ערב כינוסה של ועידת עקבה, פנה אלי ידיד איטלקי, מרצה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת טורינו, המנהל אתר אינטרנט שמתמקד בנושאים מזרח תיכוניים, וביקש שאחווה דעתי: "האם אריאל שרון מסוגל להיות רציני בביקוש אחר שלום ישראלי-פלסטיני?" עניתי לו: "ניסיוננו רב השנים עם אריאל שרון גורם לנו להטיל ספקות מסוימים לגבי כוונותיו. הוא ידוע כאדם רב-תחבולות, ויש להביא בחשבון את האפשרות שמה שאנו עדים לו בימים אלה, אינו אלא תחבולה נוספת. לא אהיה מופתע אם יסתבר שאלה אכן פני הדברים".
"אולם אין להוציא מכלל חשבון תרחישים נוספים, לאו דווקא משום ששרון הוא צדיק הדור, אלא בשל ההקשר הפוליטי הכולל, הן בהיקף הגלובלי והן בהיקף האזורי. יש גם להביא בחשבון ששרון, אף כי הוא מנהיג הליכוד, לא צמח (ביוגרפית) מתוך שבט הליכוד, ואינו מחויב אידיאולוגית לתפישותיו. דבקותו בתפישת שלמות הארץ משקפת את מנטליות-האיכר שלו, שאין לה דבר עם התנ"ך, ההבטחה האלוקית לאברהם ולזרעו, ומיתוסים דתיים אחרים. מכאן נכונותו לקבל (ואפילו לייצר) פתרונות פרגמטיים ובלתי-אידיאולוגיים, בנסיבות פוליטיות שלא ניתן למונען או להתנגד להן. הבעיה (שאינה ייחודית לשרון, אלא אף למנהיגים אחרים בעולמנו) היא, שאף כי, על פי כל הראיות, יכול היה שרון לצפות נסיבות פוליטיות אלו זה כמה שנים, היה עליו, כמנהיגו הנבחר החדש של הליכוד, לבסס תחילה את שליטתו במפלגתו שלו, לנוכח ניסיונותיו הבלתי-נלאים של נתניהו לחתור תחתיו. לחיזוק שליטתו במפלגה נדרשו לו כשנתיים, עד שחש עצמו בטוח דיו כדי לומר לעם ישראל מה שכל אחד בעצם ידע מכבר (היינו, שאין פתרון זולת "שתי מדינות לשני עמים", וכינונה של מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל), ולזכות בתמיכה עממית גורפת. ובינתיים, אלפי פלסטינים ומאות ישראלים קיפחו את חייהם. אפשר רק לקונן על המציאות הפוליטית הקשוחה בישראל ובארצות אחרות, במה שנוגע למאבקי כוח ומאבקי שליטה".
"ישנן איפוא כמה אינדיקציות מבטיחות ששרון, חרף אמונותיו הפוליטיות הבסיסיות, עשוי לנוע קדימה תוך ציות ל"מפת הדרכים". אולם, בהיותו איכר רב-תחבולות, הוא עשוי גם לנסות לתקוע מקלות בגלגלים, ובכך לשים לאל את התהליך כולו. אשר ל"מפת הדרכים" עצמה, נראה לי שהיא מספקת פתרון מקובל ומאוזן לסכסוך (הישראלי-פלסטיני), כל עוד היא עולה בקנה אחד עם נוסחת ונציה (של מה שנקרא באותם הימים "הקהילייה האירופית") מיוני 1980, הגורסת עצמאות לפלסטינים וביטחון לישראל. השאלה היא, האם תוכל ארה"ב לרסן את תשוקתה להרחיק את האירופאים ממעורבות בתהליך, ולתמוך חד-צדדית בגחמות הטריטוריאליות והאחרות של ישראל. ימים יגידו".
עד כאן תשובתי לשאלתו של ידידי האיטלקי. הדברים נכתבו, כאמור, ערב "פסגת עקבה". במשך השבועיים וחצי שחלפו מאז, חלה הידרדרות ניכרת במצב, שאפיונה העיקרי הוא: מסע ה"חיסולים הממוקדים" שיזמה הצמרת הביטחונית הישראלית (בתמיכה פה-אחד – איך לא – של ממשלת הימין כולה, ובגיבוי משפטי, גם הוא צפוי מראש). החיסולים, אלה שקלעו בול ואלה שפספסו, היו כל כך "ממוקדים", עד שהביאו להריגתם ופציעתם של עשרות אזרחים פלסטיניים שנמצאו במקרה ב"מקום הלא נכון", כמו גם להריגתם הנפשעת ולפציעתם של עשרות אזרחים ישראלים חפים מפשע. לכך בדיוק התכוונה הצעירה הדס בן-אליהו ממושב פארן, כשהטיחה בפני שר הביטחון את ההאשמה כי הוא נושא באחריות לרצח אחותה בפיגוע קו 14 בירושלים.
אם המצב הביטחוני והמדיני הידרדר עד כדי כך, ואם משחקי החתול והעכבר שמשחקת ממשלת ישראל סביב ה"הודנה" בין הפלגים הפלסטיניים תוקעים את התהליך כולו, כי אז נשאלת השאלה, שמא טעיתי במה שנראה כאשראי שנתתי במאמרי הנ"ל לרצינותו’ של ראש הממשלה שרון במה שנוגע לעשיית שלום ישראלי-פלסטיני. אינני סבור כך. אני מציע לקוראים לשוב ולקרוא את תשובתי לאתר האיטלקי, בדקדקנות: אני מצביע בה על הפוטנציאל של שרון לעשיית שלום, לא מחמת צדיקותו (הוא לא), אלא בשל חוסר מחויבותו האידיאולוגית למשנת הליכוד, ויכולתו לקבל או ליזום מהלכים פרגמטיים, אם יתקיימו תנאים גלובליים ואזוריים מסוימים שיכפו עליו את ה"רצינות" המתבקשת. כל עוד הדברים תלויים ברצונו האישי של שרון, הוא יתחבל תחבולות שיתקעו את התהליך המדיני. הנוסחה ששרון מתעקש עליה, "קודם ביטחון אבסולוטי, אחר כך תהליך מדיני", או "אין התקדמות מדינית ללא מיגור הטרור, האלימות וההסתה" היא מסוג המנטרות הפשטניות שהן תמיד ובכל מצב נכונות, ובה-בעת כל כך שקריות. אין צריך לומר שהורדת מפלס הטרור עד לחיסולו הגמור באה בחשבון רק כתוצאת מהלכים משותפים ובו-זמניים, ישראליים ופלסטיניים, שמטרתם להרגיע את השטח, לבנות תשתית של אמון בסיסי בין הצדדים, ולהגיע מראש להבנה בדבר היעד המדיני הסופי שהתהליך כולו אמור לחתור אליו. מבחינה זאת, מאמציה של ממשלת אבו-מאזן להגיע ל"הודנה" עם הפלגים הפלסטיניים המיליטנטיים, ובכך בעצם "לספוג" אותם לתוך המערכת הפוליטית הפלסטינית הלגיטימית, אינם נטולי היגיון.
האם כל זה אינו נהיר לשרון? אני נותן לו את האשראי שהדברים ברורים לו, אף כי, כל עוד נדמה לו שניתן להכניע את הצד האחר באמצעים כוחניים ובגיבויו של ממשל בוש, הוא ינסה להתחמק מן האופציה ההגיונית, שאין צורך להיות איש שמאל דווקא, כדי להפנימה. לפי שעה, שרון עדיין משחק עם הפלסטינים משחק "סכום-אפס", לאמור, כדי שאנו נרוויח – הם חייבים להפסיד. אני מקווה שהנסיבות העולמיות והאזוריות ישכנעו אותו להיות ‘רציני’, ולעבור למשחק Win-Win, אשר בו, כדי שאחד הצדדים ירוויח, הוא חייב לדאוג לכך שגם הצד השני ירוויח.
והערה אחרונה: אני מודע לכך שתשובתי לאתר האינטרנט האיטלקי (וממנו, ל"הגדה השמאלית") יש בו מן ה"כן ולא" ו"מצד אחד… ומצד שני", ואין בו תשובה נחרצת לשום כיוון. אני מעלה מספר תרחישים, לפעמים מנוגדים זה לזה, כרוכים בהתניות כאלו ואחרות, בצורה שיש בה כדי לבלבל את הקורא האמון על תשובות חד-כיווניות חד-משמעיות. אבל זהו, לטעמי, סוד קסמה של הדיאלקטיקה. מכל מקום, אני מציע לידידיי מן השמאל הישראלי לא לפסול לחלוטין את האפשרות שבנסיבות מסוימות דווקא שרון יעשה שלום, ולו גם בעל כורחו. אשים את נפשי בכפי ואומר, כי במציאות הפוליטית המטורפת של החברה הישראלית (עם ובלי קשר לאינתיפאדה), הוא האדם היחיד המסוגל לכך, ממש כפי שערפאת הוא היחיד המסוגל לכך בצד הפלסטיני.
חחויבותו של שרון ל"חזון בוש" או גם ל"מפת הדרכים"-אינה מעלה ואינה מורידה,במשטר פרלמנטרי. מה שעומד בראש מעייניו של ראש הממשלה,היא אחיזתו בשלטון,בטרם תוסר חסינותו,כדי שיוכל לעמוד לדין פלילי,בפרשיות
בניו והוא עצמו:אפל-לוד;אפל-האי היווני;העמותות והלוואות-קרן וקרן הצבי…בניגוד לבוש, שחרדתו לכושר בחירתו שוב
בנובמבר 2004 – היא,שמדריכה אותו – שרון,צריך
לשרוד כדי ש"המצב" ידחה שוב ושוב את חקירתו
במשטרה והעמדתו לדין. שרון הוא הראי של ראש
ממשלת איטליה ברלסקוני והתכסיסים שלהם זהים כתאומי סיאם.העמים הפלסתיני והישראלי, יקיזו דם רב ויאכלו מרור ולענה, כדי שחוות השקמים תשאר עדיין בבעלות משפחת שרון והשרונים יהלכו חופשיים, משוחררים בערבות או בלעדיה,
"ישראל ערבים זה לזה" ומדינת ישראל ואזרחיה,
הם בני הערובה של אריאל, עמרי וגלעד שרון.
את יחסו של שרון לתהליך המדיני במשך תקופת כהונתו (מפברואר 2001), ניתן לייחס ליחסו ומדינויותו של הממשל האמקיאי,ולחלק אותו לשלוש תקופות, והן-
-התקופה שבין עלייתו לשלטון ובין ה11 לספטמבר 2001. בוש בדיוק עלה בשלטון, האווירה הכלל-עולמית (כולל בארה"ב), הייתה בעד פתרון שיסיים את הסכסוך המזרח-תיכוני, ואנטי מדיניות הכיבוש הישראלית.
-התקופה שלאחר ה11 בספטמבר (ובעיקר זו שלאחר רצח גנדי באוקטובר 2001)- האווירה הכלל-עולמית, ובעיקר זו האמריקאית, שינתה את פניה כמעט מהקצה אל הקצה, ומדיניות ארה"ב הייתה מדיניות אנטי-טרור עולמי. לאחר רצח גנדי, שרון והצבא פתחו במסע טרור כנגד המחבלים, התושבים, והרשות הפלשתינאית. מדיניות החיסולים, כיבוש ערים והרס הייתה בשיאה. מדיניות זו נשארה על כנה גם לאחר מבצע הטרור "חומת מגן", ובמבצעי הטרור של הצבא הציוני שבאו לאחריו, ונמשכת גם כיום, בממדים קטנים יותר.
התקופה השלישית היא התקופה של החודשים המעטים מאז פלישת האמריקאים לעיראק וכיבושה, ובעקבות כך מאמצים מחודשים של ארה"ב להחיות את התהליך המדיני במזה"ת.
את כל נסיונות ההליך המדיני שהיו מאז עלייתו לשלטון (לפני ה11.9 ואחריו, עד "חומת מגן") שרון הכשיל. זכורות תקופות שבהן הושג שקט, שהופר לאחר מספר ימים לאחר עוד חיסול-פיגוע של צבא הכיבוש, המופעל ע"י ממשלת הכיבוש, שבראשות שרון. כאמור, בעיקר לאחר רצח גנדי באו’ 01, מדיניות החיסולים-פיגועים הייתה בשיאה, והניבה, באופן טבעי ביותר, מדיניות טרור נגדית מצד ארגוני הלוחמים והמחבלים הפלשתינים. במהלך ולאחר "חומת מגן", מרבית מאמציו של שרון היו להדיח את עראפת. הוא הצליח בכך בתחילת השנה, אך גם למחליפו של עראפת, אבו-מאזן, הציבה ממשלת הכיבוש מכשולים לאינספור, המשיכה את מדיניות החיסולים-פיגועים וההרס, המחסומים והסגרים, וכמובן המשיכה במדיניות היד החופשית והרכה כלפי המתנחלים, שהמשיכו לעלות על כל גבעה, והמשיכו וממשיכים להתעמר בתושבים של כפרים פלשתינים סמוכים להתנחלויותם. בנוסף, דרשה בחוצפה שאין כדוגמתה מאבו-מאזן שיפעל כנגד הטרור הנגדי של הארגונים הפלשתינים, בעוד צבא הכיבוש שולט כמעט בכל פינה של שטחי הגדה והרצועה, ולרשות הפלשתינית אפס אמצעים. כעת, בעקבות לחץ אמריקאי (מתון ביותר), עושים שרון וממשלתו מיני תזוזות משונות, מינוריות, הנועדות להראות שהם עושים מאמצים כלשהם כלפי הצד השני. ניסיון לפנות התנחלות-דמה, שכמו שאורי אבנרי הגדיר במאמר שפרסם פה לא מזמן, "ההצגה הכי טובה בעיר", ויש לומר, עוד אחת מההצגות של רב-התחבולות ואיש המלחמה, אריק שרון. הלילה צה"ל יצא מבית-חנון שבצפון הרצועה. אי מה, הוא ישאר סמוך מאוד אליה, ואוטוטו יוחלט על עוד חיסול-פיגוע, שיגרור כמובן פיגוע-נגדי. כוחות הביטחון המעטים ודלי האמצעים של הרשות הפלשתינית שיוצבו בבית-חאנון, לא יוכלו לעצור פיגוע כזה, גם אם ישתדלו מאוד. אם צבא הכיבוש רב-האמצעים לא הצליח לעצור פיגועים אחרים, הכוח המצומצם של הרשות הפלשתינית, בוודאי ובוודאי שלא יצליח. או אז- תוכל להרשות לעצמה ממשלת הכיבוש להאשים בפה מלא את הרשות ואת אבו-מאזן, באותו פיגוע ובכך ש"הם אינם עושים דבר כנגד הטרור", ולסתום את הגולל, שוב, על הליך מדיני כלשהו, ולא יעזור לחץ אמריקאי, ששוב, אינו יכול להקרא לחץ.