על ספרו של סבסטיאן הפנר: סיפור של גרמני 1933-1914 / הוצאת חרגול. תירגמה מגרמנית, שולמית וולקוב.
לא מכבר אמר לי ידיד, עיתונאי הכותב לעיתון בריטי, שהוא איננו מבין איך יתכן שהאינטליגנציה הישראלית שותקת כבר כמה שנים, למרות שתחת אפינו מתרחשים דברים איומים ונוראים, וממשלותינו מבצעות פשעים חמורים. הרי אפילו בימין, טען ידידי, צריכים להיות אנשים שעם כל נאמנותם לרעיון ארץ ישראל השלמה, חייבים להזדעזע מהרג האזרחים, בייחוד מהרג הילדים והנשים, הרס הבתים, עקירת העצים ושאר עוולות הכיבוש המתמשך. אבל כנראה שאין, ומילא הימין – איפה המרכז, סתם אנשים הגונים?
כאשר גדעון לוי כתב ב"הארץ" ביקורת על הספר שלפנינו (6/5/03), ומצא הקבלות עם מצבנו בארץ כיום, נשפך עליו קיטון של רותחים, והשמועה אומרת שעורך המדור בו הופיעה הרשימה ננזף על ידי העורך הראשי.
והרי בדיוק בזה מדובר! סבסטיאן הפנר לא רק שלא היה קומוניסט, הוא אפילו לא היה סוציאל-דמוקרט. בעצם הוא בז לכל האגף השמאלי של הקשת הפוליטית בגרמניה. הוא גם לא היה יהודי או הומוסקסואל, או אמן מודרניסטי, ולא היתה לו שום סיבה אישית להפנות עורף למולדתו ולהסתלק ממנה לבריטניה, ובכל זאת עשה זאת. למה? כי התעורר בו גועל למראה ההתפתחויות בגרמניה עוד לפני עליית הנאצים לשלטון, ובייחוד לאחר מכן. הוא ראה את המתרחש בציבור, את ההתבהמות, הסגידה לכוח, ההתפעמות מנאומיו ההיסטריים של המוקיון המטורף, את שטיפת המוח, את הנכונות של כלל האוכלוסייה – ובתוכה אנשים מכובדים והגונים, ביניהם משפטנים בכירים שמהם למד את מקצועו - וחש ניכור מוחלט, חרדה ובחילה.
הפנר הצעיר (שמו האמיתי היה ריימונד פרצל) קם ועזב את מולדתו בשנת 1938 - היינו, לפני הפלישה הנאצית לפולין (באמתלה שפולין איימה על גרמניה), לפני פרוץ מלחמת העולם, וכמובן לפני הקמת מחנות המוות. הכאב העולה מן הספר, יחד עם הזעם והגועל, הוא על מולדת שהזדהמה, על האנשים שמטבע הדברים העריך וכיבד ושהפכו לנוכח עיניו לתומכי התנועה השפלה ביותר בהיסטוריה, תנועה ששאבה את עוצמתה מן הדחפים האפלים ביותר בנפש האנושית.
וכאן אני חוזרת לשאלה ששאל ידידי: איפה אתם? איפה האנשים ההגונים שנפשם קצה בזוועות הנעשות בשמנו ובכספי המסים שלנו? למה אנחנו מחכים – לביצוע הטרנספר?
אינני ממליצה לחקות את מעשהו של הפנר, כי הרי הסתלקותו מגרמניה יחד עם עוד אנשים הגונים, ביניהם תומאס מאן ועוד - לא עצרה את המפלצת. אני חושבת שהלקח ההיסטורי דורש את ההיפך - להישאר כאן ולצרוח.
"The world is a dangerous place to live; not because of the people who are evil, but because of the people who don’t do anything about it" / Albert Einstein.
מרבית המגיבים כאן שייכים לקטגוריה אותה איבחן איינשטין. הם אינם אנשים רעים, הם רק לא מנידים עפעף כנגד כל הרוע הקורה מתחת לאפם.
המעניין שאין פה תגובה אחת המתייחסת לגופו של עניין, אלא רק לעצם ההשוואה.
אז מה לא ברור פה??? הכיבוש; הרעבת האוכלוסייה; היחס לפי הגזע; רצח מאות הילדים; עזה כמחנה ריכוז גדול. ככה התחילו היטלר וסטאלין… וכן… גם ישראל בראשות שרון צועדת בבטחה לכיוון זה.
שוב עיתונאי/סופר שלקה בליקוי מאורות ומשווה אותנו לנאצים.איני יודעת מדוע יש כאן כל כך הרבה עיתונאים ומגיבים שחוטאים את החטא האיום הזה. אני מקווה מאד שאימי ניצולת השואה תזכה לראות את גרמניה ושותפיה נענשים קשות בידי שמים.!!!!!
לא משווים אותנו לנאצים. מזהירים פן נגיע לשם. כי בינתיים אנחנו מתקרבים. עד שנת 41 היו 8 שנים של נאצים לא כמו שאנחנו זוכרים היום. והם עדיין היו נאצים. זכור זאת.
מדוע עיתונאים וכותבים בעיתון זה, המופעלים על ידי שינאה עצמית פתולוגית, פוגעים בציבור ניצולי השואה וילדיהם?. אין לכם שום עכבות בשינאת החינם שלכם. אולם אני מרחמת יותר על בני משפחותיכם שאתם מבישים אותם יום -יום בהתנהגותכם.
זמן רב אני קורא את כל הכתבות ואת כל התגובות. יש כאן השתלחות בעם היהודי. אתם מזכירים לי מאד את הסיקריים הקיצוניים מתקופת בית שני. הם דקרו את מתנגדיהם היהודים בסכינים,ורבים באתר זה דוקרים מילולית(אבל זה מאד כואב) רבים וטובים בעם הזה. אתם סובלים ממחלה איומה! אבל מדוע אנו צריכים לסבול מכם? לכו לרעות בשדות יקירי נפשכם ותמצאו מקומות רבים כאלו בעזה,בשכם בדמשק בטהרן בגרמניה בהולנד ובבלגיה. לכו לשם שם יאמצו אתכם לליבם.
שמח אני כי רוב המגיבים חושבים בדומה לי . השנאה העצמית מגיעה לשיאים חדשים . לא כותב אחד באתר זה משוה את המשטר שלנו לנאצים .הכותבים מתיצבים ללא מצמוץ אחרי משטרים המנוהלים על ידי חיות אדם כאשר חיי אדם כאפס בעינהם . אנחנו רוצחים ערבים . אין צד שני . הרי יריות על מכוניות ישראליות כמו שאירע אתמול ליד כוכב יאיר היו מאז שמכוניות ישראליות עלו לכביש . מה לנו כי נלין על האירופים האנטישמיים אם ישראלים מתחרים בהם ואף עולים בארסיותם על שונאי ישראל הגדולים אשר לא מעיזים להעלות השמצות כאלו על דל שפתם.
להשוות ביננו ובין הנאצים שהפכו את ההרג לתעשיה לבין מלחמה המתנהלת כאשר הרוצחים השפלים מסתתרים אחרי ילדים ונשים אשר נפגעים זאת אטימות מוחלטת . מציע ליעל נהגי כתומס מאן אם הסכנה כל כך גדולה צאי בזמן . רשמתי לי בעוד שנה להתקשר ולשאול האם נבואתך תתגשם .
לדובר אמת ולנעה! לפני מספר חודשים התפלמסתי באתר זה עם גדעון ספירו בנושא ההשוואות הרבות שנוהגים לעשות כאן בין יהודים לנאצים ימ"ש. ידעתי אותו שברוב מדינות העולם זו עבירה פלילית וכאן המחוקק לא חשב על כך שיהודים יעשו כזאת השוואה ולכן לא נחקק חוק האוסר זאת.פניתי לשכל הישר ולמצפון הכותבים וזה עזר במעט. נראה לי שמר ספירו(שהוא אדם הגון) הפנים את זה. אני מרוצה שהקולות השפויים והמתונים מוצאים לנכון להכנס לאתר ולהתבטא בו. אסור בהחלט להשאירו לקיצוניים ולפנאטיים שבתוך עמנו.
אנא אל תתעלמו מהמציאות. ישראל כובשת נוראה. אם נשווה את עצמנו לישראלים זה יהיה טוב? השאלה הגדולה היא האם בעולם יעשו בעתיד השוואות עם הכיבוש הישראלי?
שאלה לאיתן: האם אתה טוען שכל מקום ואתר (אפילו ב-web) צריך להיות מתון? מי יקבע מה מתון ומה קיצוני? אם דעותיהם של מקימי האתר קיצוניות יותר משלך, למה אסור להשאיר להם את האתר שלהם?
תקראי בבקשה את כתבי הרמב"ם, ממנו תלמדי מי מתון וכמה זה טוב שיש אנשים כאלו.
הגיעה העת לשאול את השאלה . מה קדוש בשנת 67 . אנשים חילוניים לא מקדשים שנים . אם אנו כובשים ב 67 מדוע איננו כובשים ב 48 ?
אם כך הוא נכונים דברי רנטיסי כי עלינו לחזור לארצות מוצאנו . לפני כ 100 שנה באו לכאן יהודים , כבשו את הארץ מידי הערבים . מדוע לא תצהיר כאן ועכשיו יעל מה הוא הקו האדום שלה . הערבים מצהירים במפורש כי לא יסתפקו בשטחים וברצונם לחזור לכפריהם ועריהם .דבר ללא תקדים "משמרים" פליטים למעלה מ 50 שנה על מזוודותיהם מטרתם לחזור לשטחי ישראל בקו הירוק ."המתנחלים" לא הזיזו ולו ערבי אחד מאדמתו , תושבי ישראל "הישנה" כן . יעל האם לארוז או להתאמן בשחייה ?
אני קוראת כחודשיים את הכתבות ואת התשובות של המשתתפים. אני חושבת שהערבים שכותבים כאן בעיתון הרבה יותר נחמדים, מנומסים ומענינים מהקולגות היהודים ששלהם. אני יהודיה ציונית (דור רביעי מ-2 הצדדים) אומרת לכם שהערבים עלולים לנצח אותנו בגלל שמבחינה תרבותית וחינוך הנוער הם מתקדמים ואנחנו נסוגים.
חמשת התגובות לעיל, החתומות (1)איתן;(2)יוסקה מוביל;(3) נועה דרום הארץ’(4)כואב את
השואה;(5)שוב השוואתם לנאצים – נכתבו כולם
בידי אותו מגיב, שהשפריץ את "תגובותיו" גם
מתחת למאמרים אחרים,בחתימת שמות שונים ומשונים וגם הבטיח(ה) שלא יחזור לעולם לאתר
ואיננו(ה) מקיים את הבטחתו, לרוע מזלם של הקוראים.
לאיש הספר: אה, אז הרמב"ם יקבע. טוב שיש סמכות עליונה. לא ידעתי שהרמב"ם הביע דעתו בקשר למה קיצוני ומה מתון בנושא דנן, אבל כנראה זה בגלל שלא קראתי אותו מספיק בעיון.
כיון שעכשיו אנחנו יודעים מי קיצוני ומי מתון, אתה לא חושב שלמתונים יש הרבה מקומות להתבטא? לקיצוניים יש הרבה פחות, ולא בכל מקום צריכה להשתלט המתינות. זו גישה מאד מזיקה בעיני. מה שחד"ש הקיצונית אמרה לפני 15 שנים ונחשב תועבה, היום אומרים אפילו מצביעי וח"כי ליכוד – "שתי מדינות לשני עמים". כלומר, לקיצוניות יש תפקיד.
גם לי יש "עיתונאי חבר" וגם הוא שואל שאלות:
מה אלו החיסולים הממוקדים המחייבים שימוש בטייסים לוחמי העלית ובמכונות מתוחכמות ?
קחו סכין קחו פטיש וקרעו את הצורה לחמס החנטריש.
גונבים לכם מהבתים, לכדו את הפושעים, גררו את גופם הנרקב המקפץ על האספלט חזרה לכפרי מוצאם.
מפוצצים לכם אוטובוס מלא אזרחים, שרפו כפר, שחטו תושביו.
והעיתונאי שלי מכוון לעתיד לא פחות מבטיח את קיומינו באיזור מהעיתונאי שלך, יעל לוטן.
בגלל שמקי רקח וחדש הטיפו השכם וערב להקמת מדינה לערביי ארץ ישראל המנדטורית ובמשך עשרות שנים , בדמגוגיה אנטי ציונית ארסית, גרמה לערבים ובני בריתם להקצין את המצב במזרח התיכון ולאן הגענו?!
לא רק הקומוניסטים קראו וצידדו בהגדרה עצמית
לעם הפלסטיני ולמדינה ריבונית משלו:
דוד בן גוריון וההנהגה הציונית, קיבלו והסכימו לתוכנית ה"חלוקה" ב47 . מאז הקמת המדינה הישראלית, קראו מנהיגים ומפלגות ציוניות להשמת שתי מדינות לשני העמים: מפ"מ
וממשיכתה מרץ ולפניה של"י; שולה אלוני,לובה
אליאב, האלוף במילואים המנוח מתי פלד ורבבות
ציוניות וציונים, איתם.
יעל, שלום!
ספרו של הפנר אכן חשוב להבנת המתרחש בחברה הישראלית, אך לעיתים היה לי הרושם שהוא יצא מאוחר מדי (בגרמנית ומיד תורגם לעברית) מבחינת התהליך ההיסטורי. הפנר מתאר את השנים שלפני עלית הנאצים ואחריהן. בזמן הזה הוא עצמו היה חלק מהאנשים שראו ושתקו. הוא עזר לחבריו היהודים לברוח (כשנתבקש), אבל לא יותר מזה. לפי עדותו הענין בספר שלו נובע מעובדת היותו אזרח רגיל ללא סיפור יוצא דו]ן, ולכן המקרה הפרטי שלו יכול ללמד על מה שהתרחש.
הידיד האנגלי שלך שואל מה עושים היום הישראלים והקוראים שלך זועמים על ההשוואה. אכן, לעיתים נדמה שקשה להשוות: בישראל של היום (עדיין) הסכנה הטמונה בפירסום דעה או במעשים מעבר למילים היא פחותה מזו שבגרמניה של 1933. למרות שחלק מפעילי השמאל כבר הוזמנו לשב"כ לחקירות תחת אזהרה, חייהם עדיין אינם בסכנה. מי שנוסע לשטחים לפעילות בעזרה למסיק/קציר/טיפול רפואי או ליווי החיים כמו פעילי ה-ISM חייו כבר בסכנה. בגרמניה של 1933 גורלם של פעילי השמאל היה במקרה הטוב הגעה למחנה ריכוז.
את מציעה להישאר ולצעוק: אז בתור מי שצעקה ושתקה ונואשה ובחרה בפתרון של הפנר אני יכולה רק להעיד שהפתרון שאת מציעה נשמע נהדר וחשוב ומוסרי, אבל מה זה בדיוק אומר "לצעוק"?
מה המשמעות של צעקות שאינן נשמעות, כשאין מסה קריטית שתצעק אותן וכשאין מי שרוצה לשמוע? השאלה מה המוטיבציה לצעקה? האם כדי לנקות את המצפון? כדי לשנות את המציאות? כי אין יכולת לישון אחרת בלילות?
מה הייתי בדיוק אמורה לומר למורה של הילד שלי שסיפרה לו ולתלמידי הכיתה אחרי הכניסה לג’נין, ש"חיילים שלנו מתו בקרב כי אנחנו כל כך מוסריים ונכנסנו רק בכוח רגלים. היינו יכולים להפיל כמה פצצות על המחנה ולגמור את הענין"? שלא מוסרי להרוג אנשים? זה לא אמור להיות מובן מאליו? כמה זמן אפשר לצעוק?
בינתיים גם ניחר גרוני וגם מימנתי את כל המעשים הנוראיים הללו…
חיפשתי חומר על סבסטיאן הפנר כי לפני שבוע סיימתי לקרוא את הספר "סיפור של גרמני" והוא עשה עליי רושם עז. במקרה נתקלתי גם במאמר המזעזע הזה ורק התגובות הנורמליות והשפיות הקלו עלי את הרגשת המיאוס שחשתי לנוכח קריאתו. הנה רק עכשיו קראתי את ספר של בחור צעיר מוסרי ורגיש, אותנטי וכנה שגרם לי למה שמעט מאוד ספרים או אנשים גורמים לי, וזה להרגיש אומץ להיות יותר אותנטית ממה שאני. כולנו מזויפים במידה זו או אחרת, כולנו בלי להרגיש, נוטים להזדהות עם החזק (למשל, חשים נחת כשהבוס מחבב דווקא אותנו ולא עובד אחר..), כולנו זקוקים למינון מסוים של עדריות, כולנו שוגים לא בחוסר מוסריות אלא בצמא מוגבר לקרבה ושייכות והגבול בין הנחת שלנו בעולם לסבל של אחר יכול להטשטש. לכן אני גם מבינה את הפנר טוב מאוד ומוקירה אותו בכל ליבי. הספר הזה כתוב גם עם הרבה מאוד הומור. יכול לכתוב ככה רק אדם מוסרי ולא מוסרני, להבדיל.
אבל איפה הפנר ואיפה השמאל הקיצוני הבכייני! האנשים שרק אומרים :" למה אף אחד לא עושה כלום" אז בואו חבר’ה נוציא את האמת אל האור: הסיבה שאתם לא עושים כלום היא כי אתם לא באמת מזועזעים. בתוך תוככם אתם מבינים את האילוצים שלנו, אתם חשים את הסכנה, הזכרון הקוולקטיבי שלכם מרפרר (גם אם באיזה תת-מודע, במקרה של השמאל הקיצוני) אל שנת 2002 רווית הפיגועים, כי ללכת בחמולות ולהתלהם בצוותא "עדרית" זה כרגע הרגעים המאושרים של האומה הפלסטינית ולהתבכיין בצוותא "עדרית" זה הרגעים המאושרים של השמאל הקיצוני.
ואילו סבל אמיתי וצעקה (עד כמה שאפשר) זה מה שעושים כשנאצים עולים לשלטון וזה מה עשה הפנר, לבד, בלי עדר של יבבות. בכל הספר הוא לא שאל: למה לא צועקים? הוא הסביר, הוא כאב וחמל בו זמנית ובאיזשהו מקום, הוא גם הבין.
אני מבטיחה לך יעל, הסירי דאגה מלבך, כשנהיה נאצים, אני הראשונה (שדעותי ימניות) שאצעק. וישמעו את הצעקה הזאת עד לשטחים הכבושים כולם. ואני אהיה מוכנה גם למות בשביל הצעקה הזאת. אז הסירי דאגה מלבך, יקירתי ותהני מעוד חורף שקט יחסית בלי אוטובוסים מתפוצצים בת"א. ושמרי על הפנר, הוא איש יקר. אל תערבבי קודש במניפולציה זולה.
מבחינה עובדתית אמנם נעשים כאן מעשים שרצוי היה להימנע מהצורך לעשותם.
לדעתי הגענו למצב של צורך לעשות מעשים שכאלו היות ואיננו מעיזים להילחם מלחמה של ממש –
כוונתי: הערבים בארץ (אש"ף וסתם אנשים) נלחמים בנו כל הזמן אלא שבחכמתם הם נלחמים ומפסיקים וחוזר חלילה. כך "התרגלנו" לעשרות אלפי פצמרי"ם, קסאמים, יריות ואבנים.
היות ואנו "פוחדים" להגדיר זאת כמלחמה, אנו מגדירים זאת כ"הפרת סדר" ובהכרח תגובתנו רק עוזרת "להחזיק את הראש מעל למים" אך המלחמה נמשכת כפי שכבר הגדיר מישהו: "מלחמה בעצימות נמוכה". וכך זה ייסחב עד "שהחבל ייקרע" אך איני יודע מתי יקרה הדבר.
איני בא להציע פתרון. כוונתי רק להראות שמתוך כוונות טובות הגענו למצבים לא נעימים.
אם נסכים על הנ"ל – מסקנתי היא שהעיקר היא הכוונה – לדוגמא – שני אנשים אוחזים כל אחד בסכין מעל מישהו במטרה לחתוך. את האחד נעריץ ואת השני נשנא. למה? – כי האחד הינו מנתח העושה ניתןח תוספתן בעוד השני הינו רוצח. מדוגמא זו רואים שהכוונה היא החשובה לנו לצורך פרשנות וקביעת יחסנו לאנשים.
לכן, הנאצים שכוונתם היתה רעה הם שליליים ואילו עם ישראל שכוונתו טובה הינו חיובי, גם כאשר נעשים מעשים שליליים, כי הכוונה טובה ומי לידנו יתקע שפעולות אחרות היו מניבות תןצאות טובות יותר? (את אוסלו כבר ניסינו, וכבר הצענו לעראפאת מעל 90% משטחי יהודה ושומרון… וכבר הצענו לאסאד 98% משטח רמת הגולן…)
ליעל,
דברים נכונים וראויים על הספר של הפנר, שמבוסס על יומן שכתב בזמן אמת. ספר מצמרר המתאר תהליך הידרדרות של חברה, שעדיין חושבת שהיא נאורה ושפויה.
מה שמדהים בספר הוא שהמחבר, כאיש צעיר, ראה את כל הטירוף והסכנה בנאציזם, זיהה את שורשיו בתרבות המיינסטרים, ועמד על התהליכים החברתיים וההתקרנפות ההמונית שאירעו ככל שהתנועה הזו התחזקה. והכל בזמן אמת.
אם אינני טועה, הדברים כל-כך סתרו את כל התיאוריות (המייפות את המציאות) שהיסטוריונים גרמנים פיתחו כדי להסביר את הנאציזם – שהם חשדו שהיומנים של הפנר מזוייפים. היומנים נבדקו ונמצאו אותנטיים.
רק חרש אילם ועיוור, לאחר קריאה בספר, לא יזהה את המקבילות לישראל. למשל, בשנת 1933 נשלח הפנר שרצה להשתלב בשירות הציבורי (ופתאום עלו לו הנאצים לשלטון באמצע) – למחנה אימונים כמו-צבאי חובה, דרישה שהנאצים המציאו.
לאחר המחנה הוא מספר: הבנתי את חוכמתם של הנאצים. זה לא בשביל לירות כמה כדורים. זה בשביל לגייס עוד חלקים מן הציבור אל אותה אחוות-לוחמים גברית מזוהמת, שהיא לב נשמת התנועה.
רציתי גם לתקן פרט אחד במאמר: להפנר כן היה קשר אישי לנרדפים. בת זוגו (לפחות בשנת 1933) היתה יהודייה, ואם איני טועה זו אחת הסיבות שעזב עימה את הארץ לבסוף.
בכל מקרה, ספר מומלץ ביותר.