הטרגדיה
בסוף המאה ה-19 התחוללה סדרת אירועים אנטישמיים שהביאו חלק ניכר מיהודי אירופה לפתח תודעה לאומית. כתוצאה מהאכזבה מרעיון האמנסיפציה במסגרת המדינות האירופאיות התקופה מאופיינת בשני אירועים רחבי יריעה ובעלי השפעה על ההיסטוריה היהודית: מצד אחד פרצה באימפריה הרוסית סדרת פרעות המוכרת בשמה "הסופות בנגב" (אפריל 1881), סדרת הפוגרומים נמשכה כארבע שנים. זאת ועוד, הממשלה הרוסית לא רק שלא מנעה את הפרעות, היא הגבילה עוד את זכויות היהודים, המדיניות האנטישמית הרשמית גברה (מאי 1882).
"…כל העובדות הגדולות והאישים הגדולים ההיסטוריים עולמיים מתגלים כביכול פעמיים, פעם בצורת טרגדיה ופעם שניה בצורת פארסה" (קארל מרקס, השמונה עשר בברימר שלך לואי בונפרטה, כתבים נבחרים א, 167)
"בעקבות ועידת עקבה הציונות החילונית סיימה את תפקידה ועכשיו הגיע תור הציונות האמונית" – החלטת ועד רבני יש"ע (מן העיתונות).
פארסה – סוג של דרמה שכוונתה בידורית וצורתה מעודנת פחות מזו של הקומדיה. האלמנטים המשותפים לרוב הפארסות הם מצבים מוזרים, התרחשויות שאינן מתקבלות על הדעת והפרזות מגוחכות.
האנטישמיות לא נותרה נחלת רוסיה ומזרח אירופה בלבד. האמנסיפציה והיווצרות המיתוסים הלאומיים חיזקו את רוח האנטישמיות גם במרכז ומערב אירופה.
הלאומיות נוצרה מתוך הצורך הבורגני במציאת לכידות חברתית חדשה במקום הלכידות החברתית הפאודלית שהתפוגגה כתוצאה מתהליכי הכלכלה הקפיטליסטית ויצירת החברה החדשה נטולת הקשרים הפאודליים. וכן כתגובת נגד להתגבשות המעמדית, התוצאה היתה הלכי רוח רומנטיים שהיפנו את תשומת הלב אל העבר, האמיתי ולרוב המומצא, של האומה. לצורך מציאת שיתופיות לאומית נוצרה "לכידות אורגנית" כלומר שיתופיות בין שונים על בסיס מיתוסים משותפים. מיתוסים אלה כללו מושגים כמו "רוח האומה". לפי תפיסה זו קיים קשר אורגני בין היחיד לעמו, קשר שנובע מעבר היסטורי משותף, משפה משותפת וגורמי שיתוף נוספים, היהודי נתפס בהקשר זה, כיסוד זר, כתופעה שאינה יכולה להשתלב ברוח האומה. האמנסיפציה לא רק שלא ריסנה את הרוח החדשה היא אף חיזקה אותה.
מצד שני האנטישמיות נתגלתה גם במערב אירופה ועוד במולדת המהפכה, הארץ שבה הוקם לראשונה ממשל קומוניסטי בדמות "הקומונה הפריסאית". בצרפת מולדת החופש הועמד בשנת 1894 קצין יהודי בשם אלפרד דרייפוס, למשפט בעוון בגידה. דבר שכמובן לא היה ולא נברא, אבל המשפט ההרשעה ולאחר מכן הזיכוי המוחלט הותירו חותם במיוחד על עיתונאי ומחזאי יהודי אוסטרי – תאודור הרצל. הרצל, כעדותו, התוודע לראשונה לאנטישמיות דרך כתביו של דיהירינג (שזכו לביקורת חריפה גם מצד פרידריך אנגלס). אולם משפט דרייפוס הביא אותו למסקנת הפתרון הלאומי. הרצל לא היה קול בודד, אישים נוספים כמו משה הס פנו אל הפתרון הלאומי; גם בקרב יהדות מזרח אירופה נולדה ההכרה כי היהודי לא ימצא פתרון למצוקותיו אלא ביצירת תודעה לאומית משלו.
התוצאה המעשית היתה שינוי בתפיסה של היהודים את עצמם ואת עתידם. ברוח הזמן נוצרה יהדות חילונית-לאומית כשהנידוי מהתנועות הלאומיות המקומיות דוחף אותה ליצירת לאומיות משלה, לאומיות מיוחדת שכן היא חסרה את הטריטוריה המשותפת – השפה המשותפת נחשבה למתה. ובאשר לעבר – היתה שאיפה להתעלם מהעבר היהודי-גלותי וליצור גשר מעל פני שנות הגלות, שיחבר את היהודי החדש לעברו ההיסטורי המפואר.
הציונות יצרה את האתוסים והמיתוסים שתאמו את האידיאולוגיה הלאומית החדשה. כמו העמים בתוכם חיו, יצרו לעצמם גם היהודים החדשים תודעה לאומית. נוצרה "רוח האומה העברית", האידיאולוגיה שנוצרה ברחבי אירופה ביקשה לממש את עצמה במזרח התיכון, המקום בו התקיימה ההיסטוריה אותה ביקשו להמשיך.
חוקר המיתוס והתרבות, ברוניסלב מלינובסקי טען כי חשיבותו של המיתוס בלגיטימציה המוסרית שהוא מקנה למעשנו בהווה על סמך העבר. במלים אחרות, מיתוסים מעצבים את התודעה הקולקטיבית.
היהדות החילונית – הציונות – הציבה אתגר ליהדות הדתית, היא אימצה וחילנה את התנ"ך, היא הכריזה על הבאת גאולה של ממש. הלגיטימציה נבעה מתוך ההיסטוריה העברית שהם ראו את עצמם כממשיכיה. המטרה היתה הצלת היהודים מפני האנטישמיות המודרנית הפורחת ברחבי אירופה.
הדת היהודית תופסת את ההיסטוריה כמעשה אלוהי. אלוהים מעניש את עמו ישראל ולשם כך נותן כוח בידי מעצמות, אלוהים מוחל לעמו ואז הוא ממוטט ממלכות ומשמיד לאומים. הציוני – היהודי החדש: הישראלי – מאמץ את התנ"ך אך גיבורו אינו עוד האל אלא האדם. יהושוע בן-נון, יהודה המכבי ואחרים אינם עוד כלים בידי אלוהות נסתרת אלא הם יוצרי ההיסטוריה והם גיבוריה ואת דרכם אנו הציונים ממשיכים. המיתוס מאפשר קפיצות מסוג זה בין העבר ההיסטורי הקדום לימינו. הציונות חילנה את החגים הדתיים והתאימה אותם לצרכיה חג החנוכה, שבמקורו ציין מלחמת דת בין אנשי דת פונדמנטליסטים לבין רוב חילוני, הפך לחג המציין את ניצחון המעטים על הרבים, את מקומו של הכהן הגדול בטקס חג השבועות תפס נציג הקרן הקיימת ועוד.
למעשה סופה של המערכה הציונית הוא הטרגדיה שלה. הציונות שנבנתה באירופה ניסתה ליצור דמות יהודי חדש "צבר", וליישב אותו בארץ אבותיו. היא ביקשה להציל את היהודי מפני הצפוי לו באירופה, אך היא כשלה, היא לא הספיקה לממש את עצמה בצורת הקמת מדינה ויצירת מקום מפלט ליהדות אירופה, בטרם פורענות. נהפוך הוא, שואת יהודי אירופה שימשה כמקור לגיטימציה עיקרי להקמת המדינה היהודית. במלחמת העצמאות שלה נפלו רבים שהיו ניצולי שואה, אודים עשנים, שרידים יחידים למשפחות שהושמדו במחנות המוות. תוך כדי המטת "נכבה" על תושבי פלסטין וגירוש רבים מהם מביתם.
הקמת המדינה העברית שימשה סמן לתחילת תהליך שקיעת הציונות. תם עידן המימוש העצמי דרך הקולקטיב. הישראלי שלאחר הקמת המדינה אינו עוד בעל האתוס הציוני – חלוצי. למדינה החדשה מגיעים רבים שהאתוס הציוני זר להם, למרות יהדותם. הצד, אותו אני מכנה טראגי בתולדות הציונות, מגיע לשיאו במלחמת ששת הימים. במלחמה זו זכה האתוס הציוני לתחייה לרגע וכל המיתוסים הציוניים נחיו מחדש. את אווירת מלחמת ששת הימים ממחיש טוב מכל מחקר בלדה שכתב חיים חפר: היינו כחולמים.
בחודש אייר תשכ"ז היה הדבר/ ויבוא הרמטכ"ל ופמלייתו אל קבר דוד על ההר/ ויעמוד לפניו בבגדים מעופרי עפר/ וימחו ממצחם את נחל הזיעה הניגר/ וינשמו עמוקות ויצדיע הרמטכ"ל ויאמר:/ אדוני המלך הר הבית שוחרר/ ותקום דממה גדולה וחזקה/ דממה שואגת יותר מן הצעקה / דממה אלוהית דממה דקה/ ויאמר המלך וקולו נחנק/ דבר, דבר אלי יצחק/ וידבר הרמטכ"ל אל המלך ויאמר:/ לא אנחנו לבדנו שחררנו את ההר/ לא אנחנו לבדנו עשינו את הנס/ ולא בזכותנו הדגל על הכותל מתנוסס/ ואף כי לוחמנו הסתערו כאריות/ הם לא בלבד פרצו את שער האריות/ הם לא בלבד לחמו ברימונים וסכינים/ מלחמת בית לבית וקרב פנים אל פנים/ לא רק דמם נשפך בסמטאות האבנים/ לא אדוני המלך כי איתם צעדה/ חטיבה שלמה של לוחמי מצדה/ ואנשי בר כוכבא הגיבורים והאמיצים/ נלחמו לצידם בקשתות ובחיצים/וליד אלה שמענו היטב את הצעדים/ של כל הנרצחים והטבוחים והשדודים/ של כל אלה שמתו מכיוון שהם יהודים/ ולידם צעדו כהולכים בסך/ כל עולי הגרדום ועולי תש"ח/ כל חללי הלח"י האצ"ל והפלמ"ח/ והשיר שעל?
שפתם כמו מסעיר את דמנו/ ויבנה בית המקדש במהרה בימינו/ ונפרוץ את החומה ולא פסקנו מלכת/ כי השיר הזה בליבנו כמו אש מלחכת/ ויאמר דוד המלך אל הרמטכ"ל:/ זה נכון אך עליך להטיל את הגורל/ להיות שליחם של כל החלומות והתפילות/ של הבקשות הכי נעלות/ ואתה עשית זאת עם הטוב שבחילות/ במלחמת בני אור כמו שכתוב במגילות/ ויקום דוד המלך ויטול את הכינור/ ויביט ברמטכ"ל ועל פניו האור/ וישיר את השיר הזה לאמור:/ למנצח, ליצחק המזמור.
בבלדה, המעלה סומק קל בלחיי הקורא (כל קורא מסיבותיו שלו) מגולם אולי החלום הציוני כולו. לא אלוהים היה לצד המנצחים כי אם גיבורי ההיסטוריה ובראשם מי צעד אם לא יצחק (רבין) סמל היהודי החדש, הצבר העברי?
הפארסה
בקרב הדת היהודית נוצרו שלוש צורות תגובה לרעיון הציוני. הזרם האורתודוקסי סלד מרוח התקופה האמנציפטורית, מכל השתלבות בקרב ה"גויים" ושראה בציונות חטא, ניסיון לזרז את הגאולה. לשיטתו אין לזרז את ביאת המשיח באמצעים מעשיים אלא רק בתפילה ובאמצעים רוחניים. הציונות, כמו השבתאות, אינה אלא משיח שקר. ההיסטוריה אינה אלא ההיסטוריה האלוהית, לפיכך יש לראות את האנטישמיות המודרנית כעונש מדי שמים על ההתבוללות בקרב הגויים, השואה, לשיטתם, היא עונש על הציונות.
התגובה השנייה היתה תגובת הציונות הדתית. תנועת המזרחי (מרכז רוחני) ראתה בציונות החילונית פתרון פרגמטי. הרב ריינס שעמד בראשה היה מוטרד מנטישת הדת וניסה לתת לציונות צביון יהודי דתי. מטרת המזרחי החייתה את שמירת האינטרסים הדתיים במסגרת הציונות החילונית. היא לא ביקשה להפוך את הפעולה הציונית לפעולה דתית פונדמנטליסטית אלא רק למנוע חילון מוחלט של היהדות.
שתי תגובות אלה נעלמו כמעט לחלוטין בזמננו. הן פינו מקום לטובת גישה שלישית שבראשית ימי הציונות היתה זניחה למדי, שבראשה עמד הרב אברהם צבי קוק. הרב קוק הציע פתרון שנראה כסינתזה בין החילוניות הלאומית ציונית לבין הדתיות שסלדה מכל ניסיון של שחרור עצמי. קוק ראה בהתנהגותם האנטי-דתית של הציונים את ממד הקדושה. קוק מחזיר לאלוהים את תפקידו בהיסטוריה והציונים החילוניים אינם אלא כלי בידיו. הציונות היא "אתחלא דגאולה" כלומר ראשית הגאולה, והציונים אינם אלא בבחינת חמורו של משיח (להרחבה בעניין זה מומלץ ספרו של ספי רכלבסקי/ חמורו של משיח). תפקידם ההיסטורי הוא לבנות את המדינה – ליצור את החומר עליו ירכב המשיח. הם טמאים אבל גם החמור עליו יגיע המשיח הוא כזה.
משנתו של קוק אינה משנה יהודית, היא שואבת מרוח הרומנטיקה ומתפיסת ה"לכידות האורגנית" כשם שלא כל אברי הגוף שווים כך גם לא כל אברי האומה. וכשם שיש אברים בגוף שהם טמאים אך אי אפשר לגוף להתקיים בלעדיהם כך גם לאומה יש חלקים טמאים שאי אפשר בלעדיהם.
תפיסה זו נחשבה, כאמור, לשולית בראשית ימי הציונות. הזרמים הדתיים בציונות עמדו נבוכים מול תהליך חילון התנ"ך ומול הצלחת הציונות החילונית. הצינות הדתית נראתה כמי שתתפוגג מול תנועת "פועלי ציון" האגדית. המשימה האדירה של יישוב הארץ, הבאת הגאולה במו ידינו נגזלה ממנה על-ידי אפיקורסים – חילונים – סוציאליסטים…
הקמת המדינה גרמה לתפנית בתפיסת הציונות הסוציאליסטית את עצמה. נוצרה התנכרות כלפי הייעוד ההיסטורי, לא עוד מימוש עצמי על-ידי חלוציות אלא חיפוש האינטרס העצמי. מלחמת ששת הימים והאופוריה שלאחריה רק גרמו לחיזוק התהליך. אך היתה זו מלחמת יום הכיפורים ששימשה כמאיץ לתהליך כולו.
תלמידי הרב קוק מצאו כר נרחב לרעות בו, הם אף שכנעו פה ושם כי אין הם אלא ממשיכי דרכם של אנשי העלייה השנייה, מסר רומנטי שסייע להם למצוא תמיכה בקרב אנשי תנועת העבודה שעצמו עין והתעלמו מן המחוזות האפלים אליהם נגררו. הסכסוך הישראלי-ערבי לא היה עוד סכסוך בין עמים אלא בין אלים. אנשי המזרחי המתונים עברו מוטציה: לא עוד הגנה פסיבית על ערכים יהודיים-דתיים אלא התקפה על החילוניות הישראלית, נישולה והתנחלות בשם האל. ההיסטוריה של הציונות הפכה מתהליך היסטורי לתהליך מיתולוגי: לא עוד מעשי אדם כי אם מעשי האל באמצעות האדם.
ההיסטוריה שבה להיות היסטוריה אלוהית. האירועים קיבלו שוב ממד אלוהי, כיצד אפשר להסביר את הניצחון במלחמת העצמאות? הרי כותבי העִתִים מספרים על מלחמה מול שבע מדינות אויב, ללא נשק של ממש. האם אפשר להסביר את הניצחון המופלא שלא בעזרת הקב"ה? והניצחון המופלא במלחמת ששת הימים? באיזו קלות ניצח צה"ל את כל שכנינו-אויבנו? ומלחמת יום כיפור? זו אינה אלא אזהרה מצד האל!!! צריך לממש את הניצחון המופלא במלחמת ששת הימים. כיצד עושים זאת? הציונות הדתית שיוצגה כעת בשם "גוש אמונים" מצאה לעצמה הזדמנות פז למלא את החסר. הנה הם יכולים כעת לשחזר את ההיסטוריה. לא היה להם חלק בהקמת הארץ? אין דבר עתה יש שוב אזורי פרא ליישב ועוד בשם האל ולא בשם תנועה לאומית-חילונית. הציונים גנבו לנו את התנ"ך וחילנו אותו? מעתה ישמש התנ"ך קושאן, חוזה מקרקעין בין אלוהים לעמו הנבחר המיוצג על-ידי גוש אמונים. הציונים הסוציאליסטים נטשו את דגל ההתיישבות? אנחנו מרימים אותו מחדש, אנחנו ממשיכי הדרך הציונית, אנחנו ממשיכי ‘חומה ומגדל’ אנו פורצי הדרך, החלוצים החדשים. לו רק ניתן היה להשיב את הזמן לאחור היינו מובילים את ההתיישבות הציונית והמשיח לא היה מניח לחמור לעשות מלאכת קודש. לא נותר אלא להמשיך את הדרך אך זו אינה סתם המשכיות. אין לנו אמנם עם להציל שהרי השואה כבר התחוללה אבל לא מן הנמנע להזכיר אותה שוב ושוב לשאוב ממנה לגיטימציה להקמת מפעל ההתנחלות, אפשר לנגח בעזרתה כל מי שמנסה לדבר על שלום היסטורי עם העם הפלסטיני, תמיד אפשר לכנות יריב פוליטי בשם ‘יודנראט’ או סתם ‘נאצי’, נסיגה תמיד תחזיר אותנו לגבולות אושוויץ. אם לציונים החילונים מותר היה להיעזר בשואה למה לנו אסור? לצד רבין עמדו לוחמי בר-כוכבא? לצידנו עומד האל בכבודו ובעצמו!! וכאשר המצווה הוא האלוהים בכבודו ובעצמו האם אפשר שלא לציית? האם מותר להתפשר? אנחנו הלא יודעים מה רוצה האל.
בחקירתו סיפר רוצח ראש הממשלה יצחק רבין כי ימים ספורים לפני הרצח קרא קובץ מאמרים של הרב צבי יהודה קוק (בנו של קוק המוזכר לעיל וממשיך דרכו). מן המאמרים עצמם לא התרשם אך הרשימה אותו ההקדמה שנכתבה על-ידי בני אלון ורעייתו אמונה: "בניגוד לתפיסה החילונית שלפיה רצון שמים הוא גורם ההשפעה היחיד, עלינו ללמוד להבין את רצון אדוני ואז לבוא לעזרת אדוני בגיבורים ולפעול יחד עם אל" (מצוטט אצל: קרפין ופרידמן, רצח בשם אלוהים, הקשר נגד יצחק רבין, עמ’ 33).
היהדות החדשה, הפוסט-ציונית לא ממתינה עוד לפעולת האל בהיסטוריה היא יודעת מה האל רוצה והיא מפעילה את האל… או לפחות את צה"ל שלא היה קיים כשנזקקו לו בשואה אבל יכול בהחלט לתרום למפעל ההתנחלות.
לא הבנתי ממאמרך הארכני מה אתה מציע . האם בין השורות אני שומע הסכמה או אולי הבנה לדברי רנטיסי שהיהודים צריכים לחזור לארצות מוצאם .תרשה לי הערה לסיפא של מאמרך צהל הוא צבא המדינה . הוא מגן עלי ועליך . מאחר ובשואה לא היתה מדינה לפיכך גם לא היה צבא .
"ההתנחלויות " מוקמות ומוסרות על ידי הדרג המדיני , הצבא נועד לבצע תפקידי הגנה והתקפה לפי מצבים משתנים ולפי הוראות דרג זה.הערה נוספת – כותבי מאמרים רבים באתר זה מזכירים ומשווים את השואה לאירועים הקורים כיום . זה מגעיל ומחליא אותי אולם אני גאה כי במדינה דמוקראטית ניתן להביע דעות בחופשיות . פסק הדין ניתן בקלפי . 3000 יהודים בלבד הצביעו לחדש וידוע מה מצבו של "השמאל המתון " – מרצ והעבודה .אזרחי המדינה לא מטומטמים ויודעים לבחור ברע במיעוטו .
הערה לציטוט של מארקס כי אישים מתגלים כטרגדיה או פארסה . נראה לי כי אילו מארקס היה חי היום היה מחיל מימרה זאת על עצמו תורתו הוכחה כפרסה והביאה טרגדיה למאות מיליוני אנשים .
לאמנון:
האם סין העממית היא פרסה?האם היא בשליטת הקומוניסטים או לאו?למי בדיוק הביאה תורת מרקס טרגדיה?ל-180 מיליון רוסים מזי רעב שהפכו תוך חמישים שנה למעצמה עולמית,בה כל אזרח נהנה מחינוך חינם,בריאות חינם,תרבות כמעט חינם,פנסיה מובטחת?בישראל יותר טוב?
ומתוך 50 השנים בהן פעלה ברית-המועצות,היו רק 15 שנים ללא מלחמה!האם איזה מדינה קפיטליסטית עשתה משהו כזה?
ואם תשווה את הודו על 900 מיליון רעביה לסין של היום,כאשר שתיהן התחילו מאותה נקודה.,איזה משטר עדיף?
אז בתקופת סטאלין האחרונה נעשו שגיאות.האם תהרוג ילד חולה או תרפא אותו?
הדגש של המאמר על הציונות הדתית אינו משקף
את המציאות.נכון שלאחר מלחמת ששת הימים חל
תהליך של מסטיפיקציה ו"חזרה בתשובה",אבל הסיבות לכך לא בציונות אלא בכבוש ובהתדרדרות
החברה הישראלית(כחלק מתהליך כלל עולמי הקשור
לשלב המאוחר והדקדנטי של הקפיטליזם).
יחד עם זאת,רב האוכלוסיה בישראל חילונית,ועדיין קשורה,דרך קשרי משפחה או אחרים,עם ה"תפוצות"ורואה בציונות החילונית
הדרך "להתחדשות העם היהודי בציון".
תהליך הקריסה של "הציונות הסוציאליסטית",שהיתה מונהגת על ידי הקיבוצים,נבעה מהניגוד שהלך וגבר בין הקיבוץ
והחברה הסובבת,ניגוד בו,כצפוי,ידעה של החברה
היתה על העליונה.כישלון זה נבעה מחוסר ההכרה
שללא שנוי החברה הכללית,גורל הקיבוץ בתוכה
נחרץ.
צר לי שבמאמר לא הוקדשה תשומת לב מספקת
לחלק זה של הציונות והדגש נתן לחלק הפך תנועה לשחרור עם אחד לתנועה לכבוש עם אחר.
הציונות היתה אחת ההוויות בקרב היהודים. יש להוסיף לפירוט של הכותב את האוטונומיזים, הטריטוריאליזים ואלו שהיא כינתה "מתבוללים". כזה למשל היה אלפרד דרייפוס, שחי נאבק על דרכו ומת כצרפתי, וכך גם משפחתו.
הטרגדיה של הציונות שהיא צמחה עפ"י המודל המזרח והמרכז אירופאי,הקולקטיבי האורגני שלא הפנים את הדמוקרטיה הליברלית ולכן אינו יכול לקבל את האחר. מארקס לא הצטיין בהבנה יתרה של הלאומיות ועל כך ניתן למשל ללמוד מספרו של זאן דניאל – הלאומיות שגברה על מארקס. היה רצוי שהמחבר גם יקרא את התאורטיקנים המודרניסטים גלנר ואנדרסון ואף יבדוק את מסקנותיהם לעומת אלו של בועז עברון בספרו החשוב- החשבון הלאומי.
כדאי לך להתעורר מהחלום של "אם היתה מדינה יהודים עם צבא במלחמת העולם השנייה השואה לא היתה מתרחשת". צבא יהודי קטן לבדו מול הנאצים? זאת הפנטזיה הציונית המרכזית, פנטזית מצדה, בעטיפה פוסט-מודרנית של "מה היה אילו". אין דבר המעלה סומק בלחיי מי שגדל על ברכי הציונות מאשר הפנטזיה של מוות הירואי בלתי-נמנע.
מי שניצח את היטלר היתה ברית המועצות – למרות הטירוף של סטאלין, הבוגד שקם על המהפכה (חיסול רוב הקצונה הבכירה, התכוננות מוחלטת למתקפה תוך התעלמות מוחלטת מהאפשרות שהיטלר יתקיף ראשו, למשל), העם הסובייטי ניצח, תוך מחיר דמים עצום, את מכונת המלחמה של היטלר. הבריטים הגנו על מצריים והצילו בקרב אל-עלמיין את היהודים שישבו בפלסטינה (לא מתוך דאגה ליהודים, כמובן, אלא מתוך חוסר רצון לאבד את האימפריה הבריטית לגרמנים). האמריקאים הצטרפו למלחמה בהיטלר רק כשהאינטרסים שלהם נפגעו.
אבל כמובן, שישראל, עם "הצבא שאם היה קיים ב-1939 היה מונע את השואה", לא מציינת באף דרך את יום השנה הבין-לאומי לניצחון על הנאצים.
והשמאל המתון? שמאל של עשירים? למה שהעם יצביע למי שמדבר עם ערפאת (נציג בעלי הממון בצד הפלסטיני ובעל ממון מאפיונר בעצמו) בזמן שהעם רעב? חד"ש אינה מפלגה בורגנית, לעומת זאת, אך היא דוגלת ב"שתי מהפכות" בנוסח הסטליניסטי והיא נוטה לתמיכה חד-תדדית בלאומנות הפלסטינית.
רק מפלגת עובדים שבאה מלמטה ושמתמקדת בשורש החברתי-כלכלי של הבעייה תצליח לפתור משהו.
"…שבראשה עמד הרב אברהם צבי קוק".
שמו של הרב קוק הוא אברהם יצחק קוק. צבי, כפי שציינת, הוא שם בנו (צבי יהודה).
נניח שמדובר בפליטת קולמוס. נניח שקראת את דבריך כמה פעמים טרם פרסמת אותם.זו טעות לא ראויה.
זו טעות שכנראה מוכיחה חוסר בקיאות.וכתיבה מהירה. כתיבה לרוחק במקום כתיבה לעומק.
הערה סמנטית בלבד: כאשר מצטטים בלדה,כדאי להיות נאמן למקור ולא להכניס שיבושים (גם אם הם לא מהותיים): למשל בשורה הראשונה צ"ל בחודש אייר בשנת תשכז…" או לקראת סוף הבית הראשון צ"ל "כל עולי הגרדום ו ל ו ח מ י תש"ח". ועד מספר שגיאות קלות.
קצת כבוד ליוצר.