לפני חמישים שנה, ב-19 ביוני 1953, "פרק" אותי הטנדר של קיבוץ סאסא בקרן הרחובות ארלזורוב-דרך חיפה בתל-אביב והמשיך בדרכו לרחוב הירקון עם מלכיאל מני ומשם לרחוב שבזי עם לאה, יחיאל ופלד (בן השנה) לרר. כך הסתיים הפרק ה"קיבוצי" בחיינו, של חבריי ושלי, שראשיתו בתנועת "השומר הצעיר" בתל-אביב וסופו, באסיפת הקיבוץ, בה נחרץ גורלנו לגירוש – כמונו, כ-1000 חברות וחברים שגורשו אף הם מקיבוציהם, מאז התפלגה מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם), כשסיעת סנה-ברמן עזבה אותה והקימה את "מפלגת השמאל הסוציאליסטי". משה סנה ואדולף ברמן, היו חברי כנסת. אנחנו, המגורשים, היינו רועי פרות וכבשים, פלחים, לולנים, מרכזי משק, חצרנים, מורים ומורות, מדריכי נוער… – את כולנו, כל אחד לחוד ובקבוצות, הביאו הטנדרים של הקיבוצים, מהם גורשנו, אל העיר הגדולה. למעטים, היה בית ההורים מקלט זמני ולרבים, הרחוב ובתיהם של חברים וקרובים. אל המגורשים, הצטרפו חברי מפ"ם בערים ובמושבות, שפרשו אף הם מהמפלגה ובהם רבים מ"החטיבה הצעירה" שלה.
סאגת הגירוש, סיבותיו ומה שאירע בעקבותיו, למגורשים ולמפלגתו של סנה, שנטמעה ב-1954 בקרביה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) – ראויה למאמר(ים) רבים, ארוכים, אך במאמר זה אספר רק על ה-19 ביוני 1953: היום בו הגענו לתל-אביב בשעות אחר הצהרים אל בתי הורינו ולאחר שעות אחדות, ב-6 בערב, נפגשנו שוב ארבעתנו (פלד התינוק, נשאר בבית הסבתא) בבית הקפה "רפאל" ברחוב רמב"ם, שם ישבו פעילי "השמאל" כוועדת "קבלת פנים" למגורשים. הפגישו אותם עם החברים "הוותיקים" שהזדמנו למקום והציבו את ה"חדשים" לתאי המפלגה ולחטיבת הנוער שלה. אנחנו היינו בין האחרונים למגורשים ובבואנו המפלגה החדשה כבר התארגנה, הוציאה לאור שבועונים בעברית ובאידיש וירחון לחברי הקיבוצים.
עת בה קיבלו הוותיקים את פנינו בקפה התל-אביבי – ניכרה תכונה בלתי רגילה בכלא סינג-סינג שבמדינת ניו יורק של ארה"ב: האסירים יוליוס ואתל רוזנברג הוכנו לקראת הוצאתם להורג, בשעות אחר הצהרים של ה-19 ביוני 1953. העצומות, ההפגנות ההמוניות בכל רחבי העולם, פניותיהם ובקשותיהם של מנהיגים ממדינות רבות – לא הועילו. הממשל האמריקאי היה נחוש בהחלטתו להושיב על כסא החשמל את שני "מרגלי האטום" האמריקאים-יהודים, ששופט אמריקאי-יהודי, גזר את דינם למוות.
ההרשמה וההצבה בקפה "רפאל" הסתיימה (לאה ויחיאל ל"תא פועלים"; מלכיאל ואני ל"חטיבה הצעירה"), כשגבר צעיר וגבוה פרץ לפתע בקול רם מאד: "כולנו לשגרירות האמריקאית. הם מוציאים להורג את הרוזנברגים" – היה זה נמרוד אשל, מנהיג "מרד הימאים" ב-1951 שהוליך אותנו, עם כל שאר הנוכחים, במרחק הקצר אל עבר השגרירות ששכנה בפינת נחלת בנימין ושדרות רוטשילד. מצאנו שם כמאה מפגינים, ממק"י והשמאל. כעבור דקות אחדות, החל אשל, ממרומה של חבית במרכז השדרה, בנאום תקיף כשבעקבותיו, קראה חיה קדמון המנוחה משיריה – עוד היא קוראה ופרשי המשטרה, הקיפו אותנו מכל עבר ופיזרו אותנו באלות ופרסות הסוסים.
הרוזנברגים הוצאו להורג, באותו לילה – בלילו של יום, בו הסתיים פרק אחד בחיי ונפתח חדש במקומו. יוליוס ואתל רוזנברג, לא זכו בפרק חדש.
זה היה ה-19 ביוני 1953 – חמישים שנה, חלפו.
חבל שלא הוספת כי לא ניתן לך כל פיצוי על שנות העבודה שהשקעת בקיבוץ וחלקך היחסי ברכוש המשותף . כמוך מסתובבים עשרות אלפי אנשים שטראומת עזיבת הקיבוץ רודפת אותם , אשר עזבו שלא מסיבות אידאולוגיות . הקפיטליסטים השפלים משלמים לעוזבים את עבודתם פיצויים כחוק , מפרישים להם כספים לקרן גמלאות וקופות גמל והשתלמות .ראה לאן הגיעו הקיבוצים כיום כאשר לדור המייסדים אין פנסיה ורוב הקיבוצים עומדים על סף פשיטת רגל . אכן כשלון קולוסאלי לאלה שלעגו לכל שיטת חיים השונה משלהם ולא השאירו בקרבם חברים שדעתם שונה כולל בנות שהתחתנו עם ערבים .
מה הוא הלקח אלכס ??? הערה – ראה לאן הגיעה המפלגה שבעטיה עזבת את הקיבוץ !
אין כל קשר בין "תגובתו" של "אמנון" לתזכורת
הנוסטלגית-פוליטית שלי על ה19 ביוני 1953 .
מאמרי לא עסק בתנועה הקיבוצית, בפיצויים או "חתונות עם ערבים"…ה"תגובה" שתשאר מתחת
למאמר,מוכיחה כאלף עדים על כותבה, המסתער
מימין ומשפל תהום שנאתו לשמאל – על כל (!)
מאמר המתםרסם באתר.
שלום אלכס, התרגשתי מאוד לקרא את שכתבת, אשמח אם תכתוב עוד על הימים ההם, מחזק ומפעים.
אורנת
את אמנון (כינוי כללי לאיש ימין בור ולא חכם בלשון המעטה) לא מעניינות עובדות. יש לו כמה עובדות (או מה שהוא חושב לעובדות) עליהן הוא חוזר כל הזמן. המנטרות שלו כל כך לא עמוקות שנראה שחבל להתווכח איתן. היכולת שלו להשמיץ או לחלופען להסיט את הדיון לפסים אחרים – אינה מובנת לאדם מבחוץ. אך כמו שהגדרתי מלכתחילה – הוא האב טיפוס של הימין הטיפש והלאומן והשמרן. ידפקו אותו ויצביע שוב ושוב למי שיקח לו את הפנסיה, את מקומות העבודה, את החינוך, הבריאות וכל מה שזה לא יהיה משתי סיבות עיקריות: 1. כי רוסיה הוכיחה שחיים מתוך רצון לשוויון לא אפשריים. 2. כי אין זמן לעסוק כרגע בנושאים חברתיים – הערבים עלינו ותיכף הם ממגרים אותנו. צריך קודם כל להקצות משאבים לצבא הגנה לישראל כדי שיגן עלינו וחובה עלינו לתת לאנשי ההון (שמבינים בכלכלה) להוביל את דרכנו.
לפעמים נדמה לי שעובדים עלי. שהתפיסה של ה"אמנון" היא בכאילו ותיכף הוא מראה לשרון ולביבי את הדרך החוצה על מה שהם עשו לו. אבל אני כל פעם מתבדה מחדש.
מצד שני, ארגנטינה והפיליפינים עוד הרבה יותר נמוכות ברמת החיים וגם שם מצביעים למפלגות ימין שדופקות אותן. אז יש לנו עוד לאן לרדת.
ותסכימו איתי שיש פה איזה סוציאליזם סמוי. החבר’ה הדפוקים האלה לוקחים את כולם איתם למטה (למעט מעטים שינהלו את הכל), אבל לפחות כולם הולכים לאבדון.
7% מהשחורים הבוגרים בארה"ב יושבים בבתי כלא מופרטים – וממשיכים לבנות ולהוציא מכרזים. בקרוב גם כאן. קזינו במרכז מסביב בתי כלא. תודה לממשלת הימין ולביבי שדוחף בעניין.
אבל האמנונים – בשלהם. נתנו להם הכל והם פתחו במלחמה. הקיבוצים דפוקים. ראו לאן הגיעו.
אמנון, תיקון מבת קיבוץ לשעבר – לחבר שעוזב מגיעים דמי עזיבה. בחובות של הקיבוץ. בן קיבוץ שעוזב בלי להיות חבר מקבל אף הוא סכום נאה בגין הוריו שנשארו בקיבוץ, כדי לפצות אותם על מה שלא יוכלו לתת לו (לימודים, דירה). סתם בשביל העובדות.
אני רואה שהושמט חצי משפט בתגובה שלי. רציתי לכתוב שלחבר קיבוץ שעוזב מגיעים דמי עזיבה, אך הוא אינו לוקח אתו את חלקו היחסי בחובות של הקיבוץ.
אף פעם לא "הזמנו" מאמר אצל ברנע וכמובן שאין שום קשר בין מאמרי לתגובות ותגובות-נגד
על הקיבוצים ותנאי הפרישה מחברות בהם,
המגיב הראשון "אמנון" כרך בתשובתו עניינים רלבנטים כמו גם לא רלבנטים, כמו "בנות שהתחתנו עם ערבים".מעבר לחוויה הקשה שמסיס מטיב לתאר, יש במאמרו כמובן להצביע על סתירות בין התפיסה הדמוקרטית-ליברלית לבין התפיסה הסוציאליסטית ששלטה אז בכיפה ואשר הביאה בין היתר ,לפילוגים, מעצם אי הסובלנות לדיעות אחרות. אי סובלנות זו קיימת עד היום בשמאל,וגם אלכס מסיס נהג כך כלפי (בהמשך לפרסום מאמר שלי שנכתב בהזמנה), ושזכה אחר כך בין יתר ההתקפות עליו לכותרת "לא ראוי לפרסום". מכאן יש להסיק שלפני שתוקפים יריבים, יש לבדוק האם התקיים בנו הפסוק "טול קורה מבין עינייך".אני מציע למתדיינים לקרוא את ספרו של גדי יציב- החברה הסקטוריאלית ולחשוב האם מדובר במחקר ביקורתי או באידיאליזציה על החברה בטרם הקמת המדינה.האם באמת הקיבוצים שנחשבו כביטוי המובהק של החלוציות,היו גן עדן האבוד שצריך להתגעגע אליו?
ה-19 ביוני 1953 הוא גם יום הוצאתם להורג של בני הזוג יוליוס ואטל רוזנברג בארצות הברית שהואשמו במסירת סודות האטום לסוכני הביון של ברית המועצות.
באיחור רב – לאחר 13 שנים – עיינתי בתגובות למאמרי מ 2003 שהזכיר במפורש את ה 19 ביוני
של אותה שנה כיום הוצאתם להורג של הרוזנברגים ולכן למרות שעבר זמן כה רב – אני יועץ לגיורא
לנדאו לגשת לאופטומטריסט ולהזמין משפי קריאה – אחורה.