אמנם במפת הדרכים (זו ששרון קיבל את "הצעדים המפורטים בה") לא מדובר סתם על פירוק התנחלויות "בלתי חוקיות" כי אם על פירוק כל ההתנחלויות שהוקמו מאז ראשית 2001. יש יותר ממאה כאלו. וכל זה מייד בשלב הראשון ("במקביל": ולא אחרי תחילת המאבק הפלסטיני נגד הטרור). השאר יבוא בהסדר הקבע, אם יהיה כזה. אבל אצלנו ממשיכים לכסות בקש את עיניו של הקהל ולדבר על פירוק "מאחזים בלתי חוקיים". או בלשון הפז החדשה של שרון "מאחזים בלתי מאושרים". כאלה יש לדברי הממעיטים 10 ולדברי המרבים – 20. הגיעה השעה להסיר את המסווה מעל למינוח העקמומי הזה. מאחז "לא חוקי" הוא בסך הכול מאחז שהקמתו לא אושרה בידי "גורם מוסמך". אז מה הבעיה? יסמיכו איזה זמביש כזה לאשר (לפני מעשה או אחרי מעשה) את כל המאחזים ואז לא יצטרכו להסיר שום מאחז, מפני שכולם יהיו "חוקיים".
נכון? לא על פי המשפט הבין-לאומי. אמנת ז’נבה, שישראל חתומה עליה, אוסרת על "מעצמה כובשת" להעביר את אזרחיה לשטח כבוש. מכאן שכל התנחלות – בין שאושרה בידי גורם "מוסמך", בין שלא אושרה – היא בלתי חוקית. אלא שכאן התחכמה מערכת המשפט (בגיבויו של בית המשפט העליון) והמציאה טריק מבחיל, שלפיו כיוון שישראל לא אימצה במשפט הפנימי שלה, כלומר לא חוקקה חוק המקנה תוקף לאמנת ז’נבה, זו חלה רק על יחסי החוץ של מדינת ישראל. לא ברור מה פירושה של "תחולה" כזו, אבל את ממשלת ישראל היא לא מחייבת. כמה מחוכם ככה מלוכלך. ולא צריך להרחיב את הדיבור על כך שהנוסחה ששרון משתמש בה עכשיו היא "להתחיל בפירוק המאחזים". מי שזקוק לרמז על כוונותיו האמיתיות – הנה יש לו כאן רמז עבה.
נבזות
אני שואל את עצמי מה יש כאן יותר, היתממות או נבזות. בעצם אין סתירה בין השתיים, נבזות יכולה להיות מיתממת, היתממות יכולה להיות נבזית.
אני יכול איכשהו לסבול כאשר דוברי הצבא הרשמיים והלא-רשמיים מספרים לנו מהי "עמדת הצבא" לגבי מפת הדרכים (מונח מופרך מיסודו במדינה דמוקרטית – הצבא הוא מכשיר ביצוע של מדיניות הממשלה ולא גוף שיש לו עמדות משלו). צמרת הצבא יכולה אמנם לדון בינה לבין עצמה, לגבש עמדה לגבי ההשלכות הצבאיות של החלטות מדיניות, להציג אותה לפני המוסדות הדמוקרטיים שרק הם יכולים להחליט, ואפילו ליידע את הציבור. לגיטימי. אבל כאשר אני שומע מפיהם של הדוברים האלה (רוני דניאל מצטיין במבט המרושע העולה אז על פניו) כי הרשות הפלסטינית "לא עושה דבר למלחמה בטרור" (נוסח אחרון: אבו-מאזן לא עשה שום דבר נגד הטרור) אני, לצערי יכול רק לחרוק שיניים. מה אתם מצפים מהפלסטינים שיעשו? פירקתם להם את מנגנוני הביטחון. צה"ל נמצא בכל מקום ויורה בכל מי שיש לו נשק, שוטר או טרוריסט. קודם יורה ואחר כך אפילו לא שואל. מה הם יכולים לעשות?
את המנטרה הזאת של "לא עושים כלום נגד הטרור" פולטים בבודדת בכל הזדמנות. אחרי פיגוע היא יוצאת מפיהם בצרורות. רק מעטי-מעטים עומדים על הכשל ההגיוני, על המחשבה העקומה המתבטאת בכך שהנה צה"ל הגדול, האימתני, השולט בשטח, צה"ל שקיבל רשות "לנצח במלחמה", מצליח אמנם, כך מספרים לנו, לסכל הרבה פיגועים, אבל לא את כולם. הוא עושה מאה ועשרה אחוזי מאמץ אבל אין לו מאה אחוזי הצלחה. לעומת זאת הפלסטינים אמורים לא רק לעשות מאה אחוזי מאמץ, כי אם גם להשיג מאה אחוזי הצלחה. הנבזות שבדרישה הזו ממנגנוני הביטחון הפלסטיניים הלא-קיימים לחסל את הטרור – ועוד להציג זאת כתנאי למילוי התחייבויותיה הראשוניות של ישראל על פי מפת הדרכים – מתוארת היטב במקורותינו, בספר שמות פרק ה’: "תבן אין נותנים לעבדיך ולבנים אומרים לנו עשו". ניסוח קלאסי של רשעות.
מדוע לקחו לברגותי את הנייד?
בידיעה הראשונה סופר שמרוואן ברגותי נתפס משתמש בטלפון הנייד שלו כדי להתקשר עם התנזים ועם החמאס ועם שאר ירקות כדי לשכנע אותם לקבל את הפסקת האש ולא להפריע למימושה של מפת הדרכים. כעונש החרימו את הנייד שהוברח אליו לתא הכלא. פתאום הרגיש מי שהרגיש שבימים אלה ששרון נוסע לעקבה להכריז מול מימיו הכחולים של המפרץ על נכונותו "להתחיל לצעוד" בתוואי של מפת הדרכים, לא יפה שמענישים אסיר פלסטיני על שהוא מנסה לשכנע את הפלסטינים להסכים למה ששרון כאילו מסכים. ואז המציאו "סיפור כיסוי" חדש: ברגותי השתמש בנייד כדי "לתאם פעולות טרור נגד ישראל". כך, מתא הכלא, הוא מסמן להם מטרות ונותן הנחיות ביצוע? הצחיקותם אותנו, רבותי. רוצו מהר להמציא סיפור חדש, משכנע יותר.
ואם כבר מדברים על ברגותי
כבוד (כך מקובל להוסיף לפני שם של שופט או רב) השופטת שרה סירוטה יושבת במשפטו של ברגותי. נראה כי כבוד השופטת (הנה כבר כתבתי את זה פעמיים, מעכשיו יוסיפו כל קורא וקוראת את התואר גם בלעדי) כבר החליטה שהוא יזוכה בערעור שיגיש על פסק דינה. לפני כמה ישיבות כבר הראתה כי בעיניה הוא חייב לא מפני שכבר שמעה את ההוכחות אלא מפני חומרת ההאשמות שבהן הואשם. השבוע הוסיפה עוד סיבה לשופטים שיישבו בערעורו של ברגותי לשלוח אותו לחופשי, כשבמקום לשאול שאלה שאלתית (כמו שאומרים הגששים), שאלה פשוטה ששואל כל שופט: "האם אתה מתכונן לעלות לדוכן העדים?" שאלה שאלה שתשובתה כבר גלומה בתוכה: "אתה מפחד להעיד?" אני בטוח שעורכי דינו של ברגותי ישמחו לשלוח לה זר פרחים בזכות שאלה זו.
משוואה עקומה
אבירמה גולן מ"הארץ" עשתה זאת שוב ("תעזבו אותו", 3 ביוני). אמנם העצה הראשונה שהיא משיאה ל"שמאל", כלומר למחנה השלום, לא לשבח יותר מדי את שרון, היא עצה טובה ונכוחה. גם משום שכל עוד אינו עומד ב"מבחן הביצוע" המפורסם אין מקום לשבחים. וגם משום ששבח כזה ישבש את אחד הווקטורים של "מקבילית הכוחות" המופעלת על ראש הממשלה וידחוף אותו הלאה לימין.
אבל כאשר היא משווה את "שלום עכשיו" ואת "גוש שלום" ל"נוער הגבעות" (אלה ואלה "קיצונים" בעיניה) זו השוואה שאין בה שום אמת אידיאולוגית, פילוסופית או היסטוריוסופית. זו סתם השוואה סוציופאתית. והיא מזכירה לי את אלה שהיו מגדירים את עצמם כך: "אני לא שלום עכשיו ולא כהנא". יעני, באמצע בין הקטבים. ועל זה היה אומר הרב הישיש זוננפלד, שהיה לפני מאה שנים מראשי החרדים בארץ: אני לא מהאמצע, באמצע הדרך הולכים רק סוסים וחמורים, בני אדם הולכים בצד.
אבל לשיא ההבלות מגיעה הכותבת רק בסוף רשימתה. היא מציעה גם לשלום עכשיו וגם לגוש שלום לזנוח את הזירה המדינית. שם העניינים יסתדרו (או לא יסתדרו) גם בלעדיהם. תחת זאת, מוטב שיקדישו עצמם לעניינים חברתיים, למאבק בעוני ולעוד משימות חשובות כאלו, שהן לדבריה המשימות היחידות של "השמאל". וזו שטות גמורה, אם לא להשתמש בביטוי פחות פרלמנטרי. ראשית, שתי תנועות אלו אינן "שמאל". רק בארץ ישראל קיימת המשוואה העקומה: תנועת שלום = שמאל. בשתי התנועות האלו יש אנשים בעלי השקפות שמאליות וימניות, סוציאליסטים וקפיטליסטים. הן מאוחדות בגישתן לשאלה המדינית ולא לשאלות החברתיות. ושנית, הרי זו זכות אזרחית בסיסית במדינה דמוקרטית להתארגן למטרה מסוימת (בין שמדובר על תמיכה בנכים, או בהגנה על זכויות החיות) ולהיאבק למען מטרה זו בדרכים דמוקרטיות, הכוללות גם הפעלת לחץ על הממשלה לשנות את מדיניותה. זכות זו קיימת גם לרוצים להתארגן למאבק לסיום הכיבוש. ואם נשוב להשוואה המקוממת בין שלום עכשיו וגוש שלום ל"נוער הגבעות" – "נוער הגבעות" אינה תנועה ציבורית הנאבקת באמצעים דמוקרטיים נגד הנסיגה מהשטחים הכבושים. מה שהיא עושה זה ניסיון "לקבוע עובדות בשטח" ולהשתמש באלימות כדי למנוע מן הציבור את האפשרות לקבל בדרך דמוקרטית החלטה על סיום הכיבוש. המשוואה של הגברת גולן עקומה לגמרי. מעניין איזו אידיאולוגיה חלופית היא מציעה ל"נוער הגבעות"?
אופס, תפסנו אותם
ועוד פעם "הארץ". עיתון "שמאלני" טוענים ב"מעריב". במוסף סוף השבוע של "הארץ" מצאתי פנינה זו: בחתימת אביבה לורי הופיעה קובלנה מאוירת קצרה שבה היא מספרת כי ראתה על שער חוברת הסברה של אכ"א-פרט "מפה של ישראל ללא יהודה, שומרון, רצועת עזה" וחוץ מזה מצוייר שם מטוס "הממריא מישראל צרת המותניים הזו ופונה מערבה, בניגוד לכיוון התנועה של העולים המגיעים ארצה." בעניין המטוס הייתי מרגיע את הקובלת: המטוס נוסע ריק להביא עוד עולים. אשר למפה של ישראל "צרת המותניים" אין לי שום דברי הרגעה אלא שמישראל זו הצליח צה"ל להגן על ישראל הרבה יותר טוב מאשר מן השטחים הכבושים עבי המותניים.
ומוסיפה הכותבת "השבוע, בעקבות פנייתנו בנושא, הוחלט להדפיס את החוברת מחדש ללא האיור". מה שמעניין כאן הוא לא רק ההתנערות המהירה של שלטונות צה"ל שנתפסו עם המכנסיים למטה (כמה נורא, ישראל בגבולות הקו הירוק! בלי השטחים הכבושים!) עד כדי כך שהיו מוכנים להוציא עוד כסף להדפסה החדשה. מעניין גם השימוש בגוף ראשון רבים: "פנייתנו". האם תמיד משתמשת הגברת לורי בפלוראליס מגיסטראטיס כשהיא מדברת על עצמה, או שמא הצטרף עיתון "הארץ" לקובלנה ו"הפנייה בנושא" נשלחה גם מטעמו?
ראשית, אני רוצה להגן על זכותו של דוד שחם, ושל כל אחד אחר, להשתמש בביטויים קשים מאחר שהוא מבטא דברים שהם קשים (לפחות בעיניו). אין בדברים משום ניבול פה ודי כבר עם הצנזורה על "ביטויים קשים". לא כולם חייבים להתנסח בעדינות וברכות, המציאות אינה עדינה ורכה.
שנית, קראתי שוב את המאמר ואיני מוצאת שדוד שחם טען שברגותי זכאי או אשם. רק שההליך המשפטי נגדו אינו הוגן, שהשופטת החליטה כבר מראש שהוא אשם, ובכך היא דוקא נותנת נשק להגנה כשזו תגיש ערעור. שופט שהיה שואל נאשם יהודי בכל פשע שהוא אם הוא "מפחד להעיד" היה סופג ביקורת כיון שהשאלה אינה מקצועית, ולפחות לכאורה מעידה על כך שלשופט דעה מוקדמת על אשמתו של הנאשם. חומרת ההאשמות אינה מעידה על אשמה.
ברצוני להתייחס לשפת הדיבור של החבר שחם – עקמומי , טריק מבחיל,כמה מחוכם כמה מלוכלך , היתממות או נבזות , מבט מרושע , סוציופטית , שיא ההבלות . כמה ביטויים קשים במאמר אחד .
העלת נושאים רבים . לאחד אתיחס . ברגותי מואשם במעשי רצח רבים . הוא נשפט בית דין ישראלי על פי חוק ישראלי באם ימצא זכאי יוצא לחופשי באם לא יישב בכלא . האם אתה נציגו של ברגותי ?
האם אתה רוצה צדק בנוסח עראפת – משפט של שעה וכתת יורים .
החבר שחם אני מכבד את דעותיך ומעולם לא נבלתי את פי ( למרות שאני ימני = מוכר חמוצים ). אולם עליך לזכור שאתה מייצג מיעוט מבוטל שבמבוטל – קצת צניעות !
ל"חבר" אמנון. אני לא מייצג אף אחד. בקושי את עצמי, שזה בוודאי בעיניך מיעוט מבוטל, אף על פי שכבר נאמר: איש אחד והאמת זה רוב.
אשר למשפט עצמו. אכן יישפט האיש העומד לדין. אבל האם שמעת שגם לנאשם באשמה החמורה ביותר עומדת הזכות _במשפט דמוקרטי, במשפט דמורטי!) לא להיחשב אשם עד שלא הובאו ההוכחות ובית המשפט מצא אותו אשם? והאם מקובל במשפט דמוקרטי ששופט יציג את השיפוט האישי שלו ("אתה מפחד להעיד") תוך כדי שאלה?
דוד שחם
דוד שחם אתה מקרה אבוד , בנושא ברגותי אתה נתלה בקש . ברגותי לא רוצה להעיד השופטת שאלה אותו אם הוא מפחד להעיד , ביג דיל מכאן לצאת למסקנה כי הוא זכאי רחוקה הדרך .בכל מקרה הוא נהיג של ארגון שפגע בישראלים בקו הירוק כי לשיטתך מצוה לפגוע במתנחלים .
אם יוכח כי שלח אנשים לפיגועים בישראל , אכן יש לו מה לפחד .
דוד שחם צודק בכל מילה שלו-
צה"ל, כבר חודשים רבים (שנה ויותר), הוא השולט והאחראי הבלעדי בשטחים, לאחר שנהרסו כל מנגנוני הבטחון הפלשתינאיים. כבר מתחילת האינתיפאדה הייתה יכולתם של מנגנוני הבטחון הפלשתינאיים- סגרים למיניהם, שטחים שלא ברשותה, וגם- על כל פעולת טרור צה"ל וממשלת הכיבוש "הענישו" את הרשות, והפציצו מבנים בטחוניים ואחרים. לפני חומת מגן הרשות הייתה עוד יכולה למנוע מעשי טרור מצד החמאס והגופים שהתנגדו לה- וכן עשתה זאת. אך היא לא יכלה לטרור הישראלי, לחיסולים, לרצח האזרחים, להרס, להתעללות הבלתי-נפסקת והאכזרית מאין כמוה לעתים, שהניבו טרור נגדי. היא לא יכלה לשנאה הצודקת שהציפה ומציפה את הרחוב הפלשתינאי, ולא יכלה שלא להצדיק אותה. מאז רצח גנדי באוק 2001 שרון נוקם את נקמתו בעם הפלשתינאי כולו. כעת, הדרישה מהרשות הפלשתינאית למנוע טרור (איזו רשות? הפקידים והבכירים??), היא נבזית ומרושעת מאין כמוה. לנו יש את כל הכוח ואנחנו משתמשים בו בצורה השטנית ביותר שאפשר (במסגרת הנוכחית של תקשורת פתוחה- יש כאלו שטוענים שאנו מוסריים כי יכולנו להפציץ מחנות פליטים וערים שלמות). שרון מדבר על שלום, אבל כבר שכחנו שהוא כבר דיבר יותר ברצינות על השלום, לא עשה דבר, והמשיך במדיניות החיסולים ההרג וההרס, ובנוסף, הכשיר כל מתנחבל שבקש לשלוט על כל פיסת גבעה.
שרון, כבר ברור מזמן, אינו חפץ בשלום. במה הוא חפץ, לא ברור. מעשיו נגד השלום מעידים אולי על מה שהוא חפץ בו. שלום יוכל להעשות רק אחרי ששרון וחבר מרעיו הפשיסטיים ילכו.
המקרה של מרוואן ברגותי מזכיר יותר ויותר את מעצרו ואת משפטו של עבדוללה אוצ’לאן, מנהיג הPKK הכורדית, את יחסה של מערכת המשפט הישראלית למשפטו של ברגותי, ויחסה של מערכת המשפט התורכית למשפטו של אוצ’ולאן. יהיה מעניין להשוות בין השניים.