"אישה יושבת וראשה נטוי הצידה. שעוּנה על ידה. היא עטויה גלימה. מחרוזת של פנינים אדומות גדולות עוטפת את צווארה בסיבוב כפול: הילדה. הסבל של הִילדה, הבדידות של הִילדה, התקווה של הִילדה. אישה יקרה ואמיצה שראתה את חבריה מתים בזה אחר זה, נבלעים באלימות של מפעילי המריונטות של הארץ הזאת. כן, זו היא הילדה שראתה את התקווה הולכת וגוועת יום אחר יום, אבל היא נשארה במקומה, בטוחה בעצמה, חזקה, בודדה".
"הִילדה יקרה. המחרוזת שעל צווארך היא לא רק שלך – היא גם שלי. זו היא מחרוזת שמסמלת את סבלותיהן של הנשים במשך מאות שנים. כל הנשים שסבלו וסובלות מאפליה, השפלות, חוסר פרגון. כל הנשים שבזו להן וצחקו עליהן כי העזו להיכנס לטרקלינם של הגברים ולא ויתרו על זכותן לחיות, לחשוב ולהאמין. כל הנשים האמיצות שנתנו לחברותיהן החלשות יותר את הכוח להחזיק מעמד".
"את ראית את חברייך מתים, נרצחים. את נותרת בלעדיהם, בלי עזרתם, חברוּתם, אהבתם, והנחת על צווארך את מחרוזת הפנינים האדומות, כמו התשוקה לצדק, לכבוד, לאמת. האם "הם" באמת חושבים שיצליחו לכופף אותך?"
מכתב זה פורסם בעיתון היומי האיטלקי "לה אוניטה" ב-24 ביוני 2003 ואני תרגמתי אותו למענכם – אבל, מי זאת הילדה? – ובכן, הִילדה בוֹקסיני (Ilda Boccassini) נולדה בנאפולי שבאיטליה. היא התובעת הראשית במשפט המדינה נגד ראש ממשלת איטליה והנשיא התורן של האיחוד האירופי: סילביו ברלוסקוני, הנאשם עם חברו צֶ’זָרֶה פֶרביטי, לשעבר שר הביטחון והיום חבר הפרלמנט האיטלקי. שניהם מואשמים בכך, שלפני שנבחרו לתפקידיהם הפוליטיים, שיחדו שופטים שיטו את הדין לטובת עסקיו של ברלוסקוני.
פרביטי כבר נמצא חייב ונגזרו עליו 11 שנות מאסר במשפט שהסתיים לאחרונה. ברלוסקוני עומד בימים אלה למשפט, אבל גורלו שפר מזה של חברו. הסנאט והפרלמנט האיטלקיים בהם הוא שולט, אישרו בחיפזון חוק מיוחד למענו, המכונה "סַלבָה פּוֹליטיצ’י", שפירושו: "הצל את הפוליטיקאים". החוק הזה אינו מאפשר להעמיד לדין ראש ממשלה איטלקי, נשיא או את יושב ראש פרלמנט ונשיא בית המשפט לחוקה באיטליה – גם אם הם נאשמים בגניבה, רצח ושיחוד שופטים.
את המכתב שתרגמתי כתבה אישה איטלקייה בשם פניקוני והוא פורסם, במכתבים למערכת של העיתון. התובעת הכללית הילדה היא היום אישה מפורסמת מאוד באיטליה. היא מכונה בפי כול "הילדה האדומה", בגין שערה האדום הלוהט וגם בגלל שברלוסקוני מכנה אותה "קומוניסטית", כשם שהוא מכתיר כך, את כל מי שמנסה לתקוף אותו (משהו כמו "שמאלני" אצלנו).
את ניסיונה העשיר רכשה הילדה במלחמה חסרת פשרות במאפיה (פשע מאורגן) האיטלקית. שנים רבות עבדה לצדו של השופט ג’יובאני פַלקונֶה, לוחם אמיץ ב"קוזה נוסטרה" שמכוניתו פוצצה עליו ועל אשתו ושומריו בשנת 1992 בסיכול ממוקד שביצעו הפושעים. מיד לאחר מכן, יצאה הילדה לסיציליה, חקרה את הרצח, איתרה את הרוצחים (אם כי לא את שולחיהם, שנותרו עלומים עד היום) והצליחה להעמידם לדין ולהושיב אותם בבית הסוהר לשנים ארוכות.
כאשר שבה הילדה למילאנו, מונתה לתובעת במשפטו של ברלוסקוני. לאחרונה, למרות האיומים על חייה, הסירה הממשלה את השמירה שהוצבה עליה, ורק לאחר מחאה היא הוחזרה, אם כי חלקית בלבד. היא אינה משוחחת עם עיתונאים, אבל פעמים רבות אמרה, שהיא ממשיכה את דרכו של פלקונה.
אני היכרתי אותה במילאנו, ואני אוהבת אותה, וגאה לומר שהיא אפילו קצת חברה שלי. ביקשתי את רשותה לפרסם את המכתב ואת סיפור חייה. היא נענתה ברצון. "אשמח לקרוא עלי בעברית", אמרה.
מדוע כתבתי עליה? כי זה סיפור יפה… מדוע אתם מסתכלים עליי במבט מוזר כזה? מדוע אתה צוחקים? אני נשבעת, רק רציתי להביא לפני הקוראים סיפור על אישה אמיצה והגונה. באמת שאין שום קשר בין הנעשה אצלנו בישראל, לבין הסיפור של הילדה. שום קשר, אני אומרת לך, שום כלום. כאן בישראל זה אחרת, אין אצלנו דברים כאלה. אצלנו ראשי ממשלה ופוליטיקאים הם הגונים ואינם עומדים לדין. זו עובדה: אין אצלנו "סלבה פוליטיצ’י" להצלת פוליטיקאים.
עדיין.
גברתי,
שני דברים אהבתי בכתבתך, שהבליטו במיוחד את היושר העתונאי שלך:
1. באיזו אלגנטיות הצלחת להשחיל אפילו בכתבה לחלוטין תלושה מהמציאות שלנו את ההשוואה בין פעולות הגנה (כן, גם עליך) של חיילנו עם שיטות המאפיה הסיציליאנית, ה"קוזה נוסטרה". האם התכוונת להחמיא לקוזה נוסטרה או לצה"ל?
2. שכחת להזכיר שהיומון "לה אוניטה" הוא עתון קומוניסטי למהדרין. אכן, למה לבלבל לקורא את המח עם פרטים משניים?
3. כל הכבוד, והמשיכי בעבודתך החשובה!