקט הציוני היה תמיד חלק מהאימפריאליזם האירופאי כפי שאתה מגדירו.
ברית המועצות קרסה כפי שהטרוצקיסטים היזהרו משום שכוחות הייצור נינקו על ידי היחסים הבירוקטים והמדיניות של כניעה לאימפריאליזם במקום מאבק למען מהפכה עולמית. הקולוניאליזם הציוני נמשך כיום ואתה ידידי ממשיך להגן עליו.
למה שלא יהיה ויכוח ודיון בין השמאל. מדוע אמירה אחת היא הקובעת. ראוי שיינתן במה להצגת דעות הטרוצקיסטים. זה נראה לי מעניין. יוסי שלח את מאמריך לאתר – הייתי רוצה לקרוא מאמר מסודר וענייני ולא תגובה מתלהמת בלי אמצע וסוף. לא כיף לקרוא אותך בתגובות. כתוב מאמרים.
מדוע (המוני "ברית הפועלים") אינם מפעילים אתר
משלהם ? היה להם וסגרו אותו. הם מעדיפים להציף אתר
לא להם בסיסמאות ומאמרים מעייפים מתחזים כ"תגובות".
ראה :מי אנחנו" בדף הבית.
ידידי וחברי למערכת "הגדה השמאלית" מתווכח איתי, על
מוסכמות בינינו: מק"י תמכה אסטראטגית בשתי מדינות
בא"י. טקטית: רק"ח (היום שוב מק"י) דרשה ביוני 1967 לסגת מהשטחים הכבושים – כלומר: להחזירם לשלטון ירדן ומצרים שהתנגדו למדינה ריבונית פלסטינית בשטחים מזרחה ודרומה לגבולות שביתת הנשק 1949 .תנועת "העולם הזה כוח חדש" (שאמיר מתעקש לכנות אותה "אבנרי" או "אבינרי") הכירה בזכות העם הפלסתיני להגדרה עצמית,בעת היווסדה ב1965 .כשכתבתי שלא רק רק"ח עמדה נגד "כל המפלגות" – צדקתי:העו"ז-כוח חדש תבעה לפנות את השטחים הכבושים ולהעבירם לפלסטינים, כדי שיקימו בהם את מדינתם העצמאית והריבונית. "הוועד לפדרציה ישראל-פלסטין" ביקש להקים פדרציה בין שתי מדינות ריבוניות: ישראל ופלסטין.ובכן,היו בכנסת ב1967 שתי סיעות: רק"ח והעוז-כוח חדש שתבעו נסיגה מכל השטחים הכבושים וההבדל ביניהן היה טקטי,כפי שמעיד הציטוט של אמיר מהספר "אחד מול 119 " אלא, שאמיר לא המשיך בציטוט והסתפק רק בקטע בו חלק אבנרי על הטקטיקה של רק"ח,
שהייתה זהה לזו של ברית המועצות,עד ל1970 – כשרק"ח,
בעקבות בריה"מ, החליפה את תביעתה להחזיר את השטחים
הכבושים לירדן ומצרים ודרשה להחזירם לנציגות מוכרת
של הפלסטינים (אש"ף)- כך התמזגו שתי התביעות של שתי המפלגות והיו לאחת, כשיצאה המשלחת הישראלית לוועידת בולוניה, בה השתתפו אלה לצד אלה: נציגי רק"ח, העו’ז-כוח חדש והשמאל במפ"ם.
תגובה אינה מאמר. נראה לי שאתה לא מבין את ההבדל. מאמר זה מהטקסט הראשי אליו אתה מגיב. תגובה זה למשל הטקסט שאתה קורא עכשיו.
מאמרים מעניינים. תגובות ארוכות וטרחניות – לא.
שלח את מאמריך לאתר כמו כל הקוראים והכותבים בו. אין לך פריווילגיה יותר מאשר לכולם. ואין זה משנה מי מסיר את מאמריך. משנה העובדה כי אתה עושה באתר כבתוך שלך (והוא לא שלך) ולא נוהג לפי כלליו – ואח"כ מתלונן.
נסה את הדרך המקובלת. אולי זה יעבוד לך. בכלל בחיים. נורמות אינן דבר שלילי אם הן לא פוגעות באנשים. הן עוזרות להתגבר על העיקר מול הטפל.
שי, מסיס ואחרים:
על אף התנגדותי לדוגמטיות של יוסי שוורץ, נדמה לי שטעמיו עימו כשהוא מתלונן על חוסר הסובלנות של מגיבים (ואתמהה, של המערכת?) לדעותיו ולהשקפות שמאליות מרקסיסטיות.
מה פירוש "אתר לא להם"? למי שייך האתר הזה?
נמרכסיזם לא חינך את תלמידיו להשמצות ועלבונות חסרות רסן והצפת האתר בעשרות (!) תגובות, שרובן
ככולן אינן לתוכן המאמר. מרקס ואנגלס לא הדריכו את תלמידיהם להתפרץ בכוח ולנכס לעצמם מועדונים ועיתונים,בחוסר נימוס, גסות ובריונות-עט מילולית.
יש לקרוא את תגובתו של שמואל אמיר קודם למה שכתב מסיס -תגובתו לשמואל אמיר "קפצה" למעלה, משום מה.
אלכס מסיס טען שגם אורי אבינרי תבע, כמו וילנר, נסיגה מיידית מכל השטחים בתום מלחמת 67, הבאתי בתשובתי את דברי אבינרי בכנסת מהן זה ברור לחלוטין שהוא היה נגד נסיגה מיידית ובלי תנאים מוקדמים.גם זה לא מספק את אלכס מסיס.. לקוראי האתר המתענינים בסוגיה זו אני מציע לחזור ולקרא את דברי אורי אבנרי שציטטתי.
אורי אבנרי הציע אז במקום נסיגה מיידית פדרציה ובתוכה מדינה פלסטינית. מדינה פלסטינית בלי נסיגה מהשטחים הכבושים היתה כמובן הצעה אבסורדית. היום מנסים להעלים את הפרט הקטן הזה (הכיבוש כמסד למדינה פלסטינית) שהפך את כל ההצעה הזו לפרסה בלתי חשובה.
לעומת זאת מספר לנו אלכס מסיס ש"העולם הזה" הכיר כבר ב1965 בזכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני. זה נאמר בהתרסה נגד הקומוניסטים שלחמו לשתי מדינות כבר מ 48 כפי שתיארתי זאת במאמרי. לא רק זאת – הם הקומוניסטים, טוען אלכס מסיס, הצטרפו לעמדת "העולם הזה" בענין זה בשנת 1970. טענה זו ממש מקברית, אבל גם טיפוסית להתנשאות של רבים מן השמאל הציוני. רק"ח ,כך מתברר, המפלגה הגדולה באוכלוסייה הערבית, בעלת נסיון של שנים רבות במאבק למען מדינה פלסטינית, לא הייתה מסוגלת בלי "העולם הזה" לאמץ את רעיון המדינה הפלסטינית!
אורי אבנרי הוא עיתונאי, פילוסוף, הוגה דעות ,פוליטיקאי-ישר דרך(מגזע הענקים שהיה כאן ולצערינו כמעט נעלם). איני מבינה מה אתה מלין עליו. מדובר באדם הגון,איש רוח ואיש מעשה שיש לו קבלות על תרומה לקהילה. הוא מקובל ומוערך מאד באופן חוצה מפלגות וסיעות. אני מאחלת לו בריאות ,אריכות ימים ורעיונות טובים. אורנה.
לצערי אני צריך לחלוק שוב על חברי אלכס מסיס. הוא כותב שהוויכוח בין וילנר לאבנרי בתום מלחמת ששת הימים היה רק וויכוח טקטי. וילנר תבע יציאה מידית מן השטחים הכבושים ואילו אבנרי דרש להחזיר את השטחים הכבושים לפלסטינים. נשמע יפה – ובפרט לאור עמדותיו של אבנרי בזכות מדינה פלסטינית היום. אולם אז היה עוד אבנרי אחר (אני שוב מפנה את המעונינים לספר "1 נגד 119).הוא תמך בממשלת הליכוד הלאומי איליה הצטרף אז בגין, שהוקמה לקראת מלחמת ששת הימים ותמך במלחמה עצמה. (מלחמה שרק"ח ונציגה בכנסת מאיר וילנר, גינו בכל תוקף).בתום המלחמה אכן דרש להקים מדינה פלסטינית. השאלה הפשוטה המתעוררת היא על איזה שטח להקים אותה? מאחר שהוא התנגד להחזרת השטחים לארצות הערביות היא יכלה לקום רק בשטח שנמצא בינתיים בשלטון הישראלי – פשוט אי אפשר להקים מדינה בשמיים. נניח לצורך הויכוח שאכן היו שואלים את הפלסטינים לדעתם. הרי ברור שלא יכלו להסכים לכך: העולם הערבי כולו דרש נסיגה מהשטחים, כך גם ברה"מ ורוב העולם (וגם, נא לא לשכוח, גם מועצת הבטחון שהצעת אבנרי היתה מנוגדת גם לה)..ויש לזכור גם את האוכלוסיה הערבית בישראל שאת רובה ייצג מאיר וילנר. (שוב, אחד האבסורדים של הצעת אבנרי היתה להציע הצעה שאפילו ערבי ישראל מתנגדים לה.היה צורך בהתנשאות לא קטנה לשם כך).אבל שוב לצורך הויכוח נניח שאבנרי וחבריו היו יוצאים לשטחים (ואכן היו נסיונות כאלה) לשכנע את הפלסטינים להקים להם מדינה בתנאי הריבונות הישראלית הזמנית.וניח גם שלאבנרי היתה אמינות מספקת בעיני הפלסטינים אחרי שתמך במלחמת ששתה הימים), גם אז נדמה לי, ש36 שנים של כיבוש ישראלי דיים לדמיין איזה מן במטוסטן היו מקימים תחת שלטון ישראלי.
מכל זה מתברר שוב ששאלת הריבונות היתה מכרעת. כמו היום גם אז מדינה יכלה רק לקום א ח ר י נסיגה מן השטחים.
אלכס חברי גם אינו מדייק באומרו שאבנרי רק חלק על הצעת וילנר לסגת מכל השטים – הוא ה ת נ ג ד לה! וזאת בנימוקים הידועים גם היום: לא לסגת ללא תנאי,ללא הישג.
ועוד ענין – של טרמינולוגיה. אלכס כותב שההבדל היה שרקח דרשה להחזיר את השטחים לירדן, סוריה ומצרים. ואילו "העולם הזה" דרשה להחזיר אותם לפלסטינים. משך כל שנות הכיבוש מתנהל קרב טרמינולוגי בענין זה: אנשי השלום קוראים לנסיגה מן השטחים והמתנגדים מציינים תמיד את ההתנגדותם להחזיר את השטחים "לנוכרים" או לארצות הערביות. ואם אלכס משתמש כבר בטרמינולוגיה כזאת, המציינת את הארצות בהן מדובר,אנא לדייק ולומר: רקח דרשה להחזיר את השטחים לארצות העביות: ירדן,מצרים וסוריה ואילו "העולם הזה" דרש להשאיר את השטחים ברשות י ש ר א ל!
שמואל אמיר שם דברים ("נוכרים") בפי ובפיו של אורי
אבנרי. הוא חוזר ומתעקש לכנות את "העולם הזה כוח חדש" בשם "אבנרי" או "העולם הזה" (השבועון). עמדת
העו"ז כוח חדש מיומה הראשון של ההחלטה 242 של מועצת
הביטחון – הייתה,לתמוך בה ללא הסתגיגויות ואמנם, רק
רק"ח והעו"ז כוח חדש תמכו בה.כל שאר הערותיו והשגותיו של שמואל אמיר הן בבחינות השערות ואין
להן כל קשר למציאות. העו"ז כוח חדש צידד בנסיגה מכל
(מכל!) השטחים כדי שתוקם בהם מדינה פלסטינית עצמאית
וריבונות. העו"ז כוח חדש התנגד להחזרת השטחים למצרים
וירדן – אילו נשמעה הממשלה להצעה זו של רק"ח – ספק
הוא אם מדינות אלה היו מרשות לאש"ף (בעת הקמתו) לפעול נגדן, במאבקו למדינת פלסטין ושחרור מהכיבוש
הממוחזר של ירדן ומצרים.אשר לשאר חלקי תגובתו של
שמואל אמיר: יתכבד וימצא, אם ירצה לבסס את טיעוניו:
מתי והיכן צידדה תנועת העו"ז כוח חדש ב"בונדוסטאן" ?
זו היא עלילת-שווא אך, מהכרותי את שמואל אמיר, אני
סמוך ובטוח, שכתב זאת רק מתוך אי ידיעה.
לאלכס מסיס: מועצת הביטחון קראה לסגת מכל השטחים (משטחים לפי בנוסח ישראלי-). אורי אבנרי הצביע נ ג ד הנסיגה מכל השטחים כפי שהציע מאיר וילנר. אני לא חש שאתה עונה לטענותי – הויכוח חוזר על צמוע -אתן לקוראים לשפוט בינינו.
נ.ב. לא טענתי שאורי אבנרי רצה להקים בנטוסטנים פלסטיניים, טענתי שתחת שלטון ישראלי אפשר רק להקים בנטוסטנים.
לאיש שאינו דוד מרחב: לא ידוע לי מתי הצעתי לחסל את מק"י ועוד בועידה ה23. איזה ועידה זאת הייתה? של מי מתי? מכל מקום עמדתי ממש הפוכה. אנא הסבר!
אני מסכים שהוויכוח מוצה במסגרת זו.ח"כ אורי אבנרי
הצביע נגד הצעת רק"ח להחזיר את השטחים לכובשיהם
עד ליוני 1967 – אמת.
אשר ל"איש שאינו דוד מרחב" -"תגובתו" הוסרה, על כי
לא עסקה בתוכן מאמרו של שמואל אמיר או במורשתו של
מאיר וילנר המנוח. תגובות למאמרים באתר -לא נועדו לספורי הברון מיכנהוזן על "הנסיון לחסל את מק"י" וכזבים אחרים, לרוב.
תגובתו של "האיש שאינו דוד מרחב" הוסרה שלא על דעת מערכת האתר, היא לא דנה כלל בענין זה.
ה"תגובה" הוסרה מפני שבאמת לא הייתה לעניין".