1. המצפון

המצפון הוא אותו חלק בדעתו של אדם שמכריע בשאלות של מוסר. מה אסור לאדם לעשות, מה מחויב אדם לעשות, שאלות כגון אלה נופלות תחת אחריותו של המצפון. כמובן שאין מצפון אחיד לכל בני האדם, אלא שזה משתנה מאדם לאדם, מתרבות לתרבות, ומעידן לעידן. בעדות זאת, ברצוני לנסות לתאר את הקווים המנחים של מצפוני שלי, ולהסביר מדוע מצפון זה אינו מתיישב עם שירות בצבא ישראל.

אני משתדל להיות אדם רציונלי. זאת אומרת, אני מנסה לקבל החלטות, בענייני מצפון כמו בעניינים אחרים, באופן שקול, בהיקש מהעובדות הידועות לי ולפי חוקי ההיגיון. אך עובדה ידועה היא בפילוסופיה שאין מערכת רציונלית יכולה להיות "שלמה". תמיד חייב להיות בסיס כלשהו שאינו מתקבל באופן רציונלי, אלא שהוא נתון, אקסיומטי. בתחום המצפון אפשר לכנות אקסיומות אלה בשם "ערך בסיסי". ייתכנו שני מצפונים רציונליים לחלוטין שיגיעו למסקנות שונות ביותר, כיוון שהערכים הבסיסיים שלהם שונים בתכלית. מקובל שהאינטרס האישי אינו יכול להיחשב ערך מצפוני; אך ניתן להציב במקום זה ערכים רבים מספור, כמו למשל רצון האל, חוק הטבע או צו המדינה.

1.1 ערך בסיסי: חירות האדם

במצפוני שלי, הערך הבסיסי הוא האדם, או ליתר דיוק חירותו של האדם. אני מגדיר חירות באופן פשוט ביותר: מרחב האפשרויות של האדם. ככל שקיימות בפני האדם אפשרויות רבות יותר – אפשרויות ריאליות, לא תיאורטיות – כך הוא (או היא) חופשי יותר. מערך בסיסי זה של חירות האדם נגזרים כל הערכים האחרים החשובים לי.

בשיח המודרני מדברים רבות על זכויות. זכות היא למעשה ערך שאנו מכירים בו בהקשר של אדם אחר. לפיכך בהמשך אשתמש לחלופין במלים ‘ערך’ ו-’זכות’, כיוון שהערכים שאני מכיר בהם חלים על כל אדם באשר הוא אדם.
 
1.2 החיים

הערך הנגזר הראשון הוא כמובן ערך החיים. אדם שנשללים ממנו חייו, היינו אדם מת, הוא אדם שאין בפניו שום אפשרות. הריגה, אם כן, היא הדרך הקיצונית ביותר לשלול מאדם את חירותו. גם פציעה, גרימת מחלה והטלת מום מהוות פגיעה קשה במרחב האפשרויות של אדם, ולכן הבריאות מהווה חלק בלתי-נפרד מערך החיים.

1.3 שוויון

כל ערך שנגזר מחירות האדם תקף במידה שווה לגבי כל אדם. אם קיים אי-שוויון בקבלת הזכויות בין בני-אדם, אז לפחות אחד מהם מקופח בזכויותיו; מכאן שאי-שוויון בזכויות מהווה הפרת זכויות.

1.4 שפע

מרחב האפשרויות מתרחב בהתאם למשאבים החומריים שעומדים לרשותו של אדם. לכן השפע החומרי הוא ערך חשוב ותנאי לחירות.

1.5 השכלה

ההשכלה מאפשרת לאדם מגוון של עיסוקים, נותנת לו כלים להתמודד עם המציאות ומרחיבה את ידיעותיו על העולם שמסביבו. בכך היא מאפשרת לו חירות מרבית.

1.6 שיתוף פעולה והתאגדות

האדם הוא חיה חברתית. רוב האפשרויות שיש לו תלויות במידה כזו או אחרת בבני אדם אחרים, ובידע האנושי שנצבר במשך הדורות. אדם שיש לו האפשרות להתאגד עם זולתו ולפעול יחדיו הוא אדם בעל חירות רבה יותר ממי שחי לבד בעל כורחו.

1.7 דמוקרטיה

בני-אדם נוטים להתאגד ולשתף פעולה כדי להגביר את חירותם. אולם לא כל ארגון אנושי מקנה אותה רמת חירות לחבריו. הדמוקרטיה היא ארגון אנושי שמאפשר לכל מי שמושפע מהחלטותיו להשתתף בקבלתן, בהתאם למידת ההשפעה. לכל אדם יש זכות לייצוג דמוקרטי בכל ארגון שהחלטותיו משפיעות עליו.

2.  רקע אישי

פירטתי את השקפתי המצפונית, וכעת אני רוצה לתאר איך התעוררה והתעצבה בי השקפה הומניסטית זו.

2.1 רקע משפחתי

הגורם הראשוני שמשפיע על עמדותיו המצפוניות של אדם, ועמדותיי שלי בפרט, הוא הרקע המשפחתי. במשפחה שלי המצפון ההומניסטי משחק חלק חשוב, לפחות שלושה דורות אחורה. גם אם אינני מקבל כנכונה כל החלטה שבני משפחתי קיבלו, אני מוקיר את ההכרה המצפונית העמוקה שעמדה מאחורי הבחירות שבחרו. הכרה זו, בדבר הערך העליון של חירות האדם, חילחלה אליי.

סבתי וסבי מצד אמי, חנה ומאיר נהב, גדלו בגרמניה של רפובליקת ויימאר. הם השתייכו לתנועת נוער יהודית סוציאליסטית, ה-Werkleute. תנועה זו לא היתה ציונית בהכרח; חבריה האמינו בשחרור כל בני האדם מהמערכת הקפיטליסטית הדכאנית, ופעלו בקרב הנוער היהודי כדי לחנך לאמונה זו. כאשר היטלר עלה לשלטון, הדיכוי החריף שהפעיל נגד היהודים שכנע את חברי הוורקלויטה בחוסר האפשרות להמשיך את חייהם כיהודים וסוציאליסטים בגרמניה. ב-1936עלו חברי הקבוצה לארץ ישראל/פלשתינה והקימו את קיבוץ הזורע.

לא זכיתי להכיר מקרוב את חנה ומאיר, כיוון ששניהם נפטרו בזמן ששהיתי עם הוריי ואחותי בארצות-הברית. אולם מסיפוריה של אמי, בעיקר על סבתי, נודע לי על אשת עקרונות שנלחמה על זכויות האשה בקיבוץ. ארבע בנותיה של משפחת נהב, שאמי היא הצעירה מביניהן, שמרו על הרוח ההומניסטית של הוריהן והעבירו אותה לילדיהן.

הוריו של אבי, דפנה וראובן קמינר, נולדו וגדלו בדטרויט שבארצות-הברית למשפחות בנות מעמד הפועלים. בצעירותם היו חברים בתנועת הנוער הציונית-סוציאליסטית השומר הצעיר. הם עלו לארץ בתחילת שנות החמישים מתוך תשוקה עזה לבנות חברה אנושית ומוסרית בארץ ישראל. עם עלייתם הם הצטרפו לקיבוץ סער, אך נאלצו לעזוב את הקיבוץ בשל חילוקי דעות פוליטיים. עד תחילת שנות הששים היו סבי וסבתי חברים במפלגה הקומוניסטית הישראלית, אך עזבו אותה כשהתוודעה להם האמת השלמה על המציאות האנטי-אנושית בברית המועצות, בה תמכה המפלגה. למרות האכזבה הגדולה מברית המועצות, סבתי וסבי לא ויתרו על המאבק, והם פעילים עד היום במסגרות שונות שפועלות למען שלום וצדק חברתי.

שני הורי למדו באוניברסיטה העברית ונפגשו כשהיו פעילים ב’קמפוס’, תא סטודנטים יהודי-ערבי שלחם לשוויון זכויות. לאחר שנישאו, הולידו וגידלו אותי ואת אחותי הצעירה כרמל. החינוך ההומניסטי הלוחם שקיבלתי בבית היה עקבי ותקיף. כל בני האדם הם שווים, ללא קשר לרמת השוני או הדמיון בינם וביני. אני חייב להתייחס לכל אדם בכבוד ולהגן על זכויותיו כשהן נרמסות. רק אם אשמור על זכויותיהם של אחרים אוכל לעמוד על זכויותיי שלי. חיי יהיו בעלי משמעות וסיפוק אם אחבור לאחרים במאבק לחברה שוויונית וצודקת. הוריי מעולם לא ניסו לגונן עליי מפני המציאות, שבה זכויותיהם של בני אדם רבים, ולעתים גם זכויותיי שלי, מופרות ללא הרף. תמיד הם לימדו אותי להגדיר את המצפון שלי מתוך התנגדות למערכות הדיכוי שאני חי תחתן. עם זאת, לא תמיד היה זה קל לי, כילד, להיות עד לעוול ולהכיר בעובדה שלעתים קרובות אינני יכול לעשות דבר בעניין. אתן שלוש דוגמאות מילדותי למצבים שבהם נתקלתי ולרגשות שהתעוררו בי, כתוצאה ישירה של הדרך בה חונכתי.הוריי ראו חשיבות גדולה בשילוב הילדים בפעילות שלהם. כך מגיל צעיר אני זוכר את עצמי בהפגנות: מחזיק שלטים כבדים, צועד לאורך רחובות, קורא קריאות. כשהייתי בן חמש או שש, בזמן האינתיפאדה הראשונה, הייתי עם הורי בהפגנה במזרח ירושלים. בהתחלה הכל היה כפי שהכרתי, אבל לפתע פרצה אנדרלמוסיה. עשן סמיך היתמר מנקודה באמצע הרחוב, אנשים רצו לכל עבר, ואני כמעט איבדתי את ידה של אמי. התחלתי לבכות, מן הסתם בגלל שפחדתי, אך גם בגלל שהעשן הסמיך היה גז מדמיע.

לאחר שהתרחקנו קצת מההמולה, נרגעתי מהבכי אבל הרגשתי צריבה חזקה בעיניים. אז ניגשה אליי אשה בלבוש ערבי מסורתי, והגישה לי חתיכת בצל קטנה (לעיסת בצל נוגדת את פעולת הגז). לא הכרתי את האשה, ואף שלבושה ושפתה היו זרים לי, הבנתי שהיא דואגת לי ורוצה שהכאב שלי יפסיק. הייתי ילד קטן ולא הבנתי ממש את המצב הפוליטי, אבל הרגשתי אחווה גדולה בין האשה הזאת לבין אמי ולביני. חשבתי לעצמי שבטח גם לה יש ילד בגילי. רגע אחר, שבו הרגשתי חסר-אונים עד כדי פחד, היה בערך באותו הגיל. בזמנו ישראל נחשבה למדינת סעד, וגילויים ציבוריים של עוני קיצוני היו נדירים עד מאד. הייתי בתחנה המרכזית בתל-אביב, שוב עם אמי, כנראה בערב. מתחת למעקי הברזל שליד קופות הכרטיסים שכב גבר מזוקן שנראה לי כענק. הוא היה לבוש סחבות ומלוכלך מאד. בהתחלה נחרדתי לחשוב שהוא מת, אבל אז הוא נע והסתכל עלי. נאחזתי חלחלה ממראהו, כי לא הצלחתי להבין איך יכול להיות שאדם חי ככה. כששאלתי את אמי, היא הסבירה לי שהוא חסר-בית. נמלאתי זעם ופחד במחשבה שלא לכל אדם יש בית. הבנתי כבר אז שאדם ללא בית משמעו חוסר צדק נורא.

המקרה השלישי הוא דווקא דוגמה של גאווה ושמחה. כשהייתי בן חמש הייתי עם הוריי, שהיו אז חברי שס"י (שמאל סוציאליסטי ישראלי) בהפגנה של האחד במאי. הסבירו לי שהאחד במאי הוא חגם של האנשים העובדים, שאחרים מנצלים את עבודתם ומונעים את זכויותיהם מהם, ושהדגל האדום הוא דגלם של המנוצלים. יחד עם חבר בן-גילי צעדתי בראש והחזקנו בדגל. למחרת הופיעה בעיתון תמונה שלנו, תחת הכותרת: "הדור הבא של הקומוניסטים". הבנתי כבר אז שהכותרת לועגת לנו, כיוון שעורכי העיתון מתנגדים לזכויות שלשמן הפגנו. הבנתי שהרבה אנשים חזקים אחרים מתנגדים לנו גם-כן, אבל שקשה להם מאד להתעלם מאתנו. הייתי גאה בעצמי עד מאד.

3. בין מצפון לפעולה

המצפון הוא דבר אישי, חלק עמוק מאד בתודעתו של אדם. אך אם המצפון נשאר בגדר מחשבה בלבד, בלי להשפיע על מעשיו של האדם, אזי אין זה מצפון אמיתי. המצפון נבחן לא מתוך מחשבה מצפונית, אלא מתוך פעולה מצפונית: פעולה שמכתיב לאדם מצפונו, ושאותה הוא מבצע גם אם היא עלולה להזיק לו ברמת האינטרס האישי. ישנם רבים, ביניהם  "ועדת המצפון" של הצבא, שרואים במצפון דבר סביל בעיקרו: לדידם, מצפונו של אדם מורה לו בעיקר מה לא לעשות, מה אסור לו לעשות. לדעתי, הגדרה זאת היא מגבילה עד כדי סירוס של המצפון. העולם שבו אנו חיים הוא כה גדוש באי-צדק ועוול, עד שגם העמידה מן הצד בחיבוק ידיים היא כמעט פשע. המצפון מחייב לא רק שלא לעסוק באופן פעיל בעושק ובעוולה, אלא גם להתנגד אליהם בכל הכוח ולפעול למען שחרורם של כל בני האדם.

הזכרתי לעיל את עניין שיתוף הפעולה בין בני אדם. עובדה היסטורית ברורה היא שכאשר בני אדם עובדים יחד הם יכולים להגשים את מטרותיהם ביעילות רבה בהרבה מכפי שקורה כשהם פועלים לחוד. גם בתחום הפעולה המצפונית יש ערך רב לשיתוף הפעולה. כאשר אדם נאבק לבדו מול עוולות העולם הוא נקלע למצב דון-קישוטי, שבו כל האחרים מתעלמים ממנו או לועגים לו. כאשר הוא מנסה לשכנע אחרים בצדקת המאבק, אזי יש סיכוי רב יותר שיוכל להגשים את מטרותיו המצפוניות.

הציווי המצפוני להפוך את העולם לצודק יותר מחייב את בעל המצפון לפעול. כדי שפעולה זו תצליח, עליה להיות מובנת וידועה לאנשים אחרים, ועל בעל-המצפון להוות דוגמא לאחרים כדי שגם הם יפעלו באופן מצפוני, והמציאות אכן תשתנה. אדם שאינו פועל בהתאם למצפונו, או שאינו מנסה לשתף אחרים במאבקו, אינו אדם של מצפון.

המציאות הישראלית והכיבוש

4.1  רקע היסטורי

בשנת 1967 כבשה ישראל את הגדה המערבית (כולל מזרח ירושלים), רצועת עזה, רמת הגולן וחצי האי סיני. ממשלת ישראל, בראשות לוי אשכול, הגדירה את מלחמת ששת הימים כמלחמת מנע, ואת כיבוש השטחים כצעד נחוץ כדי להגן על אזרחי ישראל. הממשלה הצהירה על נכונותה לשאת ולתת על החזרת חלק מן השטחים בתמורה להסכמי שלום עם מדינות ערב, אך כשדיפלומטים מצרים הציעו לגשת למשא ומתן בשנת 1970, הממשלה, עכשיו בראשות גולדה מאיר, סירבה. שר הביטחון, משה דיין, הצהיר "טובה שארם-א-שייח’ בלי שלום מאשר שלום בלי שארם-א-שייח’".

במלחמת יום הכיפורים, בשנת 1973, פלשו מצרים וסוריה לשטחים שישראל כבשה מהן שש שנים קודם. לאחר יותר מחודשיים של לחימה עקובה מדם הושגה הפסקת אש בגבולות זהים לאלה שלפני המלחמה. חמש שנים לאחר מכן חתמה ישראל על הסכם שלום עם מצרים תמורת לפינוי סיני והבטחה להקים אוטונומיה פלסטינית בגדה המערבית ("יהודה ושומרון") ורצועת עזה.

רמת הגולן, שנכבשה מסוריה ושיותר מ-20,000 תושביה הסורים גורשו, סופחה חד-צדדית על-ידי ישראל בשנות השבעים. עם זאת, ראשי הממשלה יצחק רבין ואהוד ברק נשאו ונתנו עם ממשלת סוריה על החזרתה תמורת הסכם שלום – אך משא ומתן זה לא הגיע לעולם לכדי הסכם כלשהו.

סיפורם של השטחים הפלסטיניים – הגדה המערבית כולל מזרח ירושלים ורצועת עזה – הוא סבוך פי כמה. שני האזורים היו תחת כיבוש זר (מצרי וירדני) גם לפני 1967. מיליוני תושביהם, בני העם הפלסטיני, לא חיו מעולם תחת שלטון עצמי ממשי. למרות מדיניות ההתנחלות האגרסיבית והרומסנית של ממשלות ישראל, בהסכמי אוסלו משנת 1993 מדינת ישראל והארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), נציגו הפוליטי העיקרי של העם הפלסטיני, הכירו אחד בקיומו הלגיטימי של השני. המו"מ, שהיה אמור להוביל להסדר קבע תוך שבע שנים, נתקע כשישראל לא ביצעה את הנסיגות שנדרשו ממנה, בתואנה שהרשות הפלסטינית שהוקמה אינה נלחמת בארגוני הטרור. כמוכן הבנייה בהתנחלויות המשיכה ביתר שאת, וסגרים ממושכים הוטלו על הפלסטינים.

ביולי 2000 הגיעו נציגי הצדדים, יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת וראש ממשלת ישראל אהוד ברק, לקמפ דיוויד שבארה"ב למשא ומתן על הסדר הקבע. לאחר שבועיים של דיון הציע נשיא ארה"ב ביל קלינטון לצדדים נוסחה זו להסדר הקבע: 90% משטח הגדה והרצועה יהיה בידי מדינה פלסטינית מפורזת (ללא צבא או נשק כבד); למדינה הפלסטינית לא תהיה שליטה על גבולותיה עם מצרים וירדן, ולא על המרחב האווירי שלה; וישראל לא תישא בשום אחריות לשאלת הפליטים הפלסטינים, שגורשו על-ידה בשנת 1948. בעניין ירושלים, השכונות המזרחיות תהיינה תחת שליטה פלסטינית, בעוד העיר העתיקה תישאר תחת ריבונות ישראלית, עם ‘שליטה מעשית’ פלסטינית בהר הבית.

רה"מ ברק לא נתן תשובה רשמית להצעה, אך התחייב להשיב בחיוב עם הפלסטינים יעשו כן. היו"ר ערפאת דחה את ההצעה. הועידה התפזרה ונציגי הצדדים חזרו למזרח התיכון. במועד רגיש זה עלה יו"ר האופוזיציה אריאל שרון להר הבית (שהיה תמיד תחת שליטה מעשית של הוקף הפלסטיני), מלווה בכאלפיים שוטרים. צעירים פלסטינים שהפגינו נגדו יידו אבנים ונענו ביריות. עשרה נהרגו, ובימים שלאחר מכן, בהפגנות ברחבי הגדה ובישראל, נהרגו עשרות פלסטינים, ביניהם 13 אזרחים ישראלים.

המצב הידרדר עד מהרה למה שכונה בידי הפלסטינים "אינתיפאדת אל-אקצא" או האינתיפאדה השנייה. ההפגנות ההמוניות של תחילת האינתיפאדה, שהיו כה פגיעות לדיכוי אלים בידי הצבא, התחלפו בפעולות אלימות, נגד מוצבי הצבא – ונגד אזרחים ישראלים. בו זמנית נמשכו מגעים של משא-ומתן בין ישראל והרשות, במטרה לצלוח את המרחק שנותר בין הצדדים, אך ממשלתו של רה"מ ברק התפרקה והוא נאלץ לקרוא לבחירות. בועידה בטאבה שבמצרים, שישה ימים לפני הבחירות, שני הצדדים דיווחו על התקדמות רבה, אך כבר לא נותר זמן לכך.

4. הכיבוש וזכויות האדם

הכיבוש – השליטה הישראלית ביותר משלושה מיליון אזרחים פלסטינים בגדה המערבית, במזרח ירושלים ורצועת עזה – הוא מקור בלתי-נדלה להפרות זכויות. הפרות אלה אינן מקריות או מבודדות, אלא שהן נובעות מעצם טבעו של הכיבוש. מעבר לפגיעות היומיומיות בזכויות הבסיסיות – חיים, חופש תנועה, שפע ועוד – ישנה הפגיעה העמוקה בזכות הדמוקרטית להגדרה עצמית. אנסה להראות מאוחר יותר שהפרת זכויות היא תוצאה בלתי-נמנעת של כל כיבוש. אך לשם התחלה אני רוצה להצביע על הפרות אלה.

4.1 הזכות לחיים

ללא חייו אין לאדם כלום. אין אסון גדול יותר למשפחה ולחברים מאשר אובדנו של אדם קרוב. הפגיעה בחיים אינה מסתכמת באובדנם המוחלט; עלינו לראות אדם שנפצע קשות, שהוטל בו מום, או שנהיה חולה, כמי שזכותו לחיים נפגעה באופן חמור ביותר. במקרים מסוימים, ניתן להצדיק לקיחת חיים בתור הגנה על חיי אחרים, אך חובה על ההורג להוכיח שהחיים שניצלו רבים יותר מאלה שנלקחו, ושלא היתה דרך אחרת למנוע את ההרג.

4.1.1 חיסולים

חיסול (או "סיכול ממוקד" במכבסת המלים) הוא הריגתו המכוונת והמתוכננת של אדם בידי ארגון או מדינה ללא הליך משפטי. ברוב מדינות המערב אין למערכת המשפט אפשרות ליטול את חייו של אדם. ישראל היא חלק מקונסנזוס משפטי זה, פרט למקרים חריגים כמו הנאצים ועוזריהם. לעומת זאת, כוחות הביטחון של ישראל הורגים פלסטינים בכוונה תחילה מאז שהחלה האינתיפאדה הנוכחית, ואף לפני כן.

מנקודת הראות של זכויות האדם, יש היגיון רב באיסור על עונש המוות. אף מי שלקח את חייו של אחר, נטילת חייו שלו היא פסולה, שכן אין בהרג השני מזור לעוול שנעשה לראשון. כמו כן, הוצאה להורג היא בלתי-הפיכה, שלא כמו מאסר, קנס או גירוש. אם מסתבר בדיעבד שהמוצא להורג היה חף מפשע (כפי שקרה ב-10% מהמקרים בארה"ב בשנים האחרונות), אין שום דרך לבטל את עונשו.

ההגיון של מערכת הביטחון, בבואה להצדיק את מדיניות החיסולים, הוא שהחיסול מונע פגיעה בחיי אדם, שאותה עמד המחסל לבצע. מכאן המלה "סיכול". המצדדים בחיסולים אוהבים להשתמש בדוגמא של טרוריסט שיוצא לדרך כדי לפגוע באזרחים. גם במקרה כזה, חייבים להתקיים כמה תנאים כדי שהחיסול יהיה מוצדק: עלינו לדעת בוודאות או בקירוב שהיעד אכן עומד לבצע פיגוע; עלינו למצות את כל הדרכים האפשריות לעוצרו בלי להורגו; ועלינו להיות בטוחים שחפים מפשע לה ייפגעו מהחיסול. רובם המוחלט של החיסולים שישראל ביצעה בשנים האחרונות לא היו, לדאבוני, מהסוג הזה.

מקרה החיסול הטיפוסי, אם כן, כלל אינו כפי שהממסד מתאר – המתאבד בדרכו לפיגוע. המחוסל הטיפוסי הוא מנהיג באחד הארגונים הפלסטיניים, שבהם אין חלוקה ברורה בין דרג פוליטי וצבאי. במקרים רבים נטען לגבי המחוסל שהיה פעיל ב"תכנון" פיגועים, או שהורה על ביצועם, אך כמעט אף פעם אין הוא אדם שמוציא לפועל בעצמו את הפיגועים.

בנוסף לפגיעה באזרחים שנוצרת באופן בלתי-נמנע כשהחיסולים מתבצעים בתוך ערים וכפרים, אין היגיון רב בטענה שהחיסולים מחלישים את הארגונים ומונעים מהם להוציא לפעול פיגועים בטווח היותר רחוק. מנהיג מחוסל הוא מקור מוראל כביר לארגון שהאתוס שלו מבוסס על הקרבה ומאבק. מנהיג אנטי-ישראלי שמחוסל כמו מוכיח במותו את מה שהצהיר בחייו: שאין שלום עם ישראל, שכל רצון הציונים הוא לרצוח את העם הפלסטיני.

גם כאשר המנהיג מעורב באופן ישיר בפעילות צבאית, אין ממש בציפייה שמותו יחסל את מאגר הידע והתחכום של הארגון. הרי הפעילות שרוב הארגונים הפלסטינים עוסקים בה אינה מתוחכמת במיוחד מבחינה טקטית, ובכל מקרה אינן נסמכות על גאוניותו של מפקד כזה או אחר.

ניתן לסכם שבמקומו של כל מנהיג פלסטיני מחוסל יבואו מנהיגים רבים יותר, עם מוטיבציה גבוהה יותר, ומדיניות אנטי-ישראלית יותר. כך שבפועל, מדיניות החיסולים אחראית לא רק לאובדן חייהם של המחוסל ושל הנפגעים הנוספים, אלא גם של ישראלים ופלסטינים רבים שייפגעו כתוצאה מהתעצמות הסכסוך שמדיניות זו היא גורם ישיר לה.

4.1.2 פגיעות באנשי כוחות הביטחון הפלסטיניים

הוראות הפתיחה באש לחיילי צה"ל בשטחים מאשרות ירי בכל מי שנושא נשק. בהתחשב בכך שישראל מכירה בכוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית, ואף דורשת מהם לשלוט ברחוב הפלסטיני, ובכך שכוחות אלה נושאים נשק מתוקף תפקידם ומתוקף הסכמים שישראל חתומה עליהם, פגיעה בחייהם ללא אבחנה אינה מוצדקת. אך כוחות הביטחון הפלסטיניים אינם היחידים הנפגעים מידי חיילי צה"ל.

4.1.3 פגיעה באזרחים

פגיעה כלשהי באזרחים היא בלתי-נמנעת כאשר נלחמים בכוחות גרילה עירוניים, וככזו היא תוצאה ישירה (אם כי בלתי-מוצדקת לחלוטין) של הכיבוש וההתנגדות לו. אך רוב מי שנפגע לא היה צריך להיפגע, גם לא מנקודת מבט צבאית. אם ארשה לעצמי להכליל, הגורמים העיקריים לפגיעה הם פחד וחוסר ביטחון מצד החיילים, זלזול בחייהם ובזכויותיהם של הפלסטינים, ופקודות שמתירות את ההפקרות. כיוון שהפגיעה באזרחים בשטחים היא יומיומית מכדי להתייחס לכל פרטיה, אוסיף לסטטיסטיקה שלעיל רק כמה דוגמאות.

זכותם של אזרחים (קרי אנשים שאינם משתתפים בלחימה) לחיים וביטחון אינה ניתנת לערעור. כגורם השולט בשטחים, צה"ל הוא הגוף האחראי על שמירת זכות זו. אחריותו אינה מוגבלת לפגיעה מכוונת, אלא היא כוללת גם דאגה פעילה לכך שלא יאונה לאזרחים אלה כל רע. צה"ל מועל באחריותו זו באופן רציף ומרתיח. כמה דוגמאות לכך:

4.1.2.1 שימוש באזרחים לפעולות צבאיות

(כל המידע מדו"ח בצלם "מגן אנושי", 11/02).

במהלך מבצע כיבוש הערים הפלסטיניות "חומת מגן", באפריל 2002, חיילי צה"ל החלו להשתמש באופן עקבי באזרחים פלסטינים כדי לבצע מטלות מסוכנות. מדיניות זו, שכונתה "נוהל שכן", הגיעה מדרגים גבוהים (ברמת מפקד חטיבה, לפי עדויות חיילים). גם לאחר שהמדינה התחייבה להפסקת השימוש בנוהל זה, התגלו כמה וכמה מקרים. באחד מהם, ב-14/8/02 (לאחר שהבג"ץ אסר את השימוש בנוהל שכן) נורה האזרח נידאל אבו-מוח’סאן בכפר טובאס בידי איש החמאס נאסר ג’ראר, שסבר כי הוא חייל לאחר שנשלח בידי הצבא להוציאו מביתו.

4.1.2.2 התעללות

מצב נוסף שבו אין כל הצדקה הגיונית לפגיעה בחיים ובכבוד הוא החזקת שבויים, עצורים או מעוכבים. גם כאן נכשל צה"ל בעקביות. מאז תחילת האינתיפאדה חלה עלייה דרסטית בדיווחים על הכאות והתעללות כלפי פלסטינים מצד חיילי צה"ל (בצלם, "מעשים שבשגרה", 5/01). המערכת הצבאית מגנה התנהגות "פסולה" של חיילים, אך דבר לא נעשה בנידון בשטח. ההתעללות היא כה נפוצה וכה מקובלת, עד שגם מקרים של התעללות בילדים ובנשים אינם זוכים להתייחסות מיוחדת מהמערכת או מהתקשורת.

4.1.2.3 פגיעה בבריאות

הזכות לבריאות היא נגזרת ישירה מהזכות לחיים ולשלמות הגוף. המשך הכיבוש פוגע אנושות בבריאות האוכלוסייה הפלסטינית, שהכובש הישראלי הוא המופקד עליה. נושא זה, שנחקר רבות, הוא רחב וסבוך מכדי שאוכל להיכנס אליו בפרוטרוט במסגרת זו, אז ברצוני לציין ביובש כמה עובדות מרכזיות, שמשפיעות קשות על מצבו הבריאותי של העם הפלסטיני. אציין גם שבריות נגזרת בין היתר ממצב כלכלי, ושאתייחס לתחום זה בהמשך, תחת "הזכות לשפע.

1. מים – כמאתיים אלף פלסטינים חיים ללא רשת מים. מאגרי מים "בלתי-חוקיים" נהרסים ע"י הצבא כדבר שבשגרה (בצלם, "מים עד נפש", 7/01).
   
2. טיפול רפואי – בשל ההגבלות על חופש התנועה, אליהן אתייחס בהמשך, מאות אלפי פלסטינים חולים אינם זוכים לטיפול רפואי שוטף.
   
3. אמבולנסים – במקרים רבים נורו נהגי אמבולנסים או שלא הותר מעברם לפינוי פצועי, בתואנה ש"מחבלים מסתתרים באמבולנסים".
   
4. בריאות הנפש – החיים תחת כיבוש אלים ומשפיל משפיעים לרעה על התפתחותה של נפש בריאה, במיוחד אצל ילדים.

4.1.3 הזכות לחיים – סיכום

שלטון הכיבוש הישראלי מתייחס בזלזול לחיי האדם, כאשר האדם הוא פלסטיני. תחת "שיקולי ביטחון" (שהוא, כמובן, ביטחון לישראלים בלבד) הכל מותר כמעט, וממה שאינו מותר מעלימים עין. אלימות כלפי פלסטינים אינה "עשב שוטה", פרי מוחם המעוות של כמה חיילים רעים, אלא מדיניות מודעת של שלטונות הכיבוש.

4.2 שוויון

כל מצב של אי-שוויון זכויות הוא מצב שבו לפחות אחד מהצדדים מקופח בזכויותיו. הכיבוש הישראלי מפלה נגד הפלסטינים בשני מישורים. הראשון הוא בהנגדה שלהם לבין אזרחי ישראל. השני הוא בתוך השטחים, באפליה בינם לבין המתנחלים. לא אעסוק כאן בניגוד הראשון, שכן אתייחס אליו בהמשך, תחת "הזכות לדמוקרטיה". כאן ברצוני להתייחס בקצרה לשני מנגנוני השלטון הנפרדים הקיימים בתוך שטחים, למתנחלים ולפלסטינים, וליחסים שבין שתי הקבוצות.

4.2.1 מפעל ההתנחלות

מדינת ישראל מיישמת מאז תחילת שנות השבעים מדיניות של יישוב ישראלים ומהגרים לישראל בשטחים הכבושים. בניגוד לטענתם של גורמי שלטון מסוימים, מפעל ההתנחלות אינו יוזמה של פרטים או ארגונים לא-ממשלתיים אלא שהוא תוכנן ובוצע בהשתתפות ועידוד הממשלה בכל שלביו. נכון שלעתים קרובות המתנחלים ותנועותיהם קובעים "עובדות בשטח" ומקבלים הכשר ממכלתי רק מאוחר יותר, אך גם "משחק" זה מתואם ע"י המפלגות שמייצגות את המתנחלים בממשלה.

יישוב אזרחים של מדינה כובשת בתוך שטח כבוש אסור על-פי אמנת ז’נבה הרביעית, שעליה ישראל חתומה. ההגיון מאחורי האיסור הוא בתפיסה של כיבוש כ-"משמורת"; יישוב מתנחלים עלול לפגוע לא רק במעמד השטח ("סיפוח זוחל") אלא גם בתושבי השטח, שאינם אזרחי המדינה, ולכן ייצאו כמעט תמיד מופסדים מכל מפגש עם אוכלוסיית המתנחלים. חששותיהם של מנסחי האמנה התבררו כמוצדקים ביותר. מעמדם של השטחים בתודעה הישראלית השתנה מ"קלף מיקוח" אל "חלק בלתי-נפרד ממדינת ישראל", לא מעט בשל העובדה שישראלים רבים חיים כיום בשטחים.

אופיו השלילי של סיפוח זוחל זה יהיה ברור לכל מי שמכיר באי-מוסריותו של הכיבוש ובנחיצות סיומו. אך כיוון שבשלב זה עודני עוסק בהוכחת טענה זו, אתייחס פה רק להשפעות של משטר האפליה בשטחים על האוכלוסיה הפלסטינית.

4.2.2 קרקע

לשם בניית ההתנחלויות הופקעו מהפלסטינים כמחצית משטחי הגדה המערבית ואחוז מסוים משטחי רצועת עזה (בצלם, "גזל הקרקעות", 5/02). חלק מהשטחים שהופקעו היה שטח ציבורי, וחלק פרטי. דרכי ההפקעה הן מגוונות, אך כולן מסתכמות בפגיעה באוכלוסייה הפלסטינית לשם הקמת יישובים ליהודים בלבד. הפקעות אלה פוגעות בזכותם של פלסטינים רבים שעובדים את אדמתם לפרנסה. כך למשל יותר משבעים אלף פלסטינים מתפרנסים מגידול זיתים (בצלם, "הכל צפוי והרשות נתונה", 11/02). אך ההשפעה הקשה ביותר של הפקעת הקרקעות אינה נוגעת ישירות לפרנסה. ההפקעה מונעת כל גידול בהתאם לצמיחת האוכלוסייה ביישובים הפלסטינים, כך שכל בנייה מעבר לקווי היישוב של 1967 נחשבת "לא חוקית". במקרים רבים הבתים נהרסים, ובמקרים אחרים, אין הם מורשים להתחבר לשירותים העירוניים. כל אלה מהווים פגיעה בזכותם של הפלסטינים לשפע, על חשבון שכניהם המתנחלים.

4.2.3 אלימות המתנחלים

חלק גדול מהמתנחלים "האידאולוגיים" מאמין, אם במוצהר ואם לאו, בסילוק הפלסטינים מ"ארץ ישראל השלמה". מתוך קבוצה זו ישנו מיעוט לא-מבוטל שפועל להגשמת אידיאולוגיה זו. הטקטיקה המפוקפקת של מתנחלים משיחיים אלה היא למרר לפלסטינים את החיים עד שיעזבו את יישוביהם, ולעתים אף לגרשם באופן פעיל. טקטיקות אלה זוכות בגיבוי שקט מהממשלה ומהצבא. המקרה הידוע לשמצה הוא של חברון, עיר שבה מאות מתנחלים פנאטים מטילים על עיר בת 120,000 תושבים את חיתתם. המתנחלים מתעללים באזרחים הפלסטינים ככל העולה על רוחם: מכות, השפלות, השחתת רכוש, ואף מקרים של רצח. בחגים הם מקיימים מצעדים ברחובות העיר הערבית – כשהתושבים הפלסטינים תחת עוצר. כל פעם שרשויות הצבא חוששות מהתנגשות בין מתנחלים לפלסטינים הן מטילות עוצר – על הפלסטינים. כך אפילו לאחר הטבח במערת המכפלה, שבו מתנחל רצח עשרות מתפללים פלסטינים.

בכפר ח’רבת יאנון שליד התנחלות איתמר החליטו המתנחלים להוציא לפועל "טרנספר קטן". הם הקימו, ללא אישור רשמי, "מאחזים" שברכס שמקיף את הכפר, והחלו לצאת באופן קבוע למרר את חיי האזרחים (בין היתר, מוסף הארץ, "השומרוני הרע", 15/4/03). מסעות הטרור הליליים של המתנחלים כללו ירי בתושבי הכפר והרס תשתיות כגון באר וגנרטור. בשלב מסוים כמעט כל תושבי הכפר ברחו ממנו לעיירה הסמוכה עקרבא. רק לאחר התערבות של פעילי שלום ישראלים ובין-לאומיים העזו חלק מאנשי הכפר לחזור לבתיהם. הם עדיין חיים בפחד מפני אנשי הגבעות.

4.2.4 השקעה באזרח

אין עוררין על כך שממשלת ישראל משקיעה בשיפור חייו של אזרח פלסטיני ממוצע חלק מזערי ממה שהיא משקיעה באיכות חייו של ישראלי, ואל נושא זה נחזור בהמשך. אך חשוב לציין שגם בין אזרחי ישראל היהודים, המדינה מפלה באופן ברור בין אלה החיים בשטחים הכבושים לאלה שחיים מחוצה להם. השטחים כולם נחשבים "אזור עדיפות לאומית א’", מה שמקנה לתושבים הישראלים זכויות מיוחדות. מערכות הכבישים העוקפים בשטחים הן מהמפוארות בעולם, ללא כל פרופורציה לדלילות התנועה (הכבישים מיועדים לישראלים בלבד). שיעור המועסקים על-ידי המדינה הוא גבוה מאד בהתנחלויות. ההשקעה בביטחון האישי של המתנחלים גבוהה עשרות מונים מההשקעה בבטחונם של תושבי ישראל – למרות שפיגועים רבים מתבצעים בתוך גבולות הקו הירוק.

4.2.5 שוויון – סיכום

מדינת ישראל מקיימת בשטחים שתי מערכות אזרחיות נפרדות לחלוטין. כלפי אוכלוסייה אחת, שלטון צבאי נוקשה שבז לחיי אדם; כלפי השנייה, "כפפות משי": אכיפת חוק רופסת, הטבות מיוחדות ושיתוף פעולה עם גחמות התושבים. ההגיון הפנימי של מערכת כפולה זו הוא הגיון של אפרטהייד: הפרדה מוחלטת בין השווים יותר והשווים פחות. מצב אנטי-מוסרי ונפיץ זה הופך מסוכן יותר ויותר ככל שהמדינה מרחיבה את ההתנחלויות.

4.3 הזכות לשפע והזכות להשכלה

כל הזכויות ביחד אינן שוות דבר אם אין לאדם אפשרות ריאלית לנצל אותן. מי שאין לו תזונה מספקת, לא יעזור לו חופש הביטוי; מי שאין לו מחסה, הזכות להצביע בבחירות לא תסייע לו. שני התנאים הנחוצים ביותר לאדם כדי לממש את זכויותיו הם שפע מטריאלי והשכלה. רק מי שיש לו אמצעים, ושיודע להשתמש בהם, יוכל לממש את האפשרות לחיות חיי חופש. מקובל בעולם שההשכלה, ברמה כזו או אחרת, ניתנת חינם. השפע מותנה בדרך כלל בעבודה: לכל העובדים מגיעה תמורה הוגנת על עבודתם. וכך אנו מגיעים מהזכות לשפע אל הזכות לפרנסה – שבעולמנו היא הדרך היחידה להבטיח לאדם ולמשפחתו שפע.

הבטחת פרנסה לכל אדם אינה דבר טריוויאלי; גם מדינות המערב מתקשות להתמודד איתה בעתות משבר. כמוכן, ההשכלה היא דבר יקר, וברוב העולם אין היא מובנת מאליה. עם זאת, אני משוכנע שהכיבוש, לאורך כל שנות קיומו, וביתר שאת בשנתיים האחרונות, מונע באופן מובנה מהפלסטינים את זכויותיהם אלה. אחוזי האבטלה הבלתי-אפשריים והבערות הנפוצה בשטחים אינם מקריים . הם תוצאה של מדיניות הזנחה ודיכוי ששלטונות הכיבוש מקיימים מאז ומתמיד.

4.3.1 רקע היסטורי

כשישראל כבשה את השטחים בשנת 1967 היא היתה נתונה במשבר כלכלי. המלחמה והכיבוש היוו נקודת מפנה שממנה החלה התאוששות מהירה וצמיחה חסרת תקדים במשק הישראלי. הפלסטינים היו מתת שמים למשק הישראלי משתי סיבות. אחת, הם היו שוק שבוי, ללא תעשייה מפותחת למוצרי צריכה, שישראל יכלה למכור לו את מוצריה; שתים, הם היוו מקור של עבודה זולה לתעשיות הבנייה והחקלאות, שחסרו להן עובדים. בנוסף לשתי אלה, פעילותם הכלכלית הניבה הכנסות מסים נאות. הפלסטינים הצילו את המשק הישראלי, אך ישראל לא גמלה להם טובה. להשקעות התשתית הנרחבות והנחוצות בתוך ישראל לא היתה כל מקבילה בשטחים. הסובסידיות הנרחבות שהמדינה העניקה לעסקים ישראלים לא הוצעו לפלסטינים. וכך, במשך שלושים שנות הכיבוש הראשונות, מצב התשתית והתעשייה בשטחים דשדש במקום, בעוד הצמיחה האדירה בישראל נבנתה בעיקר בזיעת אפם של העובדים הפלסטינים.

התפרצות האינתיפאדה הראשונה הבהירה לישראל שהמצב לא יוכל להמשיך כך לעד. ועידת מדריד והסכמי אוסלו הקימו את הרשות הפלסטינית, אוטונומיה ששלטה בערים הפלסטיניות ובעניינים האזרחיים בחלק גדול מהשטחים. בו בזמן, ממשלות רבין-פרס ונתניהו החלו תהליך של הפרדה בין המשק הישראלי והעובדים הפלסטינים. התעשייה הישראלית שינתה את דגשה ממוצרי צריכה (שיוצאו בעבר לשטחים) אל היי-טק ושירותים שיועדו לשוק הישראלי ולחוץ-לארץ. כדי להחליף את העובדים הפלסטינים החלו לייבא לארץ פועלים מכל העולם – בעיקר ממזרח אירופה ומזרח אסיה. הניתוק מכוח העבודה הפלסטיני נאכף על-ידי סגר מוחלט על השטחים, שהוטל במשך שבועות רצופים, פעמים רבות, החל משנת 94′. מבחינת הפלסטינים, השילוב של שלושים שנות הזנחה וניתוק פתאומי ממקורות הפרנסה בישראל היה הרסני. עוד לפני תחילת האינתיפאדה, העוני והאבטלה גאו בשטחים.

4.3.2 הזכות לפרנסה מאז תחילת האינתיפאדה

במהלך שנות התשעים, במקביל להתנתקות הישראלית מהעובדים הפלסטינים, החל תהליך מוגבל של תיעוש ופיתוח בתחומים בהם שלטה הרשות. כך למשל ברצועת עזה הוקמו שכונות חדשות ומבני ציבור רבים. תנופה מינורית זו נגדעה כאשר ישראל החלה להגביל כניסה של חומרי בניין וחומרי גלם לרשות, והוצאה של מוצרים ממנה. מן הסתם, אין שום צידוק בטחוני למנוע את הכנסתן של סחורות כגון מלט ועץ לבניין לתחומי הרשות; אמצעים אלה הם ענישה קולקטיבית גרידא.

מאז תחילת האינתיפאדה, הסגר הבלתי-נגמר והעוצר התכוף החמירו את האבטלה והעוני. עוני נוטה להתפשט, כי עניים אינם צורכים, וכך גם אחרים מאבדים את פרנסתם. כיום האבטלה בשטחים עומדת מעל 50%. גם בקרב המועסקים, חלקם הגדול עובדי הרשות, השכר צלל ורבים אינם מקבלים משכורות במשך חודשים. העוני, שבמקרים רבים מכריח משפחות שלמות להתקיים מפיתות, זעתר ושמן זית, גורם לתופעות מחרידות של תת-תזונה ולמחלות כרוניות. חיי התרבות, הממומנים מכיסי הצרכנים ומקופת הרשות, הידלדלו עד מאד.

4.3.3 הזכות להשכלה

החינוך היסודי והתיכוני נפגע קשות מהטלת העוצר למשך תקופות ממושכות ללא הפסקה (שכם, למשל, היתה תחת עוצר במשך יותר משלושה חודשים רצופים בשנת 2002). לעתים מערכת החינוך הפלסטינית הצליחה לקיים מבחני בגרויות, כמעט בתנאי מחתרת, ותוך הסתכנות ממשית של התלמידים. הסגרים הפנימיים מונעים את הגעתם של מורים הגרים בכפר שכן או בעיר סמוכה להגיע לבית-הספר בו הם מלמדים. בכמה מקרים מקוממים במיוחד השתלט הצבא על בתי-ספר, הפכם למאחזים צבאיים, וביטל את הלימודים בהם. כמוכן, עילות בטחוניות מפוקפקות משמשות לסגירת בתי-ספר, לעתים למשך חודשים. החינוך התיכוני והעל-תיכוני נפגעו בעיקר מהסגרים הפנימיים ("כתרים" במכבסת המלים) ומסגירות שרירותיות של אוניברסיטאות.

4.3.4 שפע והשכלה – סיכום

שלילת הפרנסה היא פגיעה בהווה. שלילת ההשכלה היא פגיעה בעתיד. מי שאין לו את האמצעים הפיזיים ואת הידע התיאורטי לממש את זכויות האדם שלו, לא יעשה זאת לעולם. הבורות והעוני שישראל מעמיקה בקרב הפלסטינים פוגעים אנושות לא רק בעם הפלסטיני עצמו, אלא גם בסובלנותו כלפי ישראל ובנכונותו לעשות שלום. עם רעב, נבער ונואש הוא עם שמוציא מקרבו פיגועי טרור חדשות לבקרים. לעומת זאת עם שבע, משכיל ובטוח בעצמו מסוגל לראות את יריבו בעיניים רציונליות ולהתייחס אליו כאל שותף לשלום. בשנתיים האחרונות, לאחר התקדמות מסוימת שחלה במהלך שנות התשעים, שתי החברות שחיות בארץ שלנו חוות נסיגה חמורה ביכולת הרציונלית להבין את המציאות. החברה הישראלית – מסיבות שאין זה המקום לפרטן; החברה הפלסטינית – בשל הדיכוי שחונק לא רק את חיי החומר אלא גם את הרוח.

4.4 הזכות לדמוקרטיה

הזכויות שהזכרתי כאן אינן כלל זכויות האדם שנגזרות מהחירות כערך העליון. כמוכן, הפרות הזכויות האלה שהכיבוש גורם להן אינן מסתכמות במה שהזכרתי כאן. קיימות זכויות רבות וחשובות, כגון הזכות לקיים חיי משפחה, הזכות לביטוי והתאגדות והזכות לנוע ממקום למקום בחופשיות, שלא הזכרתי אותן אפילו בקצרה, וזאת מפאת קוצר הזמן. כמוכן, התייחסתי בעיקר למציאות של השנתיים האחרונות, מציאות של אינתיפאדה פלסטינית ושל דיכוי קשה מצד ישראל. זאת מכיוון שזאת המציאות הרלוונטית לסירוב שלי – המציאות שבה קיבלתי את ההחלטה לסרב, והמציאות שבתוכה הייתי משרת כחייל, לולא הייתי מסרב.

ישנה זכות נוספת, שלא דנתי בה עדיין, ואליה אני רוצה לפנות כעת. זו הזכות לדמוקרטיה. אינני בטוח כלל שהיא חשובה יותר מהאחרות, מהבחינה שהפרתה היא חמורה יותר. אבל חשיבותה  של הפרת הזכות הפלסטינית לדמוקרטיה מתבטאת ביכולת שלה להסביר את יתר ההפרות, ולכן היא חשובה כדי לנמק את הסירוב שלי. הרי יכול להופיע תמיד מי שיאמר, נכון, ישנן הפרות זכויות תחת מציאות הכיבוש. אז תתגייס, ותסרב להפר זכויות כאשר זה יידרש ממך. לבד מחוסר האפשרות המעשית לעשות כן, ישנה סיבה תיאורטית, והיא שהכיבוש עצמו הוא הפרה בוטה של זכויות אדם, ושכל שאר ההפרות הן אך פועל יוצא של אותה הפרה. מי שיוצא להילחם בהפרות המשניות בלא להיאבק בכיבוש משול למי שתולש עשב שוטה בלי לעקור אותו מהיסוד. העשב יגדל שוב.

4.1 מהי הזכות לדמוקרטיה?

בני אדם חיים יחדיו, בין אם בשבטים קטנים ופרימיטיביים, ובין אם בחברות מודרניות מתועשות. החיים המשותפים בחברה מעצימים את חירותו של היחיד, כיוון שהעבודה יחד מקנה אפשרויות לייצור מגוון וזמן חופשי. לכל חברה יש ארגון חברתי, שיטה שבה היא מקבלת החלטות. כאשר אדם יחיד או קבוצה קטנה שולטים בתהליך קבלת ההחלטות, זוהי עריצות. השליט ישתמש בכוח שהשיטה מקנה לו כדי להגביר את חירותו שלו, על חשבון חירותם של הנשלטים. המושג "דמוקרטיה" הוא מונח יווני עתיק, שמשמעותו היא שלטון העם, או הכלל. בדמוקרטיה קבלת ההחלטות נתונה בידי כלל החברה, ולא בידי יחיד או קבוצה מצומצמת. רק בדמוקרטיה יכול כל פרט להשפיע על החלטות הכלל בהתאם להשפעת ההחלטות על חייו, וכך להביא לחירות מירבית לעצמו ולחבריו.

אם כן, ניתן להגדיר את רמת חירותה של חברה מסוימת כרמת החירות הממוצעת של חבריה, או כרמת הדמוקרטיה של מנגנון קבלת ההחלטות שלה. עם ההתפתחות ההיסטורית של המין האנושי בא פוטנציאל גדול יותר לחירות, הן בשל התקדמות כוחות הייצור, והן בשל האפשרויות להידברות ולקבלת החלטות משותפת. אך פוטנציאל זה אינו חייב להתממש, כיוון שההתפתחות של מנגנוני השליטה והדיכוי היא לפעמים מהירה עוד יותר מההתפתחויות החיוביות. כך ניתן לראות את ההיסטוריה כתהליך של עלייה בחירות הפוטנציאלית ושל מאבק שהולך ומחריף בין קבוצות שליטות שמנצלות את הקדמה לקידום האינטרסים האישיים שלהם, לבין רוב האנושות שמשוועת למנגנונים שוויוניים של שיתוף פעולה חברתי.

לפני שאנסה לנתח את הכיבוש לאור מסגרת תיאורטית זו, עלי להדגיש היבט נוסף, שהיפוכו עלול להשתמע ממה שאמרתי עתה. המאבק על החירות אינו משחק סכום אפס. הישג לחירותו של אחד אינו בהכרח נסיגה לחירותו של אחר. לעתים קרובות השיטה החברתית הופכת נוקשה, כך שגם כשאינה משרתת את האינטרס של הקבוצה השליטה היא ממשיכה לפעול ואף להתחזק, מכוח של מין "אינרציה חברתית". במקרים כאלה, הגולם קם על יוצרו ומאיים לגזול את חירותו של השליט יחד עם זו של הנשלט. במקרים כאלה, שינוי המסגרת והפיכתה לשוויונית ודמוקרטית הוא אינטרס של הקבוצה השליטה לא פחות משל הקבוצה הנשלטת. דיכוי של קבוצה חיצונית לעולם מאיים להפוך לדיכוי עצמי, ושחרור הקבוצה המדוכאת מתברר לעתים קרובות כשחרור גם לקבוצה השליטה.

4.2 הכיבוש ודמוקרטיה

ברור כשמש שהמשטר המתקיים בשטחים אינו דמוקרטיה, לא לפי ההגדרה המקובלת, שכוללת בחירות, נורמות שלטוניות וכו’, ולא לפי הגדרתי שלי. כבר שלושים ושש שנים חיים הפלסטינים תחת שלטון זר. אמנם נימוקיו של השלטון הישראלי לכיבוש השתנו לאורך השנים, מ-"קלף מיקוח" ועד "חלק בלתי-נפרד מארץ ישראל השלמה", אך השלטון תמיד התקשה להתמודד עם הסתירה הברורה בין ערך הדמוקרטיה, בו הוא דוגל, לבין המצב הלא-דמוקרטי-בעליל בשטחים. הימין הקיצוני מעולם לא התייחס לדמוקרטיה כאל ערך מרכזי, וניתן לראות בכניסתו אל הממסד השלטוני בארץ בשנים האחרונות סימן מדאיג לבאות.

עם זאת, המיינסטרים הפוליטי בישראל עדיין מחויב לערך הדמוקרטיה, לפחות מן השפה לחוץ. ההתמודדות שלו עם הכיבוש תמיד נסובה סביב תחושה של זמניות, של המצב הקיים כשלב מעבר. סביר  להרים גבה כששלטון ממוסד בן 36 מתואר כ"זמני", אך יש להתייחס ברצינות לקונצפציה מקובלת כל-כך, גם אם השתנתה מאד לאורך השנים, והיא אכן השתנתה. מייד לאחר הכיבוש, ממשלת ישראל הצהירה שהשטחים יוחזרו מייד כאשר מדינות ערב יכירו בישראל. ממשלת בגין הציעה אוטונומיה נרחבת אם הפלסטינים יתנערו מאש"ף. ובמשך שנות התשעים, ממשלות ישראל נשאו ונתנו עם אש"ף והרשות הפלסטינית על עתיד השטחים.

מאז פרוץ האינתיפאדה, הנימוק לזמניות הכיבוש השתנה שוב. היום, לדידו של הממסד, הבעיה היא הטרור, וההנהגה הפלסטינית שמפעילה אותו. לדבריו, רק לאחר שהנהגה זו תוותר על הטרור כדרך מאבק, יהיה ניתן לסיים את הכיבוש. אך הממשלה והצבא מנסים בכל כוחם לטרפד כל תנועה בכיוון כזה. כך למשל, רק כמה שעות לאחר נאומו הראשון של אבו-מאזן כראש ממשלת הרשות, נאום שבו הוא גינה את הטרור בפה מלא וקרא למשא ומתן לשלום, חיסל צה"ל בכירים פלסטיניים. כאשר ימים ספורים לאחר מכן התפוצץ מחבל מתאבד בפאב בתל-אביב, מיהרה ממשלת ישראל להצביע על אבו-מאזן וערפאת כאחראים העיקריים.

כפי שהזכרתי לעיל, שלטון אנטי-דמוקרטי הוא חרב פיפיות שעלול לפגוע בסופו של דבר גם בקבוצה השליטה. יחד עם ההסברים הרשמיים והמתוחכמים להמשך הכיבוש נוצר בשנות הכיבוש זרם חזק ועממי שאינו רואה עצמו מחויב לערכי הדמוקרטיה. זרם גזעני זה, שמצדיק את הכיבוש ע"י נחיתותם ורצחנותם הטבעית של "הערבים", מיוצג בכנסת ובממשלה, אך כוחו במנטליות הישראלית חזק הרבה יותר מכך. הערצת הכוח ו-"נצח ישראל" של זרם זה אינה מדאיגה עבור הפלסטינים בלבד, אלא גם בשביל הערבים אזרחי ישראל הנחשבים גיס חמישי, הנשים המבוזות, בני הנוער הנשלחים לצבא, העניים הנזרקים לרחוב, המהגרים הרוסים והאתיופים, וכל שוחרי הדעת והאמת. המצב הלא-דמוקרטי אינו יכול להיות מוגבל ע"י הקו הירוק. הוא זוחל ומחלחל אל תוככי החברה הישראלית.

4.3 הקשר בין הפרת הזכות לדמוקרטיה להפרות האחרות

ראינו שזכותו של כל פלסטיני, באשר הוא אדם, לדמוקרטיה, מופרת יום יום ע"י השלטון הצבאי הישראלי. ראינו גם כן שמצב זה אינו זמני כלל. בנסיבות כאלה, עם נכבש ייאבק על עצמאותו – וזו תהיה זכותו המלאה. ככל שהכיבוש יהפוך ברוטלי ומדכא יותר, כך תתגבר ההתנגדות אליו. לעתים קרובות היא תעבור גבולות של מוסר אנושי, וכשהיא עושה כן יש לגנות זאת ולפעול נגד הפושעים. אך אין בכך כדי לבטל את צדקתה של הקריאה לעצמאות ולשלטון עצמי, הקריאה לאפשר לאדם יחיד, לתושבי שכונה או לעם שלם להיות אדונים לגורלם, ולהחליט בעצמם איך ייראה עתידם.

שלטון כיבוש יכול להיות אכזר יותר או פחות. כך למשל הכיבוש היפני בסין בשנות השלושים היה נורא לאין ערוך מהכיבוש הישראלי בשטחים. כפי שאין בכוחו של הכיבוש להצדיק פעולות התנגדות לא-מוסריות, גם אין הוא יכול להצדיק זוועות מצד הכובש. שתי זוועות שונות אלה, שאפשר ורצוי למנען, הן נגזרות ישירות מעצם קיומו של הכיבוש. כיבוש הופך בני-אדם לחפצים, בין אם הם "קלפי מיקוח" או "ג’וקים מסוממים". הוא הופך אותם לבלתי-נראים ובלתי-נחשבים. גם אם הכובש מכיר בזכויות מסוימות שיש להם, זכויות אלה נדחות מיד מפני "שיקולי ביטחון", שהם בעצם שיקולי נוחיות. כיבוש הוא קרקע פורייה לפשעים.

חיילים בצבא כיבוש נמצאים במצב בלתי-אפשרי. הם אנשי מלחמה, שמאומנים להתמודד מול אנשי מלחמה כמותם. הם לא עובדים סוציאלים, רופאים, עורכי-דין, שופטים או ראשי עיר, אך ניתנות להם לעתים קרובות סמכויות שראוי שיינתנו רק לאנשי מקצוע כאלה. כאנשי מלחמה, הם משתמשים בכלים המוכרים להם: הפקודה, ה"דיסטאנס", האיום, הנשק. כשהם הופכים לסדיסטים ומתעללים, אין זה בגלל רוע שהיה או לא היה בהם לפני כן, אלא בגלל חוסר האפשרות שלהם, כחיילי כיבוש, להתייחס אל בני-אדם כאל בני-אדם. לכן הם צועקים, משפילים, מכים, מתעללים ורוצחים. הם נשרטים מבפנים וחוזרים הביתה. עכשיו הם כבר מורגלים לא להתייחס לבני אדם כאל בני אדם. הם צועקים, משפילים, מכים ומצביעים לאיחוד הלאומי.

5. הסירוב

לא גמלתי בלבי לסרב ביום אחד. את שלבי המיון הראשוניים לצבא עשיתי, מתוך אמונה שאמצא דרך לשרת בלי להשתתף ישירות בהפעלת מדיניות הכיבוש הנפשעת, ושאם אאלץ לסרב לפקודה לא-מוסרית אדע לעשות כן ולשאת בתוצאות, הכל במסגרת הצבא. אך עם הזמן, עם החרפת הדיכוי בשטחים ואובדן אופק השלום במהלך האינתיפאדה, ועם ההתנתקות שלי במהלך שנת השירות מהמסגרת הפרו-צבאית של מערכת החינוך, הבנתי שמצפוני לא יאפשר לי להשתתף, גם באופן עקיף, במלאכת הכיבוש.

אינני חושב שיש אדם רציני בעולם שיטען, מבחינה מוסרית, שלעולם אסור לסרב לפקודה. ברור כשמש שישנן פקודות לא-מוסריות עד כדי כך, שאין לציית להן, בלי קשר לחוקיותן. השאלה היחידה היא מהן הפקודות הללו. זוהי שאלה מצפונית. כל הטיעונים שהבאתי לעיל עמדו בראשי כשהחלטתי לסרב לפקודה להתגייס לצה"ל. אני מודע היטב לכ

Share on Facebook