יוסי ביילין, פוליטיקאי אמיץ ואפילו נאור במושגים ישראלים, מגיע בדרך כלל למסקנות הנכונות באיחור של שמונה עד עשר שנים. הוא כתב מאמרים וספרים בגנות מדיניותה של גולדה מאיר, שהכשילה כל אפשרות להגיע להסדר על מצרים לפני מלחמת יום הכיפורים. אבל בזמן אמת, שהיה חבר מפלגתה וסופר "דבר", הוא תיפקד כחלק מהמימסד הקונפורמיסטי של מפלגת העבודה, אולי עם כמה סטיות יוניות נסבלות מבחינתה של גולדה. הוא תמך במדינה פלסטינית שנים רבות אחרי השמאל העִקבי, התנגד לחלוקת ירושלים עד לפני כחמש שנים, וכמעט תמיד עיצב לעצמו השקפות שלומניקיות רלבנטיות וישימות, רק כאשר התרחק או הורחק ממוקדי השפעה ומקביעת ההחלטות.

כמפא"יניק אינסטינקטיבי ורעיוני, ניסה תמיד להנחיל את השקפותיו לציבור בדרכים קצת עקמומיות וערמומיות. הוא ביזבז שנים רבות של דיונים עקרים על "בירה פלסטינית באבו-דיס", והאמין, כמו הקולוניאליסטים האירופים באפריקה במאה ה-19, שניתן יהיה לשווק את הסחורה הפגומה הזאת לילידים ולשכנע אותם שבעצם מדובר בעיר הקודש לשלוש הדתות הגדולות. לישראלים הוא סיפר, שיש תמיכה רצינית במימסד הפלסטיני לרעיון העיוועים הזה, ולפלסטינים הסביר, שהוא יכול לסכם איתם עסקה מדינית בסדר גודל כזה.

ביילין הוא איש נחמד, וחביב עלי אישית יותר מרוב הפוליטיקאים הישראלים שפגשתי אי-פעם, אבל ההתפתחות הפוליטית והאינטלקטואלית שלו היא איטית. זה לא נובע מפגם שכלי כלשהו, חס וחלילה, אלא מעכבות נפשיות. ההתרחקות ממרכז הקונסנזוס עולה לו בדמים, ולכן הוא רואה בעיניים כלות כיצד דעת הקהל מתרחקת ממנו, ובורחת ימינה באורח עקבי. הנאומים והמאמרים שלו אולי בנויים היטב, אבל תמיד לוקים באותו פגם מבני, שמבעת אותו לאורך כל הקריירה הפוליטית שלו: כמו סטפן צוויג האהוב עלי כל-כך, ביילין תמיד מדבר על העולם של אתמול, מנהל את הוויכוחים של אתמול, ומסרב להפנים את התהליכים ההיסטוריים המתרחשים מול עיניו. כמו פוליטיקאים אינטיליגנטים רבים, גם באירופה, הוא נכשל בניתוחיו האנליטיים בגלל מעורבותו בפוליטיקה, ומאבד את עולמו בפוליטיקה, בגלל יומרתו להיות אינטלקטואל. ד"ר ביילין תמיד מפגר בכמה שנים אחרי מר ביילין, וזוהי טרגדיה, לא רק שלו, אלא של המחנה השפוי והדמוקרטי במדינה.

כדי להבהיר את הדברים אני מעדיף לטעון כבר עתה, שלא מדובר כאן בוויכוח פנימי "בתוך השמאל". אין בביילין אפילו שמץ של חשיבה שמאלית בשום נושא, ואני לא ממונה על התקינות הפוליטית שלו. הוא לא סוציאליסט, אפילו לא סוציאל-דמוקרט, ומגדיר את עצמו כסוציאל-ליברל, פחות או יותר ברוח טוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה. כמו בלייר, גם הוא פרו אמריקאי, ומעולם לא הגן על הסביבה מפני האימפריאליזם של ושינגטון. ככל הידוע לי, הוא תומך בקיומו של נשק הרתעה גרעיני בישראל. לא רשמנו מפיו הצהרות נגד הגלובליזציה, שלא לדבר על השתתפות בפעילות נגד התוועדויות של עשירי העולם, הקושרים נגד כל השאר וחומסים את אוצרותינו לעצמם.

בתור ליברל הוא אדם בהחלט סביר, ובמציאות השמרנית-לאומנית בישראל הוא יכול בהחלט להיחשב אפילו לאדם מתקדם. הוא קלט לפני שאר הישראלים שדרום אפריקה של האפרטהייד איננה יכולה עוד להתקיים בניגוד לעמדת ארצות הברית, ובעצם אימץ לעצמו עמדה קלינטונית בנושא הזה לפני חבריו במימסד, ואף שיכנע אותם להאט ואז להפסיק בהדרגה את שיתוף הפעולה הצבאי והכלכלי עם מדינת האפרטהייד הגזענית. גם לעמדה הזאת הגיע באיחור, לעומת השמאל הרדיקלי המחובר לעולם ולמאבקים של השמאל העולמי נגד הגזענות, אבל בכל זאת היה הראשון במימסד, וגם זה משהו. ייתכן ששורש הרע טמון בשנים הרבות שהקדיש כדי לשרת את שמעון פרס, פוליטיקאי שמרני ולאומני. פרס תמך תמיד בריאקציה הימנית במערב, החל מהצרפתים באלג’יר, דרך האמריקאים בווייטנאם ועד למרגרט תאצ’ר ורונאלד רייגן. גם עמדותיו של פרס בנושא דרום אפריקה הלבנה היו ימניות, כמעט כמו של יצחק רבין, ראש וראשון למשתפי הפעולה עם האפרטהייד. ביילין היה תמיד קורקטיבה נאורה יחסית של פרס, וייתכן שפה ושם השפיע על עמדותיו של הבוס. אבל בינתיים השחית שנים רבות ויקרות על איש פחות ממנו בהרבה.

המעבר של ביילין למרצ היה חשוב, כי הוא שיחרר אותו סופית מהשיעבוד הרוחני והפוליטי למשת"פים של מפלגת העבודה השרוניסטית. בעצם, הוא הכריז על עצמאותו מפרס, חרף מס השפתיים שהוא משלם לו מפעם לפעם. מרצ עצמה היא כיום רק מסגרת פוליטית רופפת, כמעט חוג רעיוני, נטולת מנהיגות ונמוכת רוח. ששת חברי הכנסת שלה בעצם עוקבים בעניין אחרי המתרחש, לא יותר מזה. המאבקים החברתיים-כלכליים של עמיר פרץ, ממש כמו הדיונים בנושאים הביטחוניים והמדיניים, פסחו כמעט על הסיעה הסימפטית בכנסת. לפני 19 שנה טבע יצחק שמיר את האימרה המפורסמת: "הכלבים נובחים והשיירה עוברת". אחר כך הגיע תהליך אוסלו, ודווקא שמיר וחבריו קיבלו אז את זכות הנביחה. בינתיים התהפך הגלגל שוב. אבל הפעם, תש כוחם של הכלבים. חלקם, בעיקר בתקשורת, התקרנפו והחלו עוסקים ביחצנות של אריאל שרון. אחרים מוחים בקול רפה, לא נובחים אלא בקושי מייללים. וביילין? הוא ממשיך לעסוק בנוסטלגיה, במסווה של כתיבה על אקטואליה.

ביום שני השבוע הדהים אותי ביילין בעוד מאמר ב"ידיעות אחרונות", שקרא לשרון לא לאחות את הקרע בין פרגמטיסטים לבין פונדמנאליסטים במחנה הפלסטיני, והביע בעצם התנגדות ל"הודנה", שעלולה, לדבריו, למנוע את העימות בין ראש הממשלה המתון מחמוד עבאס לבין החמאס. הוא טען, במידה רבה של צדק, שתהליך אוסלו בא להפריד בין שני המחנות העיקריים ביישות הפלסטינית, ומתח ביקורת על הממשלה, שמאפשרת למוסלמים להפוך חלק מן הרשות הפלסטינית. כל זה נשמע אולי הגיוני באוזניים יוניות, אבל כלל לא רלבנטי למציאות של היום.

לפני עשרים ואפילו שלושים שנה, הזהרנו את כל המימסדים הישראלים וקראנו להם לפעול בדחיפות להסכם עם אש"ף, לפני שהכוחות האיסלמיים ישתלטו על הרחוב הפלסטיני. זכינו להרבה קיתונות של לעג וקלס, גם מפיו של ביילין ושאר אנשי מפלגתו. אנחנו דיברנו על "שלום של אמיצים", שיאפשר ליאסר עראפת להקים מדינה עצמאית בגבולות יוני 1967, עם ירושלים המזרחית כבירתה, ולפרק את כל ההתנחלויות. דברים אלה נפלו על אוזניים ערלות. ביילין יודע היטב שאנשי מנגנוני החושך, כולל מקורבים אליו ואל פרס, עסקו במהלך כל השנים האלה בטיפוח הכוחות האיסלמיים בשטחים כחלופה ללאומיות של אש"ף. הסכמי אוסלו הושגו באיחור של שנים, וניתן היה להתחיל לרקום אותם כבר בשנת 1975, בתקופת כהונתה של ממשלת רבין הראשונה. אבל גם אחרי אוסלו התברר שממשלות ישראל אינן מוכנות לשלום אמת. עראפת הפך לאיש הרע, יורשיו מתמודדים עם כוחות איסלמיים חזקים, שלא ניתן עוד להתעלם מהם בתהליכי שלום אמיתיים.

ביילין רוצה בעצם לחזור במנהרת הזמן לשנת 1993, ולעשות את מה שהיה צריך לעשות אז, למשל, לסלק את הנוכחות הכהניסטית מלב חברון, אחרי רצח רבין. אבל הלקח שלו מהרצח היה לפייס את המתנחלים, ולנסות להסביר לציבור שאפשר להגיע לשלום עם הרשות ולהשאיר על כנם "70 אחוז מכלל המתנחלים". בכך הכין את הקרקע לעליית בנימין נתניהו לשלטון בשנת 1996. ביבי הכיר באוסלו, אימץ את הסיסמה השקרית של "שלום וביטחון", ובכך ניטרל את הבייליניזם. הציבור הרחב הסיק, שאם השלום איננו כרוך בפינוי כל השטחים וכל ההתנחלויות, ואם אין צורך בחלוקת ירושלים (אבו-דיס), אז מה בעצם רע במצע הליכוד? למרבה האירוניה, הנוסחאות המתוחכמות כביכול של ביילין איפשרו למרכז הלאומני לתפוס של השלטון, אולי לדורות.

ביילין חייב להבין, שבשנת 2003 לא ניתן עוד להתעלם מהחמאס. אני מניח שהוא חושד בשרון, ולא בכדי, שהוא רוצה בהתחזקות החמאס במוסדות הרשות, כדי לטעון אחר כך שאין עם מי לדבר ולהכשיל את תהליך השלום. כל זה לא משנה את העובדה, שהחמאס הוא כוח שיש להתחשב בו, בעיקר אם תהליך ניטרולו של עראפת יימשך. העולם של אתמול, קרי אוסלו, מת, ובעצם התקיים כפג לתקופה קצרה מאוד, ונקבר סופית בנובמבר 1995, יחד עם יצחק רבין. בעתיד נאלץ לדבר על החאמס חרף הזוועות, כפי שדיברנו עם אש"ף אחרי הטבח במינכן ובכביש החוף. חבל שביילין מתווכח עם שרון על אוסלו שאינה קיימת, ולא מוקיע אותו על היחס כיום לפלסטינים בכלל ולעראפת בפרט.

להודנה יש ערך חינוכי, פוליטי, רעיוני וביטחוני, ויש לתמוך בכל התפייסות שתאפשר הידברות. אנחנו לא יכולים לבחור את האויב, וגם לא את בני השיח שלנו בצד השני. ביילין היה חבר בממשלה שהגלתה את פעילי החמאס בדצמבר 1992. כבר אז הזהרנו אותם שהם מקימים במו ידיהם את ההנהגה הפלסטינית העתידית. אפשר בהחלט לדרוש ממנו יותר רצינות ויותר הבנה של תהליכים היסטוריים מבניים. קיומה של תנועת החמאס בחברה הפלסטינית היא עובדה מוצקה, ששום געגועים חסודים למה שאוסלו היתה צריכה להיות, אבל לא היתה מעולם, לא ישנו.

Share on Facebook