ה-מיל’ הוא תופעה ישראלית ייחודית. ודאי שמתם לב אליו. זהו גבר בגיל חמישים פלוס מינוס, שעיניו חודרות אך יש במבטן געגועים, לבוש חליפה כחולה חדשה שלא יושבת עליו הכי טוב ואפשר לראות אותו בכל מקום עבודה. בסוּפר, למשל, הוא מנסה (לשווא) להסביר את יתרונותיה של אבקת כביסה זו או אחרת לקשישה נמרצת עם הרבה יותר מדי זמן פנוי. כמובן שהוא לא מומחה גדול במרככי מים למדיחי כלים, בסמרטוטים לספונג’ה או במלפפונים אורגנים, אבל הוא המנהל של הסופר, ויש לו סמכותיות, כי הוא מיל’.
או בבתי הספר, למשל. אין דמות פדגוגית יותר ממיל’ ולכן לא ברור מדוע הוא לא מצליח לחנך שם את דור ההמשך. הוא גם עלול להיות ראש העיר שלך, אף שבקיאותו בתחום מסתכמת בסיוד האבנים של שבילי המחנה. הוא יושב ראש חברה ממשלתית בה אתה עובד, סוחר נשק בינלאומי שמוכר וקונה את הנשק שבו הורגים ונהרגים בקונגו או בבלקנים (האמת, בזה הוא באמת מומחה גדול), ויכול להיות אפילו ראש הממשלה שלך. כמובן שאין כמותו מתאים להיות חבר כנסת משמאל ומימין ובמרכז. תמיד אפשר למצוא אחד כזה בין אורחי הכבוד של תוכניות המלל בטלוויזיה וברדיו, על תקן של פרשן, ידען, תמיד רומז שהוא יודע יותר משהוא מגלה, ואשף בהעשרת השפה הישראלית החדשה שבה רצח הוא חיסול, גבול הוא קו תפר, הריסת בתים היא חישוף, והמלה החדשה-חדשה הזאת – "הסכם תוצאתי", שבאה במקום המשפט "הסכם שבו אתם תעשו כל מה שאנחנו אומרים לכם ואנחנו נשחק עם המתנחלים בתופסת".
צריך לומר לזכותו של המיל’: יש לו תכונות אופי מיוחדות, שנדרשות מאדם שבוחר בצבא כדרך חיים. הוא ידידותי; יש לו הרבה חברים, כמעט כולם מיל’ים כמוהו, בהווה או בעתיד, והם גם מאוד דואגים אחד לשני, עוזרים אחד לרעהו, וממנים אחד את השני, שהרי ידוע שאין כמו אחוות לוחמים.
יש לו גם ביטחון עצמי. המון. מופרז. (זה כל כך קל כשבצבא מספיק לתת פקודה וכולם מצייתים. והחיילות הצעירות המעריצות מסביב…). שפתו דלה, כולה קיצורים בעלי צלילים מוזרים. הוא קשוח. הוא משימתי – בצבא למד לדבוק במשימה – כמו למשל: לשגר פגזים לעבר האויב. אז מה אם בזמן האחרון הם מפספסים קצת? או פוגעים גם בבני משפחתו של האויב? העיקר שהמשימה בוצעה. הוא מבצע פקודות. אין לו זמן להרהר בהן, הוא גם לא מתלבט בחוקיותן (אולי לפעמים מול הטלוויזיה, אבל אז הוא מתעשת מהר ובמבט מיוסר נכנע ל"מצב"). הוא פשוט לא מעונין שיהרהרו גם בפקודות שהוא נותן.
אבל מה בדיוק עושה אותו מתאים לתפקידו האזרחי? לא הרבה. על פי הכלל שנקבע מאז קום המדינה: הצבא משחרר את המיל’ים בגיל צעיר וגם רואה חובה לעצמו לדאוג להם למשרות. כמובן, ככל שגבוהה יותר דרגתו של המיל’, כך מכובד יותר התפקיד האזרחי המוצע לו. ראו את שאול מופז כדוגמה.
כך יוצא שהמיל’ים הם בכל מקום. המיל’ים מנהלים את המדינה. המיל’ים. הם המדינה. כן, מבלי שנשים לב לכך, מדינת ישראל נפלה לידיים של חונטה צבאית נעדרת חשיבה פוליטית ארוכת טווח, או הבנה היסטורית, מוסרית או פילוסופית של המציאות. כך נבנית הפוליטיקה, החברה והכלכלה הישראלית על הדבר היחיד שהמיל’ים יודעים: כוח. תחכום וכוח. ערמומיות וכוח. צרות אופק וכוח. קשיחות לב וכוח. ולא מדובר רק בימין. מברק עד שרון, מבן אליעזר עד מופז, ממצנע עד סנה, מדיין עד רבין ועד ביבי ועד מרדכי – כולם היו בניו של צה"ל.
מה הפתרון? עד כמה שהדבר מוזר – הוא מצוי ממש תחת עינינו. איך לא ראינו זאת עד היום? הם, המיל’ים, פשוט צריכים להישאר בצבא בשירות פעיל עד גיל שבעים!! יש שם מספיק מה לעשות בשביל כולם: נתפור להם חליפות ייצוג מפוארות, נחלק להם מדליות יפהפיות על כל מלחמה ומלחמה, נוציא אותם פעמיים בשנה למצעד ניצחון בארץ ובעולם. אם ממש יתעקשו ניתן להם אפילו להקים West Point ישראלי ששמו יצא למרחקים, כמו שמו של המוסד לפחות. אומרים שאז הם יחסמו את דרכם של צעירים מלהתקדם במסלול הצבאי? ואני אומרת: יופי! אולי כך נציל אלפי צעירים מגורל כזה, אולי נצליח לעשות מהם אנשים מועילים במגזר האזרחי במקום זאת.
רק סכנה אחת יש בפתרון המושלם הזה. אם יישארו כולם בצבא עד גיל שבעים יהיו בהם כאלה שימשיכו לרצות ולהטיף למלחמות, כדי להצדיק את קיומם ולהתקדם בסולם הדרגות, ממש כמו היום. שהרי – מה שווה קצין וג’נטלמן ללא מלחמה הגונה מדי פעם? והנה, ממש בעת כתיבת שורות אלה, אני שומעת על פיגוע ירי לא רחוק מהבית, ליד קיבוץ אייל. ילדה קטנה נהרגה, שהיתה רק בת שבע ושוב אני מרגישה כל כך תלויה בכל הקולונלים והגנרלים והסרג’נטים והרב"טים בסדיר ובמיל’ ואני מהרהרת: אלוהים שבשמים… עשה שכל אלה יתאפקו ויוותרו על "תגובה הולמת" למחבלים כדי ש"דם יהודי לא יישפך עוד", שיחשבו קצת לפני שיפעילו את האינסטינקט הבסיסי שלהם.
שילמדו קצת גם מניסיונם הם. שיעשו קצת הפקת לקחים, כמו שלמדו לעשות בצה"ל. כי מה יעזור אם יענישו את קלקיליה והסביבה עונש איום ונורא? עוד מעגל דמים ייפתח, עוד ילדים ייהרגו, שלנו ושלהם, ואז? אבל…: "מה היא חוכמה צבאית? דבר והיפוכו" (גראוצ’ו מרקס).
מנואלה היקרה, מאד היתי רוצה להסכים איתך
ואולי בעקרון את צודקת. הבעיה היא שהעקרון
הזה אינו ישים למציאות שלנו, הישראלית, אלא
אולי למציאות דרום אמריקאית או כל מקום אחר בעולם, אשר אינו ניצב בפני סכנה קיומית כמונו.
כל עוד האתגר העיקרי, הניצב בפני העם והמדינה הזאת, הנו השרדות, פשוט אין לנו ברירה אחרת, אלא לשעבד את כל יכולתנו, מרצנו
וכוחותינו למשימה הראשית הזאת. וכל היתר
פשוט מתגמד לעומתה.
לכן מיל’, כפי שקרת להם הינם התוצר העיקרי
של מערכת צבאית, אשר צריכה לשחררם היות והם
כבר שחוקים לקראת גיל הארבעים ונדרש "בשר טרי" שירוץ על ג’בלאות ויגן עליך ועלי, אחרת
הפגוע הבא יהיה, חס וחלילה, לא ליד הבית שלך,
אלא בתוכו. ותחשבי על כך…
גברת דבירי, נמאס לקרוא את דברי ההתנשאות היהירה המופיעים בכתיבה שלך. ההכללות הסטריאוטיפיות על ה"הם". את מכירה "אותם". מדובר במאות אלפי אנשים לאורך השנים ואת מכירה את כולם ויודעת שהם זהים זה לזה: "המיל’ים מנהלים את המדינה", "…אם יישארו כולם בצבא עד גיל שבעים…".
אני בטוח שאינך אוהבת הכללות לגבי היותם של כותבי ואוהדי האתר הזה, אנשים אכולי שנאה עצמית, שוחרי הרס, הזויים, וכו’
אינני מקבל את שתי ההכללות אבל סטטיסטית ההכללה האחרונה מדוייקת יותר מזו שאת יוצרת במאמר שלך.
ציטוט מהמאמר "המיל נעדרים חשיבה היסטוריית ארוכת טווח"
לעומת זאת הכותבת מתפלספת כאילו בראשה טמונים תמצית החוכמה וידיעת ההישרדות.
בינתיים הניסיון בשטח הוכיח שבכורח המציאות "תרבות המיל" הביאה עם קטן ואמיץ להתמודד בהצלחה כנגד המוני בני בלייעל ערבים ולאורך תקופה של כמאה שנה.
העם הזה חזק מכל מדינות ערב גם יחד, חזק צבאית חזק כלכלית חזק מדעית וחזק תרבותית.
אשרינו שמעטים מביננו הם אלה שעמדותיהם הפוליטיות זהות לעמדות הכותבת.
באם אנו אכן מתקרבים לשואה, אחת הסיבות ששואה זו תתרחש בעם הפלשתינאי ולא היהודי,
הינה, כן, הינה בקיומו של ה "מיל" בחברתנו.
the quote from grouco marx is very inappropriate in hebrew.
כמילואימניק עונה לך .
את באה מאיטליה . יש אימרה האומרת הספר הדק ביותר בעולם הוא ספר גיבורי המלחמה האיטלקיים . כאחד שמכיר את הצבא מבפנוכו אומר לך שאת טועה בגדול . אין ספק שבגוף כה גדול יש טעויות ועיוותים אולם זה עדיין צבא העם . אוכלוסיית הקצינים היא חתך של האוכלוסיה בארץ . ככל שהתקדמו בדרגתם צברו נסיון ניהולי ועבדו תחת לחץ.זכרי מנואלה הכללה היא גזענות .כל הערבים רוצחים כל הדתיים גנבים כל הסקוטים קמצנים וכד’ . מצפה ממך שתנשאי קצת מעל גל השנאה שלך הנושב ממאמריך . מעניין אם שרתת בצבא . יש דברים יפים בצבא . הצבא תרם גם להגברת השוויון ואין כל אפליה בין דתי לחילוני בין מזרחי לאשכנזי וכד’ . נשים הולכות ותופסות מקומות שיועדו לגברים ובכך מקדימות את השוויון בחיים האזרחיים . כדאי לפני שאת מזלזלת בקצינים שחלקם אנשי אקדמיה מהנדסים אנשי מחשבים ותקשורת אנשי לוגיסטיקה ושירותים כוללת את כולם בסל אחד . מקוה שדברי אלה יעוררו קצת מחשבה בלבך או שאת נעולה ומקובעת בדעותיך . ולסיום עוד בדיחה על איטליה . יהודי חוזר מטיול מאורגן 5 ימים בשבע ארצות . בשיחה עם חברים שואלים אותו איך היה באיטליה , עונה הוא כל השוערים בבתי המלון באיטליה חרשים . בטיול שהה יום אחד באיטליה . והנמשל – לא כל השוערים ( קצינים ) הם מקשה אחת . מיעוטם הולך לפוליטיקה חלקם עוסקים בתחום התמחותם – תעשיה תקשורת מחשבים רפואה לוגיסטיקה וכד’
צר לי אך רמת הכתיבה במאמר הזה נמוכה. יש כאן שימוש לא מושכל בהכללות סתמיות ונראה לפי הדברים שלכותבת יש תחושה שעצם אמירת הביקורת מצדיקה את כתיבתה ולא היא.
לכל הגברים המגיבים, שלום!
כנראה שמנואלה דבירי באמת הצליחה לגעת בעצב חשוף שגירה לתגובות אוטומטיות גבריות שרק מחזקות את מה שהיא כתבה: אף אחד מכם לא הצליח להוכיח שאפשר להיות מיל’ עם ערף מוסף. מה זה משנה אם מנואלה דבירי היתה בצבא או לא? נולדה בישראל או לא? הנה אני, דור שמיני לצאצאים שנולדו על אדמת ארץ הקודש, קצינת חינוך (במיל’…) ברוב עוונותי וחותמת על המאמר של דבירי. נו, אז עכשיו אתם מקבלים את זה? הייתי בצבא, ראיתי את השוויות הנפלא שתואר, ראיתי איך נשים הופכות להיות לגברים: זו בדיוק הבעיה, החברה שלנו היא חברה צבאית והערך של דובריה אינו נשפט לפי תוכן הדברים אלא לפי הדרגה של המדבר. זה בדיוק הענין וזו בדיוק הביקורת של דבירי.
משה זלצמן, אתה טוען שזה המצב כי אין ברירה, אבל אולי אתה אולי אנחנו במלחמה כי מי שמנהל את המדינה הם אנשים שזה מה שהם יודעים, רוצים ויכולים לעשות?
אפשר לצחוק על האיטלקים ועל הכללות, אבל עדיין האמת היא שמלחמות מנהלים גברים (שמדירים נשים מכל דיון בסוגיה כי הן הרי "לא היו בצבא"/"לא חוו אחוות לוחמים" ושאר ירקות) ושהאיטלקים יכולים להיות גברים נהדרים למרות שהם לא מתחילים את הבוקר בזחילה אינדיאנית (מה שמשאיר יותר אנרגיות לדברים אחרים).
התיאורים על כמה הצבא נהדר ומשרת את המטרות האזרחיות הם תיאורים של מדינה פשיסטית שבה האזרחים משרתים את הצבא ולא להיפך.
גברים יקרים, יש חיים גם בלי/אחרי/לפני הצבא.
בברכה
דברייך הובילו לדיון תבניתי, מוגבל ורדוד על ה-גברים וה-איטלקים. ומדוע? כי את התחלת עם ה-מיל"ים.
חבל מאד.
מעניין אם זה מקרי שכל הגברים המגיבים מוחים ואילו כל הנשים המגיבות מסכימות עם מנואלה דבירי (לפחות זה נכון לגבי אלה שמזדהים, ולהוציא את משה שלא הביע את דעתו). תגובתו של משה זלצמן היא בעיני דוגמה חיה למה שנאמר – האם באמת אין ברירה? אצלנו אותם אנשים, עם אותה השקפת עולם צבאית, נמצאים בכל המערכות ומחליטים עם יש ברירה או אין. זוכרים את הקונספציה? אז הנה קונספציה. ה"בלתי נמחק" מבטא אף הוא את אותה תופעה, רק בצורה פחות יפה. ולתגובתו המעט לא עניינית של אמנון – הלואי גם עלינו קצת פחות גיבורי מלחמה וקצת יותר אנשי חזון.
למנואלה שלום
הבעייה היא לא המיל’ים אלא המיליטריזם.
אנחנו חברה הסוגדת לנשק, למדים, למוות ולשכול, כן גם לשכול.
זאת שפתנו, אנחנו מכירים אותה ואוהבים אותה וכנראה שגם מסרבים להיפרד ממנה.
ולכן מנהיגינו הם מנהיגי הדם, הנשק והשכול.
תזכרי מה עשו ללוי אשכול, לפנחס לבון ולשמעון פרס ואולי לעוד כמה אזרחים רופסים שהיו שרי ביטחון.
זה מה יש ולעבר יום הזיכרון קדימה צעד!!!
מנואלה – כל הכבוד. אכן היטבת לתאר ולאפיין את הדגנרלים השולטים עלינו. יש בעיה אחת בלבד שגרמה לקושי בהבנה לחלק מהמגיבים. לא כולם הבינו שה"מילים" הם אותם אנשי קבע (בעיקר קצינים בכירים פחות או יותר) משוחררים ולא כל "המילים" המהווים(לצערי, ראוי להדגיש) פחות או יותר את רוב הציבור היהודי. כלומר כל אותם גברים ונשים שסיימו שרות חובה והפכו ל"מילים" בתוקף שירות זה בצבא.
"המילים" היורדים לחיינו משתחררים מהצבא בגיל צעיר יחסית עם פנסיה מובטח עם איזשהו סוג של ביטחון שנובע מהשד יודע איפה שהם יודעים הכל ומסוגלים לנהל כל דבר שזז.
בנוסף לפניית הקצינים הבכירים לפוליטיקה, ניכרת מגמה נוספת ומזיקה לא פחות שכדאי, לדעתי להרחיב בה בשל השפעתה הנפסדת על מערכת יחסי העבודה. כוונתי היא לפנייתם הקצינים הבכירים ל"ג’ובים" במערכות הציבוריות (ממשלתיות, מוניציפיליות ודומיהן) הגורמת נזק רב לשרות הציבורי.
זה מספר שנים שבקרב אנשי המקצוע העוסקים בניהול כללי, ניהול משאבי אנוש, יחסי עבודה וכו’ קיימת ביקורת על התרחבות תופעה זו המשפיעה באופן שלילי על אופי הניהול ורמתו, על הנורמות והפרקטיקות הניהוליות ועל הפרת האיזונים בשוק העבודה ובמערכת יחסי העבודה.
מינויים של "גנרלים" למשרות בכירות דוחק את רגליהם של מנהלים שצמחו במערכת האזרחית ובחרו בה כשדה הפעילות והצמיחה שלהם. הצע המשרות ברמות הביניים וברמות הבכירות שהוא התחום אליו נושאים הקצינים המשוחררים את עיניהם אינו גדול ממילא והתחרות היא רבה. ההצנחות של אנשים מחוץ למערכת האזרחית ועקיפת מסלולי הקידום יוצרות חסימות, מצמצמות עוד יותר את ההיצע ומונעות קידום, מוביליות וצמיחה של אנשים טובים מהמערכת מחד ויוצרות תסכול, קפיאה על השמרים, פגיעה במוטיבציה ומפח נפש מאידך.
הפן האחר של הבעייה הוא ניהולי טהור: ממנים לתפקידים אזרחיים באופיים שדורשים מיומנות ומומחיות מיוחדים והכשרה פרופסיונלית ייעודית, אנשים שהכשרתם בתחומים שונים ושנסיון העבודה שלהם לא רק שאינו רלבנטי אלא הוא לפעמים אפילו מזיק במסגרת האזרחית. אנשי הצבא צמחו במערכת ניהולית המאופיינת בהיררכיה נוקשה, המושתת על משמעת נוקשה ועל צייתנות במקום על הפנמת נורמות וערכי הארגון. המערכת הצבאית אינה סובלנית לעמימות ארגונית ומבנית וככלל מתגמלת קונפורמיות ומילוי פקודות ללא עוררין ורואה זאת כהתנהגות ערכית. אין ספק שזו איננה קרקע פוריה ליצירתיות שבסיסה הוא עצמאות מחשבתית. המימד האנושי, קיום יחסי גומלין, ניהול משא ומתן, הצורך במתן הסבר שהם לב הניהול האזרחי נתפסים בניהול הצבאי במקרה הטוב כסרח עודף או כמס שפתיים. כאשר מדובר בצבא יש לפילוסופיות ולפרקטיקות ניהוליות אלה הצדקה פונקציונלית ואינסטרומנטלית, אולם העברתן לארגון אזרחי במהותו טומנים בו זרעי קונפליקט וסטגנציה מאחר וארגון אזרחי מושתת על קודים ניהוליים, אתיים והתנהגותיים שונים לחלוטין. כמו שקשה להעלות על הדעת שמנהל אזרח יהפוך בשלב מסוים למח"ט או לקצין שלישות גם ההפך הוא אבסורדי באותה מידה.
אז עכשיו מסבירים לנו שההכללה הסטריאוטיפית של המיל"ים היא לא כל כך רחבה אלא מתחילה מסא"ל ומעלה.
נו טוב אז בוא נראה אם ניתן להצדיק זאת – זה בטח כולל את המילי"ם הבאים: אל"מ מאיר פעיל, האלוף מתי פלד, סא"ל צלי רשף, האלוף עמרם מצנע וכו’.
אויש לא !!! שוב פספסנו מנואלה, לא נורא בסיבוב התגובות הבא נמצא הכללה קולעת יותר. אולי סא"ל ומעלה שהוא גם Male shovinist pig.
אולי ניתו פשוט להניח להכללות הללו ולמאמר הטפשי הזה? הרי זה בדיוק מה שאנחנו מבקשים מאנשים נאורים כמונו לא לעשות – לא להכניס קבוצות אנשים לתוך משבצות. זה אולי נוח וקל לעשות כי לא צריך לחשוב הרבה אבל אנחנו הרי אנשים חושבים לא ?
רציתי לכנות את התגובה שמעל לתגובתי:"טפשית"
כשם שהמגיב כינה את המאמר – אך אסתפק בשקרית:
מתי םלד, מאיר פעיל, צלי רשף – לא (!) מונו
לתפקידים ממלכתיים וציבוריים, אף לא מונו מטעם במשק הפרטי, כדי ל"קשר" בין מפעלים פרטיים למורחי החמאה הממשלתיים…פלד ופעיל
פנו לאקדמיה ונבחרו (!) לכנסת, רשף הצטרף
לעסקי משפחתו ונבחר לכנסת ואילו עמרם מצנע,
נבחר לראשות העיר חיפה,יו"ר העבודה ולכנסת.
כל הארבעה לא "הוצנחו" או "מונו" כמו אלפי
המילים האחרים, מלקקי השלטון ומנציחיו.
לתגובתו של "יופי דבירי קמו לך פרשנים" – רציתי להגיב לתגובה הטפשית והחנפה שלך אולם המגיב מתחתיך ("תגובה לא חכמה ושטחית") כבר עשה זאת ועשה היטב. מבחינתי אני רק רוצה להוסיף שהכללות אינן תמיד לא נכונות ותמיד יש יוצאים מן הכלל המעידים דוקא על הכלל. מה לעשות, הסוציאליזציה של קצינים בכירים בצבא יוצרת פרופיל מסוים מאד ולא צריך לציין דוגמאות בשמן כדי להווכח באמיתות הקביעה הזו. אכן יש כאלה שנחלצו משיני הסוציאליזציה הזו אבל אין בזה כדי לבטל את אמיתות התהליך.
ולתגובה לתגובה: נכון שלכל כלל יש יוצאים מן הכלל, אבל עדיין כתופעה, זה רע בעיני שקצינים בכירים במיל’ שבילו חצי מחייהם המקצועיים במערכת הצבאית, נבחרים לכנסת או לרשות עיר. נכון שהם עושים זאת בזכות עצמם, מצעם, אישיותם והכריזמה שלהם, אבל אין להתעלם מנהיית הציבור אחריהם רק בגלל הילת הקצונה המאירה את ראשם. מה שמפריע לי הוא לא האחד או שניים הספציפיים, שאולי התקדמו בצבא בזכות יכולת הניהול יוצאת הדופן שלהם והעבירו אותה לתחום האזרחי, אלא התופעה של נהיית הציבור אחרי הגנרלים.
לאלמוג שבתאי – אכן, מדויק, הוא אשר אמרתי.
גב’ דבירי יוצאת מתוך הנחה שלאם שכולה, עם כל הכבוד, גם אני, מותר הכל – ולא כי!!!!!
זה אמנם מאמר ישן ונתקלתי בו רק היום (5 יולי 2010) ובכל זאת אני מוצא לנכון להגיב.
גם אני מיל. יותר נכון: קצין גימלאי. לא צריך לקחת ברצינות יתרה את דברי הכותבת.
המאמר נחמד בעיני, הוא כתוב בכוונה בלשון
גוזמאית,ויש בו בהחלט בקורת עניינית, שבחלקה
נראית לי כצודקת ונכונה.
כמובן שהמאמר לוקה בהכללות, ורבים מקציני
המיל, הוכיחו מצויינות בתפקידים אזרחיים רבים, אבל בהחלט נכון לומר שאין בתואר ‘מיל’
כדי להבטיח הצלחה בכל תפקיד אזרחי ויש לא מעט קצינים שנכשלו בתפקידיהם האזרחיים, שמלכתחילה אולי לא היו ראויים להם.
ההתנסות בתפקידי פיקוד בצבא מעניקה לקציני המילואים יכולות בתחומי הארגון והניהול – בעיקר במערכות גדולות, מעניקה להם יכולות
לעמוד במצבי לחץ,מעניקה להם הרגלים של סדר
בהתנהלות ובדרכי קבלת החלטות ועוד כהנה וכהנה. בחלק ניכר של התפקידים הציבוריים
אלה בהחלט יתרונות ברורים, ואין לזלזל בהם.