אילו היו מחלקים במפגש עקבה תוכנייה, היא היתה נראית כך:
"שלום בארץ הקודש", מחזה מאת ג’ורג’ ו’ בוש.
בימוי: ג’ורג’ בוש.
שחקן ראשי: ו’ ב’ ג’ורג’.
מוסיקה: ג’ ו’ בוש.
תפאורה: בוש ו’ ג’ורג’.
נאומים: ג’ ו’ ב’.
מה מריץ את ג’ורג’? מה הוא פשר פרץ ההתערבות הפתאומי בסכסוך הישראלי-פלסטיני? יש לו צד פוליטי מובהק: באפגניסטן שוררת אנדרלמוסיה. בעיראק נעלמו התוכניות על כינון "ממשלה עיראקית דמוקרטית". בארצות-הברית נפוצו ידיעות מדהימות על כך שהממשל רימה את הציבור במזיד בעניין הנשק להשמדה המונית.
בוש זקוק להישג מזרח-תיכוני שאינו נתון בוויכוח. מה יפה יותר בטלוויזיה מתמונת הנשיא, כשהוא עומד בין ראשי הממשלות של ישראל ופלסטין, על רקע הים הכחול והדקלים, כשהוא מביא שלום לשני העמים? לכן, הפעיל בוש מכבש, הדורס באופן ברוטאלי כל התנגדות, ישראלית ופלסטינית כאחת. כל דרישה אמריקאית, גדולה כקטנה, היתה אולטימטום. למעשה, בוש כתב בעצמו את כל ארבעת הנאומים.
אין זו הצגה חד-פעמית. היא תימשך עד לבחירות האמריקאיות בנובמבר 2004. בוש רוצה להיבחר מחדש, והפעם בגדול. לכן נחייה מן הסתם כולנו במשך שנה וחצי בצילה של יוזמת-בוש, שתיכפה על-ידי קולין פאואל וקונדוליסה רייס. גם הישראלים וגם הפלסטינים יצטרכו לכלכל את מעשיהם במסגרת זו.
יש לזכור: בוש אינו קלינטון. קלינטון היה נשיא חביב, אהוד, אינטליגנט, אידיאליסט, מסור לעניין. הוא רצה באמת להשיג פתרון. אבל היתה חסרה לו מידה של רצינות ותקיפות מוסרית. בוש, לעומת זאת, אינו אדם מתוחכם, הוא פרימיטיבי למדי, אבל יש לו כוח-רצון ברוטאלי, שאינו סובל התנגדות. כשהוא רוצה משהו, הוא מפעיל את הכוח האדיר של ארצות הברית כדי להשיג זאת. עכשיו הוא רוצה הישג בולט בזירה הישראלית-פלסטינית, הישג שייראה בטלוויזיה ויהיה ברור לכל בוחר אמריקאי. מי שיפריע לו, יידרס. אי-אפשר לדעת כמה זמן יימשך הלחץ הזה. אופטימיסט יכול לקוות שהוא יימשך עד אחרי השגת ההסדר הסופי. פסימיסט יספור את השבועות. אבל במצבנו, כל שבוע חשוב.
החשבון האישי של בוש מתנהל, כמובן, על רקע המצב הלאומי. מיד אחרי זוועת המגדלים-התאומים כתבתי, שהאירוע הטראומטי יחייב את ארצות-הברית לשנות כיוון לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני. פיגוע כזה לא היה אפשרי אלמלא הצטבר בעולם הערבי – והמוסלמי כולו – מצבור עצום של זעם ושנאה כלפי ארצות-הברית. לזעם ולשנאה יש מקורות שונים, אך בראש ובראשונה הם נובעים מתמיכת אמריקה בפעולות-הדיכוי של שרון בשטחים הפלסטיניים, שמיליוני הערבים ראו אותן יום-יום בערוץ אל-ג’זירה. צפיתי בעבר, שארצות-הברית תפעל מעתה במרץ כדי לשנות מדיניות זו. כתבתי ושום דבר כזה לא קרה. נאלצתי להודות (כלפי עצמי, לפחות) שטעיתי, שההיגיון האמריקאי פועל, כנראה, בצורה שונה.
והנה זה קורה. באיחור של שנתיים, אמריקה משנה כיוון. לא הבאתי בחשבון את גורם הזמן. ספינת-מירוץ כמו ישראל יכולה להסתובב תוך שבועות. נושאת-מטוסים ענקית כמו ארצות-הברית זקוקה לשנתיים. אומרים שהאזרח האמריקאי אינו מעוניין בענייני-חוץ ושרק ענייני-פנים משפיעים על הבחירות. זה נכון בימים כתיקונם. גם בימי ג’ורג’ בוש האב. אבל פיצוץ מגדלי התאומים הכניס את המזרח התיכון לכל סלון אמריקאי, כפי שעשתה בשעתו ההתקפה היפאנית על פרל-הארבור. עכשיו זה שייך לענייני-פנים.
האם הפך שרון את עורו? לפחות למראית-עין, כן. הנה הוא דיבר על "כיבוש" (ומיד הכחיש). הנה הוא מפנה מאחזים (אם כי רק מאחזי-דמה) ומדבר על "מדינה פלסטינית (אך לא על "מדינת פלסטין") – מה קרה לו? הזדקן? התייאש? החכים? לא דובים ולא יער. כחקלאי מלידה הוא רגיש לשינויי מזג-האוויר. הוא מבחין ברוחות החדשות המנשבות מוושינגטון. ג’ורג’ דבליו החייכן, הידיד הגדול, מדבר אליו פתאום בשיחות פרטיות בלשון גסה. הוא מכתיב. הוא מגיש אולטימטומים. מה לעשות?
שרון מתנהג כמו אותו יהודי, שהפריץ איים להרגו אם לא ילמד את סוסו האהוב לקרוא ולכתוב. היהודי מבקש שלוש שנים לביצוע המשימה הקשה. "בזמן הזה, או שהסוס ימות או שהפריץ ימות", הוא מעודד את אשתו. שרון נענה לאולטימטומים של בוש, אבל רק למראית-עין. הוא מבקש להרוויח זמן, לפחות עד אחרי הבחירות בארה"ב בנובמבר 2004 ואז, או שבוש לא ייבחר מחדש או שיהיו לו צרות אחרות והוא ישכח מאיתנו. ובינתיים שרון יעשה את המינימום הבלתי-נמנע, ידחה עד כמה שאפשר, ירמה ככל שיוכל, ינסה לשנות את מה שניתן. עוזרו העיקרי, דב וייסגלס, הוא מומחה גדול בכל אלה.
המטרה הסופית של שרון לא השתנתה והוא לא אמר בעקבה דבר שיסתור אותה. אם לא ניתן לסלק את הערבים מהארץ, צריכים לסגור אותם במובלעות מנותקות, שיחוברו באופן מלאכותי על-ידי רצועות-אדמה לשם "רציפות". הוא מוכן לקרוא לזה "מדינה פלסטינית". היא תשתרע על 42% של השטחים הכבושים, שהם 10% משטחה של פלשתינה (א"י) לפני 1948. גושי ההתנחלות החשובים יישארו במקומם ויסופחו בסופו של דבר לישראל, על ירושלים אין מה לדבר, וגם לא על הפליטים.
אמרנו הרבה פעמים: אסור להקשיב למוצא פיו של שרון, צריכים להסתכל במעשי ידיו. האם באמת יפסיק לבנות במעלה-אדומים, כפי שדורשת "מפת הדרכים"? האם יקפיא את ההתנחלויות? האם תיפסק בניית "גדר ההפרדה", שמטרתה לגזול שטחים גדולים מהגדה המערבית? האם יפנה מיד את כל 60 המאחזים שקמו מאז הגיע לשלטון? האם ייצא צה"ל משטחי A ויפרק את הסגר והכתר? כל השאר הוא חנטריש.
גם בצד הפלסטיני קרה משהו מעניין. מבלי שמישהו התכוון לכך, נוצר שם משחק של "השוטר הטוב" ו"השוטר הרע". האמריקאים והישראלים בלעו את האגדה על "ערפאת הרע", שהמציא אהוד ברק כדי לחפות על כישלונו המונומנטאלי. כדי שלא יצטרכו לדבר עם ערפאת הרשע, הכריזו אנשי שרון על אבו-מאזן כעל התגלמות של כל הטוב והיפה.
התוצאה: הם צריכים לתת עכשיו לאבו-מאזן את כל מה שלא נתנו לערפאת, כדי לחזק את מעמדו מול ערפאת. השלטון האמיתי נשאר בידי הראיס. הציבור הפלסטיני נותן רק אשראי מוגבל לאבו-מאזן, כדי לראות מה הוא מסוגל להשיג מבוש ושרון. אבו-מאזן אינו יכול לזוז בלי ערפאת, אבל התוצאות אינן מחייבות את ערפאת, שיוכל תמיד לטעון שידו לא היתה במעל. מבחינתו, מצב אידיאלי. מבחינתה של ישראל, זה אידיוטי. אם מנהלים משא-ומתן ומוכנים לשלם מחיר, מוטב לנהל אותו עם מי שיכול לספק את הסחורה.
אם האינתיפאדה החמושה תיפסק, מי "הרוויח" מ-32 חודשי המאבק העקוב-מדם? התשובה האובייקטיבית: נוצר תיקו. הפלסטינים סבלו נוראות. התשתית שלהם נהרסה. כבודם נרמס. 2,000 גברים נשים וילדים נהרגו, רבבות נפצעו, אלפים נכלאו. בתיהם נהרסו, מטעיהם נעקרו, פרנסתם נהרסה – אבל, התנגדותם לא נשברה והיא נשארה ותישאר חזקה ביום האחרון כמו ביום הראשון. הישראלים סבלו לאין שיעור פחות, אבל גם סבלנו קשה. כ-800 ישראלים נהרגו ומאות נפצעו. הפחד שורר ברחובות, בקניונים ובאוטובוסים. 100 אלף מאבטחים נמצאים בכל פינה. האינתיפאדה עלתה לנו כ-60 מיליארד שקל לפחות, המשק נתון במשבר עמוק, אין תיירות, אין השקעות. איכות-החיים הידרדרה, מדינת-הרווחה קורסת, המתחים החברתיים גברו. אבל: צה"ל המשיך להנחית מכות על האוכלוסייה הפלסטינית ותנופת ההתנחלות לא פסקה.
התיקו הוליד בשני הצדדים אווירה של חוסר-תקווה. ושני הצדדים הגיעו למסקנה שאין פתרון צבאי. כאשר נוצר תיקו במאבק בין שני צדדים, שאחד מהם חזק פי אלף מיריבו, זהו הישג פנטסטי לצד החלש.
מה הושג במפגש עקבה? מה נותנת "מפת הדרכים"? התשובה הקלה היא: שום דבר מהותי, רק מלים, מלים, מלים. אבל זוהי תשובה שטחית. גם למלים יש חשיבות.
הסכם-אוסלו לקה מלידה, מפני שלא הגדיר את היעד הסופי של התהליך: מדינת פלסטין לצד מדינת ישראל. "מפת הדרכים" מכריזה בפירוש על מטרה זו, באישור העולם כולו ובהסכמת הממשלה הימנית ביותר שהיתה אי-פעם בישראל. זהו צעד כביר, שאין ממנו חזרה. דוברי המתנחלים אמרו שזהו "פרס לטרור". אכן, זהו הישגה של האינתיפאדה. בלעדיה לא היו הפלסטינים משיגים דבר.
הופעת צוות-פיקוח (אמריקאי, לפי שעה) גם היא חשובה ביותר. דרשנו זאת זה שנים. תם עידן הרמאויות. סילוק מאחזים חשוב גם הוא. נכון, מדובר על מאחזים מעטים, חסרי חשיבות כשלעצמם. אבל, כפי שאמר אחד מדוברי המתנחלים: "אפילו סילוק מאחז אחד שובר טאבו לאומי". כל זה מוכיח שאפשר לסלק התנחלויות. זה יוצר דגם. זה יהווה תקדים.
מפת הדרכים אינה אומרת היכן יהיו גבולות-הקבע בין ישראל לפלסטין. על כך יתנהל הקרב הבא. אבל אנחנו הולכים קדימה. אולי רק צעד קטן. אולי זה צעד יותר גדול מכפי שנראה. גם בהערכה הפסימית ביותר, זוהי התקדמות בכיוון הנכון, אל סוף הכיבוש, אל השלום.
כך אומרת "תפילת-הדרך" היהודית:
"יהי רצון מלפניך, ה’ אלוהינו ואלוהי אבותינו,
שתוליכנו לשלום,
ותצעידנו לשלום,
ותדריכנו לשלום,
ותגיענו למחוז חפצנו, לחיים ולשמחה ולשלום.
ותצילנו מכף כל אויב ואורב בדרך,
ומכל מיני פורעניות המתרגשות לבוא לעולם…"
ישראל לא משתמשת בכוחה, כדי שלא לפגוע בהם-מסיבות הומאניות. קשה מאוד למר אבנרי להגות כך, לא כל שכן לכתוב זאת. ככלל, יש לנו בכתבותיו ביטוי לבעית הדקדאנס והניהילזם כמחלה חברתית, על פי אבחון ניצ’ה: ‘אין בעיה בכך ששוליה של חברה רקובים, זה תוצר טבעי של צמיחה, הבעיה מתחילה כאשר החולים מדביקים את הבריאים’.
אני עושה עבודה במסגרת הלימודים, על קבוצות בשמאל הישראלי וחורשת את האתר הזה כבר כמה ימים. אני שמה לב שיש כאן תגובות שמאשימות את עם ישראל וממשלת ישראל בכל הרע שקורה עם הפלסטינאים ולא אומרת מילה נגד הפלסאינאים. יש לי 2 שאלות:1. האם יתכן שהיהודים שונאים אחד את השני ןהערבים לא? 2. האם יתכן שרוב המגיבים האנטי ישראליים הם ערבים שמתחזים ליהודים?
אורי , מתי תציין שבעם ישראל יש גם דברים טובים, ובערביי השטחים יש גם דברים לא טובים?!
1. ואולי רק אולי הריקבון הגדול היה באותה ממשלת אחדות שריכזה אל תוכה את כל שנות הכיבוש והאירה אותם באור כל כך רקוב.
2. כשהדברים הטובים יזהרו מעל אלו הרעים.
שי
מה לעשות והציונות היא זו שנכפתה על הפלסטינים שחיו פה. את יכולה להאשים את האינדיאנים שקירקפו בלילות את האנגלים והאירים שהגיעו ליבשת. אבל מה לעשות, אני ושב שדווקא האירופאים הם אלו שאשמים במה שקרה שם. כנ"ל פה. ולמרות גזענותך הלא סמויה. לא אני לא ערבי.
ציטוט מפיסקה 14(לגבי תקופת האינתיפדה החמושה):
"הישראלים סבלו לאין שיעור פחות, אבל גם סבלנו קשה"
למרות כל הסבל הנורא שעברו הפלשתינים-אני,כאזרח ישראלי-אם תרצו-אולי גזעני- (ולא כאדם הומאני ומתחשב)-מחשיב הרבה יותר את חיינו מאשר את חיי הפלשתינים שלצערם,יש להם הנהגה שלא איכפת לה ממצב העם שלה כולל הפליטים והרעבים ללחם,המצטופפים בעזה וכו’.
אם היית ערבי הייתי מבין את הראש שלך(אבל בהחלט לא מסכים) אבל מאחר ולא ,אזי, אני מתביש בך ובקולגות שלך. על אנשים כמוך כתוב בכתובים: "ואל יהי חלקי עמכם"
האם אכפת לה מהעם שלה? באמת אכפת לה?
לקחת לנו את הפנסיה? להפריט את הנכסים שלנו? לחסל את רנתיסי בידיעה שזה יביא להרג חפים מפשע? אני לא שולט בחייהם של הפלסטינים ובמנהיגיהם. בשלי אני אמור. אם כי אין פה ממש דמוקרטיה. הצבא עושה במדינה כבתוך שלו. גם כשהוא בשלטון (שמיר, בגין, פרס, רבין, ברק, ביבי, שרון, בן אליעזר, וילנאי, האחים יתום, סנה, והרשימה עוד ארוכה).
חבל שעיניך אינם פקוחות לרווחה.
לא אתיחס למאמר הארכני על בוש " הפרימיטיבי " שנבחר על ידי 100 מיליון אנשים פרימיטיביים .
אני קורא ולא מאמין למראה עיני מובלע בין השורות הצדקת האינטיפדה הראשונה והשניה אחרת לא היו מגיעים הערבים " להישגים " . לאיזה הישגים הם הגיעו ? מנהיגם נמצא במעצר נגרמו להם אלפי הרוגים מצבם הכלכלי מעורר רחמים .הכל מופנה נגדנו , מה עם דבריו של רנטיסי כי כל היהודים צריכים לחזור מהיכן שבאו .
אולי גם את זה אתה מצדיק – בכל אופן לא התיחסת לנושא זה .אורי , הגיע הזמן להתעורר , עומד מולנו אויב אכזר וערמומי , אין לו כל התחשבות בחיי אדם מוכן להקריב הכל אם יקבל מדינה או לא ובלבד שמספר היהודים יקטן בשאיפה לאפס .באם ישיגו את מבוקשם גם אתה לא תמלט מגורלך כי על אף דעותיך אתה יהודי ואת זה אי אפשר למחוק .
היא מתעשתת והולכת לדבר עם העמלקים הארורים בשפה היחידה שהם מבינים!
האינך חושב שאתה מגזים . למי לקחו את הפנסיה ? מי מפריט לך את הנכסים ? דווקא הקיבוצניקים הסוציאליסטים דורשים להפריט אדמות שניתנו להם כפקדון על ידי המדינה . מדברים גבוהה גבוהה על כיבוש אולם לוטשים עין על נדלן שלא שייך להם . תביא דוגמא אחת מדוע אין דמוקרטיה במדינה ? ותן דוגמא לכך שהצבא עושה מה שהוא רוצה , אין לך מושג . כל צעד משמעותי שעושה הצבא מקבל אישור מהדרג המדיני . אם המדינה מתנהגת בניגוד לדעותיך אין זה אומר כי המשטר לא דמוקראטי . זכותך להתארגן ולפעול להגשמת דעותך . כבר היו דברים מעולם ראה את המפלגות שינוי שס ועוד מפלגות שהוקמו בנושאים אד הוק והתפרקו – האם זאת לא דמוקרטיה קלאסית ?יש בארץ חופש להביע דעות וגם קיצוניות ביותר , ראה אתר זה . מותר לקרוא לראש הממשלה שקרן , לנשיא ארהב פרימיטיבי מה זה אם לא דמוקרטיה אמיתית ( עם נטיה קלה לאנרכיה ) .
לא מגזים. בבקשה:
למי לקחו את הפנסיה? לזקנים ולעובדי המדינה. מתכוונים לשחק איתה בבורסה. שאל את אנשי ההסתדרות שנראה שוויתרו עליה די בקלות כדי להיפטר מהחובות.
מי מפריט לך את הנכסים? ביבי ושוחט.
דווקא הקיבוצניקים הסוציאליסטים דורשים להפריט אדמות שניתנו להם כפקדון על ידי המדינה – אכן הם מזמן כבר לא סוציאליסטים. ההתנשאות שלהם על המזרחים הביאה את המפא"יניקים לאן שהביאה. בושה שהם הפכו חומסי נדל"ן.
תביא דוגמא אחת מדוע אין דמוקרטיה במדינה? הערבים לא יישפטו או יירו עליהם כי הם ערבים. הרוב לא יעשה מה שהוא רוצה למיעוט. לא יטילו מגבלות על ערבים כי הם כאלה. בשטחים (תחת שלטון ישראל) חיים עדיין (עד שלא תוקם פלסטין) 3 מיליון איש ללא תנאים דמוקרטיים. וזה באחריות הדמוקרטיה שלנו. חוק השבות הוא לא דמוקרטי. מדינה יהודית ודמוקרטית? הצחקת אותי. דמוקרטיה זה שלטון העם לא שלטון נציגים מושחתים וגזעניים בחלקם.
ותן דוגמא לכך שהצבא עושה מה שהוא רוצה – הצבא שולט במדינה לאחר שהאנשים בו אינם חיילים. זה לא ברור לך? המלצות הצבא ותפיסתו את האזור פה היא הקובעת. גם אם נדמה שיש גושפנקא של המפלגה השולטת עדיין הרוח הקובעת היא של הצבא. התקציב הגדול ביותר שלא קוצץ כמעט למה שהוא צריך להיות (חסכוני – לא אפסי – חסכוני).
ולגבי המפלגות האחרות – דמוקרטיה של גזענים אינה דמוקרטיה. זה נקרא אתנוקרטיה. ישראל היא אתנוקרטיה. יש להבחין בין המושגים. כך יותר קל לנהל דיאלוג.
מר אבנרי מה לעשות ? ג’ורג’ בוש לפחות מנסה לעשות משהו.
היום זה בכלל לא משנה עוד מי צודק ולמי מגיע מה, כמה ולמה. נתיב הצדק רק מביא לעוד ועוד דם.
הנתיב היחידי הוא נתיב ה"ריאל פוליטיק" וההבנה שבכח זה לא ילך.
הדם זורם ברחובותינו וג’ורג’ בוש לפחות מנסה לעשות משהו.
אני מעדיף שבוש יעשה את הדברים הנכונים מהסיבות הלא נכונות מאשר שלא יעשה דבר.