המאמר הראשי ב"ג’רוזלם פוסט" ביום ראשון השבוע הוכיח למי ששימר עדיין כמה שרידים של נאיביות ישנה, שהימין הישראלי איבד את כל העכבות, ופנה לקניבליזם חברתי גלוי, מעין תאצ’ריזם פלוס. עורכי היומון בשפה האנגלית, שיש לו עבר סוציאל-דמוקרטי (אומנם ציוני) מפואר, לא רק שהחצינו אדישות תהומית לגורלן של האמהות החד-הוריות בפרט ושכבות המצוקה בכלל, אלא שאף הרחיקו לכת ודרשו משר האוצר בנימין נתניהו לא להיכנע לדרישות שעלולות לטרפד את כל התוכנית הכלכלית ההומנית שלו.
אני לא מתייחס למס השפתיים ולדמעות התנין שנשפכו פה ושם בטקסט הארוך, אלא למהות. עצם העובדה שמאמר מערכת שלם הוקדש לקנפו ולחברותיה, מוכיח שקיים פחד אמיתי מהתקוממות חברתית בקרב האליטות הכלכליות ובמעגל הרחב של משרתיהם בעיתונות הניאו ליבראלית. מנקודת ראות זאת, ה"ג’רוזלם פוסט" הוא מבצר הריאקציה הבורגנית במדינת ישראל. הנזיפה הסמויה בנתניהו, החשוד ברכרוכיות ייתרה כלפי המסכנים והדלים, מקבילה לגמרי לחשדנות של המתנחלים כלפי אריאל שרון בנושא המדיני.
בשני המקרים מדובר בלעג לרש. נתניהו הוא עושק עניים מקצועי ואידיאולוגי, ושרון לא שינה את עורו, אלא פועל בהתאם לאילוצים. למונח הזה, "אילוצים", נודעת חשיבות רבה גם בחזית הכלכלית-חברתית. השאלה העומדת בפני כל הסוציאליסטים, הסוציאל-דמוקרטים ואפילו הליברלים המתונים במדינת ישראל, איננה האם קנפו ותנועת המחאה שאולי מתגבשת סביבה לוחמות לעניין צודק, אלא כיצד לתרגם את צידקתן לעוצמה שתשפיע על מקבלי ההחלטות ותאלצם לשנות את מדיניותם האנוכית.
המוחים זכו להצלחה תקשורתית די מפתיעה ובהחלט משמחת, משלושה טעמים: א. עיתונאים רבים מזדהים יותר ויותר עם העשירונים התחתונים, בגלל ההידרדרות האיטית, אבל החד-משמעית במצבם הכלכלי. ב. צרכני תקשורת רבים בקרב הציבור הרחב חוששים מאוד מהאפשרות שהם פשוט יתרוששו, או דואגים לקרובים ולידידים שמתקרבים בהדרגה אל סף קו העוני. ג. קל יותר להזדהות עם מאבק של יחידים, של פרטים שיש להם שם וזהות ברורים. ויקי קנפו היא אישה עם צביון משלה, וכמעט כל האינטיליגנציה הישראלית (בהנחה הנדיבה שהעיתונאים שייכים לקטגוריה הזאת) מותנית על ידי סרטי הוליווד לעקוב באהדה אחרי מאבקם של יחידים נגד השיטה. כבר הישוו את קנפו לנורמה ריי ההוליוודית, אבל התעלמו או התייחסו באיבה לחלק של ההתארגנות המקצועית בסיפור המקורי. יתכן שיותר קל לעיתונאי ישראלי עכשווי לראות את החיים בעיניו של קלינט איסטווד.
מכל מקום, הקו המוביל בתקשורת הוא א-פוליטי: אנחנו מוכנים לאהוב את קנפו, ואולי עוד כמה מחברותיה, ובלבד שסממני האיגוד המקצועי יעדרו מן התמונה. ב"ג’רוזלם פוסט" כתבו את הדברים במפורש: עורכי העיתון הזהירו את הקוראים מהטרמפיסטים מתנועת העבודה, או מהנוער העובד והלומד, ובמקרה הטוב הסכימו להתחשבות כלשהי בקנפו עצמה על בסיס פרטני. כך יוכל נתניהו לזרוק איזו עצם לקנפו ולחברותיה, ולהמשיך במשימה העיקרית שלו: לרושש את הרבים ולהעשיר את המעטים.
כך מרדימים בקלות את דעת הקהל, גורמים לה להתרכז בסיפורים האנושיים המרתקים כשלעצמם, ולהתעלם מהתמונה הגדולה. בעצם, הטיפול במחאה החברתית הפך בעצמו למופע בידור ענקי, והטכניקה הקלאסית של דודו טופז חילחלה לתוך התכנים ולתוך המהות של הכיסוי העיתונאי. הממסד מסייע ספוראדית לנזקקים מעטים, מקרי סעד ממש, כדי לאפשר לציבור להדחיק את הבעייה החברתית הכוללנית הדורשת חשיבה מעמיקה וגם, סילחו לי על המלה הגסה, התארגנות חברתית ופוליטית. הססמה האימפריאלית הישנה של "הפרד ומשול" חולשת עתה גם על המגזר החברתי. את קנפו האמיצה, החזקה, הכריזמטית נצלם באוהל המחאה, אבל בעת ובעונה אחת נשתדל לקבור את כל הפרשה, ולשלוח אותה הביתה שבעה ומרוצה. אבל אם גם עמיר פרץ יחבור אליה, ואיתו עשרות אלפי עובדים הדורשים להתקיים בכבוד, אז נאשים את תנועת המחאה החברתית-כלכלית בפוליטיזציה של המצוקה, כאילו שלטון העשירים במשרד האוצר, באמצעות ביבי וכל קודמיו מאז שמחה ארליך המנוח (כולל בייגה שוחט הטוען שהוא סוציאל-דמוקרט), איננו פוליטיזציה.
קנפו ומוחים אחרים מעיירות הפיתוח זכו לקיתונות של לעג מעיתונאים יאפים משום שהם עצמם בחרו בליכוד, ובכך הבקיעו שער עצמי מאסיבי. הגישה הזאת מבזה בעיקר את מחולליה. לעניים מהמגזר היהודי לא היו חלופות סוציאליסטיות מציאותיות במערכת הבחירות. שתי המפלגות הגדולות (עד פברואר 2003 , עכשיו יש רק אחת) דגלו במדיניות חברתית-כלכלית זהה, ניאו-ליברלית, פרו אמריקאית עם אוריינטציה גלובאלית נגד העניים ובעד העשירים. שטיפת המוח התאצ’ריסטית עשתה שמות בכל מקום, עד שאפילו רן כהן הפופוליסט ממרצ גינה את ההפגנות נגד הגלובליזציה ונגד המדינות העשירות המנווטות את הכלכלה העולמית למען שמונה עד עשרה אחוז מכלל תושבי העולם. כל מפלגות הימין הן תאצ’ריסטיות, וקשה לדרוש מאנשים מוסתים להצביע בעד חד"ש, שמצעה הסוציאלי לא הובן ולא הגיע כלל לתודעתם של מצביעים יהודים מהעשירונים התחתונים. חד"ש נתפסה כ"מפלגה ערבית" ולא כחלופה הסוציאליסטית היחידה בזירה הפוליטית הישראלית. גם מרצ, שאיננה ניאו ליברלית, משכה בעיקר בוחרים משכילים. שינוי היא כמובן המפלגה הישראלית הימנית ביותר בנושא החברתי-כלכלי, ומאמינה (ממש כמו נתניהו) ברתימת הכלכלה למען העשירים כעיקר אידיאולוגי.
לכן קשה לי להבין מדוע עיתונאי שמרוויח 7,000 שקל לחודש והצביע בעד שינוי, מרשה לעצמו ללעוג לתושבי שכונות העוני ועיירות הפיתוח שהצביעו בעד הליכוד. בשני המקרים פעלו המצביעים נגד האינטרס המעמדי שלהם. דווקא במגזר הערבי התנערו המצביעים מהתודעה הכוזבת, שלחו לכנסת נציגים המתנגדים לא רק לפוליטיקה של הממסד אלא גם לסדר החברתי-כלכלי המנציח את מצוקת הבוחרים הערבים. למצער משתדלות קנפו וחברותיה לפעול כדי לארגן מחאה אפקטיבית נגד הממשלה שבעדה הצביעו. אסור להפקיר אותן לניסיונות השיסוי, השיחוד, האטומיזציה והדה-פוליטיזציה.
כדי ששכבות המצוקה, השכירים והאינטיליגנציה העובדת יחברו יחדיו וירתיעו את השלטון מפני המדיניות שבאה להכתיב פערים כלכליים ולקבע את האסון החברתי לדורות, יש צורך בהתארגנות פוליטית חדשה. לא רומן דלוח בין עמיר פרץ לבין שמעון פרס, שהוא תאצ’ריסט קיצוני לא פחות מנתניהו, אלא ברית של שלום ושוויון, שתלכד אזרחים יהודים וערבים למאבק פוליטי על בסיס של מצע מינימום משותף. סדרי העדיפות הם ברורים: צמצום הפערים החברתיים, חתירה לשלום, חיסול ההתנחלויות, הקצאת משאבים רבים למלחמה באבטלה, ביטול האפלייה על בסיס לאומי, דתי ומיני. לתחתית סדר העדיפות יש לדחוק את המאבקים המיותרים בין דתיים וחילוניים, שתנועת שינוי מבליטה אותם כדי להסוות את חתירתה לכלכלה אנוכית ואנטי שוויונית.
בכל פעם שאני כותב כאן טור המתווה תוכנית פעולה לעתיד, מאשימים אותי קוראים בתמימות או באופטימיות יתרה. אבל התוכנית נועדה בעיקר לחשוף את הרדידות ואת העקרות של הוויכוח והדיווח הפוליטי האקטואלי. העיתונים מלאים, למשל, בסיפורים על הרומן בין פרץ לבין פרס, שיש לו רק משמעות רכילותית. אם החתונה הזאת תתממש, לא יתחולל שום שינוי פוליטי, חברתי או כלכלי במדינת ישראל. גם הסיפור של קנפו הוא מאלף, אבל יקבל משמעות פוליטית רק אם יהיה גרעין להתארגנות המונית שתאיים על הממסד. למען האמת אני סבור שעוד נעבור הרבה שנים קשות מאוד עד שיחול כאן מיפנה אמיתי, שישנה לא רק את פני החברה, אלא גם את מעמדה של ישראל באזור ובעולם.
תסמונת דאום
מר חנוך דאום, המשמש גם כפרשן טלוויזיה ב"מעריב", הגיב ביום שני השבוע על כיסוי הפגנות המחאה החברתיות בפיליטון, שאפילו עורך ביטאון בני עקיבא לילדי כיתה ג’ היה פוסל אותו בשל רמתו העלובה. אצטט למענכם רק את משפט הפתיחה: "אשתי הודיעה אתמול כי אין שניצלים לארוחת הצהריים. בני ואני פצחנו מיד בצעדת מחאה אל עבר המטבח". אני משוכנע שבהתנחלויות ממש התפקעו מצחוק. דאום שילב את דברי הליצנות שלו גם בהגנה נרגשת על שר האוצר בנימין נתניהו, שקופח כביכול על ידי התקשורת האלקטרונית.
ההתקלסות של המתנחלים וידידיהם בעניים הפכה כבר לתופעה תקשורתית מבחילה במיוחד. המתנחלת יעל משאלי לעגה לויקי קנפו באינטרנט (Y-Net), לקול תשואות מגיבים רבים מהבורגנות החדשה ששיגשגה בשטחים על חשבוננו. להפתעתי המרה אפילו קובי אריאלי החרדי נקט את הטון המנופח הזה בפינה החשוכה שלו בערוץ 10. מיקי חיימוביץ’ עשתה פרצופים, ואני מזדהה איתה בכל לבי, אבל זה לא עזר להפריך את הדמגוגיה הסוציאלית של הממסד, ושל המתנחלים המוצצים את לשדנו.
אז לא די בכך שהמיליארדים שהיו יכולים לפתור בעיות מצוקה קשות, (וגם את המשבר בשירותי הבריאות) נשדדו על ידי ההתנחלויות. הרי בצד תקציבי הביטחון הענקיים שהוקצו למענן, זורמים לשם אוצרות עתק בתירוצים שונים, ובשמות כיסוי מכל הסוגים. אלא שלתושביהן יש חוצפה ללעוג לשכבות המצוקה, ולהביע עמדות תאצ’ריסטיות. הפרזיטים של מגזר נתמך הפכו לשוחרי כלכלת השוק. אפילו מילטון פרידמן היה מתנגד בכל לבו לשיטה כזו של הקצאות ממשלתיות למען מעטים (שעוד מסכלים את הסיכוי לשלום), ומיליטריזם שיגרום נזקים בלתי הפיכים למשק.
לחיים ברעם שלום:
אני מסכים לתוכן מאמרך בהסתייגות אחת: חד"ש לא (רק) נתפסה כמפלגה ערבית – היא אכן מפלגה ערבית. הייתי מצביע בשמחה למפלגה סוציאליסטית דו לאומית שהרכבה ישקף, ולו בקירוב, את האוכלוסיה אבל לצערי אין מפלגה כזו. לפיכך נאלצתי להצביע כברירת מחדל ובחריקת שיניים ל"עם אחד" תוך שאני מודע לכך שפרץ מסתמך במידה רבה על תמיכת מי שקרויים "הוועדים החזקים" שהזדהותם עם החלשים לוקה מאוד בחסר.
לצור שפי:
גם לי הייתה אותה התלבטות כמו שלך, אם להצביע חד"ש או עם אחד. שתיהן מפלגות המבוססות על עובדים ובעלות אידאולוגיה למען העובדים. שתיהן מנוונות בגלל הביורוקרטיה שלהן וחסרות מהפכניות. לעומתך החלטתי לבחור בחד"ש, למרות היסודות הלאומניים ערביים הזעיר-בורגנים שחדרו אליה (מוחמד ברכה בראשם).
על אף שהמנהיגות של מק"י-חד"ש אינה מהפכנית אני יודע שכשאני שם בקלפי ‘ו’ אני תומך גם ביסודות המהפכניים במפלגה. בנוסף לכך זוהי הצבעת מחאה כנגד הציונות והכיבוש, ולא רק למען זכויות הפועלים כמו עם אחד.
שלום חיים.
מאמר מצוין.
מה שיותר כואב הוא שציבור האנשים הפשוטים במדינה שעליהם ןלהם לועגים דאום ,ביבי וחבריהם המנוולים הוא הציבור שנפגע הכי קשה מהתקפות הטרור הרצחניות של הפלשתינאים (מתי ביבי נסע פעם אחרונה באוטובוס),שנובעות מפעל ההתנחלויות הכושל שמסבך אותנו במלחמה חסרת תועלת עם הפלשתינאים.
לפחות המתנחלים ונציגיהם צריכים לשבת בשקט.
לצור שפי שלום:
לצערי המודל השוודי של מדינת רווחה הנו
פתרון חלקי וללא עתיד טוב.בשוודיה % המתאבדים
(יחד עם יפן)הגבוהה בעולם.נכון ששם אין רעב
ואין עוני קשה,אבל יש יאוש וחוסר טעם בחיים
(יחסי,כמובן,למצב במדינות אחרות).נאמר ש"לא
על הלחם בלבד תחייה",ומודל מדינת הרווחה
עדיין יוצר ניכור ובדידות בין בני אדם.
בנוסף לכך,מבחינה כלכלית,מדינת הרווחה לא
תוכל להתקיים לאורך זמן בעולם של תחרות גלובלית אכזרית.ראה את הולנד,דנמרק,גרמניה
ואף צרפת,אנגליה,איטליה ו…ישראל.
הפתרון היחידי הוא בחברה סולידרית והומנית בה אין מנצלים ומנוצלים,חלשים וחזקים,חברה
אנושית בה המטרה לא עשיית רווח ולצבור הון
וכח אלא למצוא אושר ושמחת חיים,דבר אפשרי
רק כשנוגע לא רק לנו,אלא גם לסובבים אותנו.
בטכנולוגיה הקיימת היום בעולם הדבר אפשרי
וזאת לא אוטופיה,אבל הדרך לכך הינה דרך פוליטית להחלפת שלטון בעלי הון בשלטון הדמוקרטי של רב האנושות,כנגד המיעוט השלטת.
לגבי הציונות,אני מסכים אתך:גם אני ציוני
במובן מיוחד של המילה:לעם היהודי שתי ברירות:
להיעלם או להמשיך להתקיים(אין לזה כל קשר
לדת או ללאומנות).כדי להמשיך להתקיים,מקומו
הוא בישראל שבתוך גבולות שלפני 1967,כמדינה
חילונית,דמוקרטית ושוויונית.לא ללאומנות,
לא לדת,לא לכבוש,לא לאפליה,לא למדינת-דת,לא
לאפלייה לאוכלוסיה הערבית או לא-יהודית.
בהחלט,נתן להיות ציוני ומרקסיסט.יתרה מזאת:
אינני חושב שנתן להיות ציונית אמיתי בלי להיות מרקסיסט,ואינני חושב שנתן להיות מרקסיסט אמיתי מבלי להיות ציוני(בפרוש המיוחד
והלא מקובל של המילים האלה).
חיים שלום.
ההתקפה של ממשלת הגנבים המגינה על בעלי ההון, נובעת מחוקי הכלכלה הקפיטליסטית בתקופה היסטורית של שקיעת השיטה הקפיטליסטית העולמית. כלכלה זו שעובדת על רווח, כאשר על מנת לשמור על שער הרווח, היא מפטרת מידי שנה עשרות ומאות מליוני עובדים, היא היוצרת את המשבר, משום שלמובטלים אין כסף לקנות את המוצרים. כיום יש למעלה ממלירד איש בעולם שנזרקו ממעגל הייצור בשל כך. הם נידונו למעשה למוות, ואכן לפחות מיליון איש מתאבדים מדי שנה משום הייאוש. אולם מן הצד השני אנו עדים למאבק של הפועלים והעניים והמדוכאים והמושפלים המתרחב בעולם, כאשר העובדים עורכים שביתות כלליות והפגנות ענק, וכאשר הם מפיקים לקחים מהמאבקים ההירואים שהם מנהלים.
לפני תנועת המחאה המתפתחת בישראל, שהנה חלק מהתנועה העולמית של המחאה, שתי ברירות. האחת לנהל מאבק של כל הנפגעים והנפגעות, פועלים, אמהות חד הוריות, נכים, גמלאים, משפחות ברוכות ילדים, יהודים כערבים, כנגד ממשלת בעלי ההון. מאבק שכדי לנצח בו יש לאחד את כולם על פרוגרמה שמעלה תביעות כנגד הקיצוצים לכולם, אולם בכך אין די, שכן גם אם הממשלה תיסוג לרגע, מה שלא עושה רושם כרגע, היא תמשיך ותתקוף בהזדמנות הראשונה, כאשר היא תגלה שיש נסיגה במאבק.על כן על תביעות אלו יש להוסיף תביעות הקושרות מאבקים מיידים אלו למאבקים למען החלפת השלטון של בעלי ההון, בשלטון של הפועלים היהודים כערבים , בכל שטחי הארץ, בתמיכת כל הסובלים. במסגרת הקפיטליזם הנצלני והנרקב אין כל פיתרון . כדי לנצח יש להקים בכל יישוב, בכל שכונה, בכל עייריה , בכל כפר, בכל בסיס צבאי, וועדי פעולה אשר ייתקשרו ביניהם, ברמה השכונתית, העירונית, אזורית וארצית. נבחרי וועדי הפעולה יבחרו לרמה היותר גבוהה וכך הלאה, עד שיהיה לנו ארגון ברמה ארצית של פעילים נבחרים. פעילים אלו, חייבים להיות המסורים ביותר והמילטנטים ביותר. הם יתאמו את הפעולות כאשר הם חייבים בדין וחשבון כל הזמן לכל התנועה, אחרת יוחלפו מייד. בדרך זו של מאבק מאוחד ומתואם, אשר יכלול את הפועלים המאורגנית בהסתדרות נוכל לנצח, אשר יכלול שביתות גם כלליות וגם הפגנות ענק ננצח. כי אומנם לממשלה כוחות חזקים, ולרשותה מערכת התעמולה של הרדיו, הטלביזיה והעיתונות, אולם הכוח המאוחד של מרבית האוכלוסייה היודעת מה ברצונה, כאשר בראשה מעמד הפועלים המאורגן והמאוחד, חזק מכל ממשלה.
מול כל הניסיונות של הממשלה להטות את המאבק לפסי הלאומנות והשנאה הלאומנית בין המנוצלים היהודים למנוצלים והמדוכאים הערבים, יש להרים את נס אחדותו של מעמד הפועלים הערבים והיהודים, הנשים והגברים, הדתיים והחילונים. אנו חלק ממעמד הפועלים העולמי, כוח שכאשר הוא נאבק באופן מודע יכול לעשות הכל. בדרך זו לא רק נשיג את התביעות המיידיות שלנו, אלא נפעל למען עתיד טוב לכולנו.
האופציה השנייה, היא לנסות להשיג פרורים כל קבוצה בנפרד, דרך המבטיחה את כשלון תנועת המחאה וניצחון הפרזיטים בשלטון.
למק"י וחד"ש ניתנת כיום הזדמנות חשובה להפוך להנהגה של המאבק, אם תדע להתאחד ולאחד על הבסיס של אינטרס מעמד הפועלים וההמונים.
יוסי שורץ
להגנת המרקסיזם
אנחנו חלוקים זה על זה מבחינת הגדרתנו את עצמנו. אני תופס את עצמי כציוני כשלשיטתי הציונות היא זכותם של היהודים לחיות במדינה בה הם מהווים רוב וזאת כמובן מבלי לדכא את המיעוט. ב-1967 הייתי בן 10 ומרגע שעמדתי על דעתי הפוליטית (1970) הייתי בעד נסיגה לקווי 67 וכמובן בעד מדינת רווחה במודל הסקנדינבי שלה.
שלום אשר: למרות שכתבת "זו איננה אוטופיה" אינני מכיר מדינה המתקרבת למודל שלך. אכן מדינות מערב אירופה (בדגש על סקנדינביה) אינן כליל השלמות אך הן הקרובות ביותר למה שניתן להגדיר "חברה צודקת".
נראה לי שאשר מתכוון אליו, הוא שיטה סוציאליסטית אמיתית, כזו שהחלה ברוסיה הסובייטית, אולם אשר דרכה נחסמה על ידי הריאקציה הקפיטליסטית העוינת. דבר שהביא את סטלין בראש הבירוקרטיה לשלטון. סוציאליזם פירושו: כלכלה מולאמת ומתוכננת תחת פיקוח הפועלים, עם דמוקרטיה פרולטרית אמיתית של מועצות נבחרות, רוטציה וכניסת ההמונים לתפקידי ניהול, העדרו של צבא הנפרד מההמונים, שכר פעיל פוליטי-שכר של פועל תעשייה ממוצע. זה דורש כמובן סוציאליזם עולמי. לעומת זאת חוסר ההבנה של צבי שפי נובע מאי הבנתו את התהליך ההיסטורי. אם מה שקיים בזמן הנתון הוא סוף ההיסטוריה, הרי לפי אופן מחשבה זה לא היינו צריכים לצאת מעידן תקופת המערות
לאשר פרוליך.
הנתון על שוודיה כנמצאת במקום הראשון בעולם בהתאבדויות הוא אמנם מסוג הדבר "שכולם יודעים" ,אבל בכל זאת הוא מצוץ מהאצבע.
קודם כל צור ולא צבי – כנראה שדיוק זה לא הצד החזק שלך. לגופו של עניין ועם כל הכבוד לאידיאות ואוטופיות אני חסיד גדול של התחשבות במגבלות המציאות כמו גם באופי האנושי. זאת – לא כתירוץ לרפיון ידים אלא למניעת גלישה לתמהונות הזויה או הזיה תמהונית.
בנימין נתניהו
בנימין נתניהו הוא אחד משרי האוצר האמיצים שיש לנו במדינת ישראל מהלך קיצוץ הביטוח לאומי הוא לא רק צורך הכרחי שצריך להיעשות בגלל קופת המדינה הדלה אלא בעיקר זהו צורך חינוכי לדורות הבאים בכללותו זהו נושא שאם כל אחד מאיתנו בעם ישראל ילמד ממנו אולי ישכיל וילמד שבחיים יש משמעות צריך להיות אחריות לאחר שנבין שעלינו עם ישראל להיות אחראים למעשינו עוד נגלה שהחיים יכולים להיות הרבה יותר טובים גם לאלו שבאים משכבות המוצקה
גם במגזר הציבורי קיצוצים ופיטורי עובדים זהו מהלך מוצדק ונכון לא יתכן שכל קדנציה יכניסו עובדים את מקורביהם לעבודה בלי שום הצדקה לכך עובדים שמיותרים מיומם הראשון בעבודה ואחר כך יבואו ויבכו למה מפטרים אותנו כאשר מלכתחילה היו מיותרים
הדבר השני באותו נושא קיצוץ חד בנושאי הסגנים בעיריות לא יתכן שלכל ראש עיר יהיו שבעה סגנים
אנחנו העם ככל שנבין את המהלך רק נוכל להרויח מכך נשלם פחות מיסים פחות ארנונה
כמו בעיריה כך בבזק ובחברת החשמל
ובצה"ל
תעריפי חברת חשמל ובזק הם בין הנמוכים בעולם. שחיתות קיימת בכל מערכת גם בקפיטליסטית ובחברות גדולות ופרטיות. בזה צריך לטפל. אבל לא לשפוך את התינוק עם המים. קודם ששר האוצר הנערץ שלך יקצה כסף לפיתוח תשתיות שיאפשרו עבודה. אח"כ שיפטר ויקח את הקצבאות. העניין הוא שהוא עושה הכל הפוך. ואת הכסף הוא משקיע בשטחים ובמלחמה. ביקורתיות ממוקדת בבקשה ועיניים פקוחות לרווחה. רווחת העם.