אני לא רוצה לחזור לשגרה; אני לא יכול לחזור לערימת הדברים היום-יומיים בה צריך לטפל. מה לי חשבונות חשמל ומי לי המועמד לראשות העירייה? מה לי כרגע עבודות של סטודנטים ומי לי ג’ורג’ בוש? אני רוצה להישאר "שם" – עם חברי-שותפי לכאב, עם האחווה והרעות, עם התחושה שעם אלה שהייתי עימם, הכל אפשרי! אני רוצה להישאר עם אלה שבשהות עימם חזרה אלי התקווה שמשהו באזורנו עשוי להשתנות לטובה.

אכן, קרה לנו במסע משהו שכנראה לא קרה עדיין לאיש: שתי הזרועות – האחת, הכאב על האכזריות, השכול והאובדן, והשנייה, העניין היהודי-ערבי, התלכדו לזרוע אחת שצירה המרכזי הוא השיתוף בכאב, לא סתם כאב, אלא השיתוף בכאב. זהו שיתוף שחוצה גבולות שהקונפליקט במזה"ת בדרך כלל אינו מצליח לחצות. כבר חווינו כאב, וכבר חווינו תחושת "יחד" אך עד כה לא חווינו את היחד סביב הכאב. מבחינתי, הרגעים המרגשים ביותר היו אלה שבהם לבכי שלי על הזוועה והאובדן היו שותפים חברי הערבים: כאשר עמדנו בצריף ושמענו עדויות ולפתע נשמעה ברמה תפילה בערבית; כאשר יצאנו מצריף הילדים ולובּנָה פתחה בשיר – "שמור על העולם ילד" בעברית ובערבית; כאשר עמדתי רווי דמעות ושני חברים ערביים, זולגי דמעות גם הם, התקרבו אלי לחבקני, או כאשר דאוּד שם ידו על כתפי בעת קריאת השמות. הדמעות המשותפות היו רק הביטוי החיצוני למה שחשנו כולנו בעומק הלב, כדברי יואלה הר-שפי: הערבים לא השתתפו בכאב שלנו, הכאב היהודי, אלא כאבנו כולנו את הכאב האנושי יחדיו.

מה איפשר כל זאת? מה איפשר לי, כמו להיאָם טאונוס או לנאסר, לבכות כמו ילד ליד אנשים שהם לכאורה זרים לי? כל אחד רואה זאת כמובן באופן שונה. הדרך שבה אני רואה זאת היא שאני, כנראה כשאר המשתתפים היהודים, אולי בפעם הראשונה, לא היססנו להיות חלשים, לחשוף את כאבינו, ולאפשר לערבים להכיל אותנו, לחבק אותנו, להיות לנו לנוחם. הפעם, אנו היהודים, שלא כדרכנו, לא היינו היוזמים, המנהלים, המובילים, המכתיבים אלא להיפך – המצטרפים, החושפים את כאבינו בלי להעמיד פני גיבורים או עשויים ללא חת. והערבים – שבכלל יזמו מסע זה אל מחוזות הכאב – הגיבו לא באמפתיה של צופים-מן-הצד אלא בשותפות מלאה בתחושת הכאב האוניברסאלי של אובדן נורא פרי רשעות מחרידה.

יש מכאן לקח חשוב מבחינתי: ביטויי העוצמה הרגילים שלנו, היהודים, הינם מחסום נוסף בדרך להבנה עמוקה בין שווים. בין הטנק למחרשה כנראה אין מקום לדיאלוג רציני.

האם היו החוויות המשותפות עניין של התפרצות-פתאומית של אחווה (שסופה לדעוך כשם שהתעוררה)? האם אנו זקוקים גם הלאה לתפאורת הזוועה של אושוויץ כדי שנוכל להמשיך במה שהתחלנו בו? אני מקווה שלא! מה שהחוויה המשותפת ביטאה, וביטאה זאת בדרכים שונות, זו הכמיהה הזועקת לאור בקצה המנהרה, הכמיהה לתקווה.

ברור לי שתוך ימים מעטים, כאשר כל אחד מאיתנו יחזור לשגרת יומו ולטרדות היום, יהפוך המסע לזכרון נפלא ומחמם את הלב. ולכן  עולה השאלה הגדולה שכולנו שואלים: מה הלאה? איך נשמור על האנרגיה שנוצרה וננצל אותה כיאות? אני חושב שעלינו לנצל את המומנטום הנוכחי כדי ללכת בשני כיוונים: עומק ורוחב.

• ההליכה לעומק משמעה השלמת התמונה: עתה הגיע הזמן ליהודים שבינינו להטות אוזן, להקשיב לסבל הערבי ולהכיל אותו, גם אם מובלעת בו הפניית אצבע מאשימה. לא מדובר כאן בסימטריה אלא ברצון לראות תמונה שלמה הכוללת לא רק את הסבל היהודי אלא גם את זה של הערבים. כיצד? אני יכול לראות לנגד עיני מסע אל כפרים-שהיו ולימוד קורותיהם וקורות תושביהם.
  
• ההליכה לרוחב משמעה יצירת אפקט אדווה של גלים מתפשטים של משתתפים. כיצד? ע"י ארגון מסעות נוספים מסוג המסע בו היינו זה עתה, מסע שיכלול, בין השאר, פוליטיקאים, אנשי רוח, אקדמאים, אומנים ואנשי ציבור מכל המגזרים. אמת, העניין קשה לביצוע וקשה עוד יותר למימון, אך אני תקווה שעל הלוגיסטיקה ועל שאלת המימון ניתן יהיה להתגבר שכן המסע הוכיח עצמו כאמצעי נפלא להבנה הדדית עמוקה.

מי יתן, ומה שחשנו ומה שהשגנו במסע הזה, יוכל להפוך לנחלת מספר גדל והולך של כמהי-שלום.

Share on Facebook