הרושם הראשון בבואך הנה: דגלים בכל מקום! הכוכבים והסרטים השתלטו על ארץ הענק הזאת. תמצאו אותם בדגלים מתנופפים ברמה, על פוסטרים, בגדים, רהיטים (ראיתי כסא נוח כזה, כלומר אפשר לשבת על הדגל), וכמובן גם בדש חליפתו של הנשיא וכל עסקן ציבורי המחשיב עצמו (אגב גם בארץ פשה המנהג, הסתכלו על דשי חליפותיהם של מנהיגינו). אפילו במדינת קונטיקט הפסטורלית, בה אני מתגורר, תמצאו את הדגלים מתנופפים בינות לעצים העבותים ועל (כמעט, ברוך השם) כל בית. לא בדקתי אם גם הסדינים על יצועיהם של האזרחים השלווים כאן מוטבעים בכוכבים וסרטים, ומאפשרים לאזרחים הטובים להתעטף בלילה בדגל הלאומי ולחלום חלומות פטריוטיים מתוקים.

כן, מה שקרוי כאן "פטריוטיזם" השתלט על הציבור. אבל לא מספיק כאן סתם פטריוטיזם – שואלים אותך אם אתה פטריוט, כלומר אמריקאי "גאה", ועד כמה אתה גאה.

הנה כותרת בעיתון על תוצאות משאל "גאווה" כזה: "רוב האנשים הם גאים קיצונית (Extreme) להיות אמריקאים – השאר הם סתם גאים מאוד". הנה כמה מתוצאות הסקר: בין הלבנים – 74% גאים קיצוניים, מבין הלא לבנים (רק!) 53%. מבין העירוניים – 61%, מבין הכפריים – 75%. ולפי ההכנסה: בין המרוויחים פחות מ-20,000$ בחודש – 59% קיצוניים, ואילו בין משתכרים מעל ל-75,000$ – 74% גאים קיצונית להיות אמריקאים. לפי הגיל נמצא שהצעירים קצת פחות גאים מן המבוגרים יותר. (אולי יוכלו אנשי שמאל למצוא נחמה פורתא מהחלוקה המעמדית שהנשאלים עניים יותר, צעירים ויותר שחורים הם פחות גאים. הלוואי ואצלנו. אבל זה כבר נושא אחר).

אין כמובן כל רע בפטריוטיזם ואפילו בגאווה לאומית כל עוד הם לא באים על חשבון של עם אחר ואינם מופנים החוצה בהתנשאות מול עמים אחרים ודורשים זכויות יתר.

פטריוטיזם הוא נכס במלחמה נגד כובשים ומדכאים כמו במלחמת העולם השנייה נגד הנאצים, במלחמות השחרור של העמים הקולוניאליים (המאבק הפלסטיני למשל). אבל כאן, כאשר הוא משמש לליכוד העם סביב ממשל ריאקציוני הנלחם מלחמה קולוניאלית נגד עיראק, הוא לא רק פטריוטיזם-אימפריאלי אלא אף גרוטסקי ואבסורדי. על מה כאן הגאווה? מה היתה הרבותא בכיבוש ארץ קטנה וחלשה כגון עיראק על ידי המעצמה הצבאית החזקה בעולם?

אבל בל נטעה, הלהט המלחמתי והגאווה הלאומית צרת המוחין לא הגיחה משום מקום. בארץ הקלאסית של הספין יודעים כיצד להטות את הקהל. הפוליטיקאים והגנרלים הסיתו והוליכו שולל והמדיה האדירה את דבריהם והביאם לכל בית. למרבה הצער יש לומר שגם מה שנקראת "העיתונות הליברלית" נרתמה בכל כוחה למערכה זו. ה"ניו יורק טיימס" ו"הוושינגטון פוסט" לא היו פחות יעילים (ואולי אף יותר) מן העיתונות העממית. אפילו השבועון הליברלי-רדיקלי רב היוקרה "הניישן" השתתף ביצירת האווירה הפטריוטית לאחר ה-11/9 כאשר הוא קרא לציבור להתלכד מאחורי הנשיא בוש במלחמתו נגד הטרור – זו שהובילה עד כה ישירות לשתי מלחמות: באפגניסטן ובעיראק.

אך ראו זה פלא, דווקא כאשר הפטריוטיזם האמריקאי הגיע לשיאו, כאשר כל מסתייג משיכרון המלחמה הושמץ כ"מפקיר החיילים שלנו בשדה המערכה", ננעצה מחט בבלון הפטריוטיזם והחל להסתמן מפנה בדעת הקהל האמריקאית.

העניין הוא בכך ששלושה חודשים לאחר הכרזת הגנרלים האמריקאים שהמלחמה בעיראק נגמרה, החל מאבק אנטי-אמריקאי של העם העיראקי. יום יום מלאה העיתונות כאן עם דיווחי הרג ופציעה של חיילים אמריקאים.

דווקא ביום העצמאות האמריקאי הופיעה כתבה בעיתון המספרת על הכעס והתסכול של משפחות החיילים האמריקאים לנוכח הקורבנות הרבים מבין החיילים בעיראק. פתאום ההצהרות של הגנרלים שהמלחמה הסתיימה החמיצו, והצהרתו השחצנית של הנשיא בוש כלפי ההתנגדות העיראקית "שיבואו – אנו נראה להם" מעוררים ביקורת וחוסר אמון. והנה עולות וצפות ביתר שאת גם כל אותן השאלות לממשל האמריקאי ולנשיא שהם מנסים כל כך להתחמק מהם: היכן הנשק להשמדה המונית שבגללו יצאתם כביכול למלחמה? היכן הנשק הביולוגי? ומה בדבר רכישת האורניום של עיראק בניגריה? ומה הקשר של סאדם לאל-קעידה? ומה אם כן היתה הסכנה לביטחון ארה"ב ולתושביה?

ולפתע גם הפוליטיקאים, המרגישים שהמלחמה מתחילה לאבד מקִסמה בעיני חלק מן הציבור, מתחילים להסתגל לשינוי בדעת הקהל. כך למשל המועמדים הדמוקרטיים המתחרים כעת בניו-המפשייר על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארה"ב בשנה הבאה "פונים שמאלה" כדברי הפרשנים. הווארד דין, המועמד שמסתמן בינתיים כבעל הסיכויים הטובים ביותר, מטיח כלפי יריביו – גפהרט, אדורדס, ליברמן, וקרי – "הם כולם הצביעו בעד המלחמה"! ואילו מועמד אחר, יוסף ליברמן, מהאגף השמרני ביותר במפלגה הדמוקרטית, שהכין נאום אזהרה לדמוקרטים שלא להיראות "רכים" בנושאי הגנה, מחק ברגע אחרון אזהרה זו מנאומו לפי עצת יועציו.

העיתונות מנסה לפעול נגד מגמה זו. היא מנסה להכין את דעת הקהל להישארות ארוכה בעיראק, לעוד קורבנות אמריקאיים וכן לעודד את רוחו של הציבור. כך למשל מפרסם העיתון "ניו יורק טיימס" כתבה תחת הכותרת: "מאה שנים של מלחמות קטנות מראות שאפשר לנצח בהן". ההדגמה כיצד לעשות זאת מובאת מתוך ספר קטן שפירסם הצבא האמריקאי ששמו "המדריך למלחמות קטנות". בדיעבד מגולל הספרון הזה לאו דווקא את הדרך לניצחונם של הכוחות האמריקאים בעיראק היום, אלא את סיפורו של האימפריאליזם האמריקאי רב השנים. בכתבה מסופר כיצד כבר לפני 100 שנים התמודד הצבא האמריקאי בפיליפינים – ארץ שכבשו האמריקאים מן הספרדים – עם ההתנגדות העממית לכיבוש האמריקאי. במלחמה מרה זו נהרגו 4,200 חיילים אמריקאים, 16,000 מתקוממים ולא פחות מ-200,000 אזרחים פיליפיניים. כל זה צריך כנראה לשכנע שהיום כמו אז יצליחו האמריקאים להתגבר על ההתנגדות של בני המקום.

בספרון ההדרכה שנכתב על ידי כוחות הנחתים האמריקאים ("מרינס") ב-1930 והודפס מחדש ב-1980 מופיע לקח מלחמות הגרילה האמריקאיות וכמה מדכא לראות את דמיונן לכל השיטות והאמצעים שננקטו גם על ידי צה"ל בשטחי הכיבוש אצלנו.

ספר ההדרכה מזהיר ש"דחייה בשימוש בכוח תתפרש תמיד כחולשה". מוסבר גם ששיטות עינוי ברוטליות מדי לחילוץ מידע תגרום לריבוי מתנדבים חדשים לכוחות ההתנגדות. מוסברת גם חשיבות רכישת ליבה של האוכלוסייה המקומית – אבל גם מודגש ששיטת המקל והגזר לא יכולה להנחיל ניצחון בר קיימא. לכן מומלץ לעשות מאמץ לגייס כוחות ביטחון מקומיים עד שאלה יוכלו לקבל על עצמם את האחריות להחזיר חוק וסדר בארצם.

מחבר הכתבה מוצא את הדמיון והלקח כלפי המצב בעיראק ובאפגניסטן. הקורא הישראלי לא יתקשה למצוא את הדמיון לדיכוי בשטחים הכבושים. דומה שלמופז, ליעלון ולדיכטר כל אלה לא יחדשו דבר. הם מכירים ומנוסים בכל השטיקים והקומבינות.

כמה עצוב לגלות שהמגה-אימפריאליזם האמריקאי והמיני-אימפריאליזם הישראלי דומים כל כך, לא רק בשיטות ובביצוע, אלא גם בצדקנות, בסילוף ובשקר – ובזחיחות הדעת.

גם הפטריוטיזם האמריקאי והישראלי הנוכחי דומים אחד למשנהו. תפקיד שניהם לגייס את הציבור לתמיכה במלחמות הכיבוש ולהחניק ככל האפשר התנגדות וביקורת – להצדיק ולייפות כל מעשה נבלה של הכיבוש, בעיראק או בשטחים הפלסטיניים.

על שניהם אפשר לומר בעקבות ד"ר ג’ונסון: "הפטריוטיזם הוא מפלטו האחרון של המנוול".

Share on Facebook