מאת כתב "הגדה השמאלית"
"הקיצוץ בגמלאות הבטחת הכנסה ירד מתחת למינימום שהמדינה עצמה גיבשה" – כך נטען בחוות דעת מפורטת שהוגשה היום (יום ה’, 17 ביולי) לבג"ץ על ידי עמותת מחויבות לשלום וצדק חברתי, האגודה לזכויות האזרח בישראל, והתנועה למלחמה בעוני. זאת, במסגרת עתירותיהן לביטול הקיצוץ בקצבאות הבטחת ההכנסה. בתשובתם לבג"ץ כללו ארגונים אלה חמש חוות דעת מקצועיות, אשר קובעות בצורה חד משמעית וברורה, כי הקיצוץ בקצבאות הבטחת ההכנסה מוריד רבבות משפחות אל מתחת לסף המינימום לקיום בכבוד. התגובה לבג"צ הוגשה על ידי עורכי הדין שרון אברהם-ויס מהאגודה לזכויות האזרח ואבישי בניש מעמותת מחויבות.
בדיון הקודם בעתירה, שהתקיים בחודש מאי האחרון, הכירה המדינה בזכות לקיום מינימלי בכבוד, אך טענה כי הקיצוץ הנוכחי בקצבאות הבטחת ההכנסה אינו יורד מתחת לסף המינימום. זאת למרות שהמדינה הודתה, כי אין לה אומדן לגבי המינימום הדרוש למחיה בכבוד (על כך ר’ ידיעה קודמת באתר). הקיצוץ בקצבאות, ביותר מ-600 שקל בממוצע למשפחה, נתקבל לפיכך, בלא שההחלטה נסמכה על מידע מוצק ובלא שנבדקה כראוי שאלת יכולתם של מקבלי הקצבאות להתקיים בכבוד מקצבאותיהם. מסקירה מאת פרופ’ אברהם דורון, שהוגשה היום עם התגובה לבג"ץ עולה, כי המדינה עצמה כבר הגדירה בעבר את סף המינימום לקיום בכבוד, וזאת בסתירה לטענותיה המפורשות בבג"צ. שתי ועדות ציבוריות מטעם המדינה, ביניהן ועדת ראש הממשלה משנות ה-70, דנו בשאלה זו באורח מקיף וממושך וקבעו, בין היתר, כי על רמת ההכנסה של משפחה בת שני הורים ושני ילדים לעבור סף מינימלי בגובה 40% מהשכר הממוצע במשק. לאחר כניסת הקיצוץ בקצבאות לתוקף בסוף חודש שעבר, משפחה כזאת נאלצת להתקיים מקצבה של הבטחת הכנסה בגובה של 33% מן השכר הממוצע. מכאן עולה, כי על פי הקריטריונים של המדינה עצמה, רמת הקצבאות יורדת מתחת לסף המינימום.
זאת ועוד, טיוטת מחקר של חוקרים מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שצורפה גם היא לתגובה לבית המשפט, מציגה שיטה חדשה למדידת קו עוני על-פי סל תצרוכת מינימלי למחיה. רמת הבטחת ההכנסה לאחר התיקון נופלת גם מתחת לסף המינימום, שנקבע על ידי חוקרים אלה. חוות דעת נוספת, של חוקרים מטעם מרכז אדוה, המבוססת על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ממחישה את משמעות הפחתתם של מאות שקלים מגמלת הקיום של מקבלי הבטחת הכנסה. מחוות דעת זו עולה, כי עוד טרם הקיצוץ חיו משפחות רבות, המקבלות הבטחת הכנסה, בצמצום רב, והוצאותיהן התמקדו בצרכים אלמנטריים. משפחות אלה מוציאות על הצרכים הבסיסיים ביותר, כבריאות ומזון, הרבה פחות מן הממוצע. כמו-כן, משפחה המקבלת הבטחת הכנסה מוציאה על מופעי תרבות ספורט ובידור 14 שקל לנפש לחודש. פירוש הדבר הוא קיום מינימלי, שכל כולו מתמקד בהישרדות. עקב ההפחתה יצטרכו משפחות אלה לבחור בין צורך קיומי אחד למשנהו. מחקר נוסף, שהוכן במרכז לצדק חברתי של מכון ון ליר, אשר צורף גם הוא לתגובה, מציג גם הוא סף לקיום מינימלי בכבוד, שהקצבאות המקוצצות נופלות גם ממנו.
עורכי הדין אברהם-ויס ובניש טוענים כי בכל מקרה יש להטיל על המדינה את החובה לקבוע סף מינימלי לקיום בכבוד, על מנת שזו תישמר מלפגוע בו. ללא הגדרה של סף כזה מרוקנת המדינה מתוכן את הזכות לקיום מינימלי בכבוד, הנכללת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, והופכת אותה לזכות ערטילאית חסרת ממש. אין פגיעה חוקתית חמורה יותר, הם קובעים, מאשר הצהרה על זכויות יסוד והפיכתן פלסתר. יתירה מזאת, מסקירה השוואתית שערך ד"ר ג’וני גל עולה כי במדינות רבות נקבע סף למינימום קיום בכבוד, כך שקביעת סף זה לא רק שהיא אפשרית אלא שהיא מקובלת.
לנתונים קשים אלה יש להוסיף עובדות נוספות: סף המינימום, שקבעה בעבר ועדת ראש הממשלה אינה כוללת הוצאות נוספות. אחת הבולטות ביניהן היא ההוצאה לדיור, שהיתה אמורה להיות מטופלת בנפרד, כפי שאכן נעשה בתוכניות שונות של משרד השיכון, כדוגמת הסיוע בשכר דירה. בחודש יוני 2002 קיצצה הממשלה את הסיוע הזה במחצית והעמידה אותו על סך של 600 שקל בחודש בלבד. גם קצבאות הילדים, שהובאו בחשבון בקביעה של סף ההכנסה, קוצצו לאחרונה באופן ניכר. משמעות הדברים היא, כי בפועל הירידה מתחת לסף המינימום חריפה בהרבה מהקיצוץ בהבטחת ההכנסה.
