חולשת השמאל הגיב:

חולשת השמאל היא חוסר יכולתם להודות בטעות הטרגית שהם הובילו את עם ישראל בשלום המדומה שאף אחד לא מאמין בו לא בצד הישראלי ולא בצד הפלסטיני.
אז בכדי להצדיק את הטעות השמאל מוכן לבצע כל מהלך שיכסה על הטעות הטרגית שלהם בנושא השלום עד כי הם מוכנים ללא היסוס וללא רגע אחד של מחשבה לשחרר את כל האסירים ולמסור לערפאת את כל השטחים שהוא מבקש ולבצע כל מה שהפלסטינים דורשים העיקר שהסיפור הזה יגמר כבר על מנת שהשמאל לא יצטרך להביט לעצמו בראי ולראות את מאות החללים נשים וילדים שנהרגו בגלל הטעות הטרגית של השמאל.
אתה באמת חושב שאם נשחרר רוצחים זה מה שיביא את השלום?
אם כן אז תהיה בטוח שאתה היחיד בעולם שחושב שעל ידי שחרור אנשים שרצחו פותרים דברים…ההיפך הוא הנכון, בגלל שישראל משחררת רוצחים ובגלל שהסכם השלום עוד רחוק הרי שהאלימות לא תיפסק אלא רק תיגבר עם שיחרור הרוצחים והעדות לכך אפשר למצא בדפי ההיסטוריה.
כמה -פעמים ישראל שיחררה פלסטינים בשם השלום ולאחר מכן הם נעצרו בגלל שחזרו לסורם או שנהרגו.
אתה באמת חושב שכל הרוצחים הפלסטינים הפכו לציונים בכלא ועכשיו כולם יצאו וילכו לשכנע את החברים שלהם בנחיצות השלום? או אולי הם יוכלו עכשיו לנקום בנו על כל שנות הכלא שלהם חוץ מכל המוטיווציה שיש להם לחזור שוב לרצוח ילדים.
בקיצור השמאל מוכן למכירת חיסול של המדינה ולא בשם השלום כמו בכדי לכסות על ערוותו.

שוליש טוט הגיב:

"אז איך זה קורה שבצידם יש "דם על הידיים" ובצידנו אין?"

פשוט, המחבלים הפלשתינים הרגו מתוך כוונה ברורה להרוג יהודים חפים מפשע.
אנחנו, הרגנו רק במטרה למנוע הרג כזה.

איך אפשר בכלל להשוות מחבל שמפוצץ את עצמו בשביל להרוג כמה שיותר אזרחים שיצאו לבלות או עלו על אוטובוס לפעולות צה"ל שנועדו לפגוע במתכנני ומבצעי הפיגועים, והסיבה שנהרגו אזרחים תמימים היא שהמחבלים השתמשו בהם כמגן אנושי או שחלה טעות.
אני מסכים שה"טעויות" האלו יותר מדי שכיחות (למרות שהן פוגעות לפעמים גם בעצמנו) אך עליך לזכור שאנו במלחמה, מלחמה שלא רצינו בה, המלחמה שצה"ל מנהל היא רק על ביטחון ישראל, ללא שום כוונה לפגוע בחפים מפשע.

הבלתי נמחק הגיב:

הדרך היחידה לשחרור האסירים הפלשתינאים אם ובלי דם על הידיים ואת כולם זו לקיחת אחריות של העם הפלשתינאי על מדיניות הרצח שנהג.
לקיחת אחריות פרושה, תשלום פיצויים, ויתור על חבלי ארץ ואינטרסים כעונש וכצעדי מנע לעתיד.
כל זה לא יקרה ללא הצעד הראשון מצדם והוא הודעה בתבוסתם ובדרך הנלוזה בה נקטו במלחמתם חסרת כל רסן תרבותי.

אלמוג שבתאי הגיב:

למבקש הבהרות: התשובה לשתי השאלות שלך היא, לדעתי, "לא". כאשר יורים על מכונית שבה יושבים "מתכנני פיגועים", ופוגעים במכונית הנוסעת לפניה, בה יושבת משפחה חפה מפשע, והורגים ילדה; או כשמפילים פצצה בת טון על שכונת מגורים צפופה באמצע הלילה כדי להרוג בן אדם אחד שכנראה נמצא באחד הבנינים – קשה להשתכנע שכוחות הבטחון מתאמצים שלא לפגוע באזרחים. וכל זה כדי לפגוע לא במחבל ולא במסיע שלו, אלא כדי להרוג בכירים בארגון, או מתכנני פיגועים כפי שאתה קורא להם (לרוב, כפי שאני מתרשמת, לא מתכנני הפיגועים ולא מגייסי המתאבדים אלא בכירים יותר). כלומר, לא כדי למנוע פיגוע אלא כדי לנסות להשפיע על הפוליטיקה הפנימית של הארגון. אני מאמינה שזוהי המטרה האמיתית של החיסולים. אם זה "מצליח" – כלומר, אם הארגון אכן מזדעזע – זה רק לרעה. כבר ראינו איך לפעמים מתנקשים בחייו של בכיר מתון יחסית.

לדעתי צריך לרדוף אחרי המבצעים, לנסות למנוע את הפיגוע. עכשיו מישהו יגיד שזה לא הרמטי – נכון, אבל להתנקש בבכירי ארגון זה בודאי ובודאי לא הרמטי, לפעמים להפך. מה כן הרמטי? – להפסיק את כיבוש כמובן. מישהו שאני מכירה שמנסה לגשר ע"י דיסוננסים קוגניטיביים צורמים במיוחד בין דעות שמאלניות לבין תפקיד צבאי הקשור באופן הדוק לכיבוש, אומר לי תמיד שזה "מחיר הכיבוש". בעיני זה כמו להגיד: "אני אדפוק לך את הראש בקיר ואתה תשלם לי", שלא לדבר על "אני אדפוק לעצמי את הראש בקיר וגם אשלם על זה". אני לא רוצה את הכיבוש הזה, ובודאי שאני לא מוכנה לשלם עליו מחיר כזה.

לא מצליח להבין הגיב:

איך אנשים הופכים לפטריוטים של האויב שלהם?!!!

זה לא מכובד להיות פטריוט של העם שלך?…
נו… בסדר! אבל להשמיע את קולו של האויב מתוך גרונך????????

שומו שמים!!!!!

לאמנון הגיב:

אני איחך חבר..תמיד בסוף השמאלנים מתים הראשונים.

לשחרר את יונה אברושמי ויגאל עמיר הגיב:

אתם כל כך מתלהבים לשחרר רוצחים שרצחו ילדים בדם קר..אז בטח גם לא תתנגדו לשחרר את יונה אברושמי שיושב כבר 20 שנים בכלא ואת יגאל עמיר שחוקקתם חוק במיוחד בשבילו.
נסכם שאם רוצחים שרצחו ילדים בדם קר ראויים להשתחרר הרי שגם אברושמי ועמיר ראויים באותה המידה להשתחרר על פי הקריטריונים שלכם.
אז קדימה..לשחרר אותם.

מודי הגיב:

התגובות למאמר היו צפויות, אבל מעניין שבאף אחת מהן לא מוזכרים כמה ישראלים 'עם דם על ידיהם' כבר שוחררו עד היום: החל מישראל לדרמן, שישב שנתיים בכלא צבאי (וגם זה עם חופשות רבות), עבור לאנשי המחתרת היהודית מנחם ליבני, עוזי שרבף ושאול ניר, שישבו כשש וחצי שנים (וחבריהם ובתוכם חגי סגל ויהודה עציון ישבו עוד פחות) וכלה ביורם שקולניק, שישב 8 שנים – וזה בלי להזכיר את דוד בן שימול (ישב 11 שנים), דני איזנמן (11), נחשון וולס (8), נחמיה משבאום (9), אוריאל דוידי (11), דני מורלי (13), דני טיקמן (10) ועוד ועוד. המשוואה שיצרו בימין היא שאם משוחרר אסיר פלשתיני חייבים לשחרר אסיר ישראלי (יהודי), אבל אף פעם לא שומעים שהמשוואה יכולה לעבוד גם הפוך. עמי פופר הוא הרוצח היהודי-לאומני היחיד שעדיין יושב בכלא אחרי 20 שנה (עם חופשות קבועות), אבל גם מאסרו כבר נקצב ל40 שנה והלובי החזק שעובד עבורו בוודאי ידאג לשחררו בקרוב.
נ.ב. אחד המגיבים מזכיר את יונה אברושמי, שממש בימים הקרובים ישתחרר אחרי שסיים לרצות מלוא מאסרו בן 27 שנים. מיותר לציין שהוא (ויגאל עמיר) הם היוצא מהכלל שמעיד על הכלל ולו קורבנותיהם היו ערבים ולא יהודים, מצבם היה שונה.