ג’ורג’ קיסר, האימפראטור של רומא החדשה, אוהב את מחמוד עבאס, המכונה אבו-מאזן. הוא הזמין אותו לבית הלבן ומשפיע עליו מחמאות. כמו ברומא העתיקה, האהבות והשנאות של הקיסר הופכות למדיניות האימפריה. כל השרים, הסריסים, הפקידים, מושלי המחוזות והשליטים המקומיים, פועלים על פיהן, תוך כדי השמעת דברי חנופה וקילוסין לחכמת הקיסר ולא חשוב עם הוא באמת אדם נבון כמו יוליוס קיסר, טיפש כמו טיבריוס או, מטורף גמור כמו קליגולה. קיסר הוא קיסר. ג’ורג’ בוש הוא אדם פשטני. בעולמו הרוחני, כמו במערבון, יש טובים ורעים: "גוד גייס" ו"בד גייס". התרשמותו האישית באה "מן הבטן". אין לה קשר עם הגיון או ניתוח פוליטי. ערפאת הרגיז את בוש, הוא בד גיי. אבו-מאזן הוא גוד גיי – בעיקר מפני שאיננו ערפאת.
המלך הורדוס, שישב בירושלים, היה קשוב לכל רחש קל ברומא – כמוהו, אריאל שרון קשוב לכל רחש בוושינגטון. כדי להשפיע על בוש, עליו לדעת בכל עת, מהיכן ולאן נושבת שם הרוח. לכן, אם בוש אוהב את אבו-מאזן, גם שרון אוהב את אבו-מאזן. מה זה אוהב? הוא ממש פורש שטיח כחול-לבן לרגליו. מזמין אותו למשרדו בירושלים מחליף עמו חיוכים ולחיצות-ידיים מעל לסמל המנורה, קורא לכל אנשיו לחזק את אבו-מאזן בכל דרך אפשרית ושומר עליו כמו אבא טוב על בן מבטיח.
מי שיש לו ידידים כאלה, אינו זקוק לאויבים. הייתי מייעץ לאבו-מאזן שלא להפנות את הגב כאשר שרון נמצא בסביבה. ממש לא – סדר-היום הנסתר של שרון רחוק מאוד מסדר-יומו הגלוי. כתבתי פעמים רבות בעבר: אסור להקשיב למה ששרון אומר, צריכים לשים לב למה ששרון עושה. מאז שאבו-מאזן התמנה כראש הממשלה הפלסטינית, היו כל מעשיו של שרון מכוונים למטרה אחת: להפיל אותו מכיסאו המתנדנד, מהר ככל האפשר וחזק ככל האפשר. זה התחיל בהתבטאויות של שרון ו"מקורביו", שגרמו לאבו-מאזן להיראות כ"סוכן ישראלי" וכקבלן-מישנה של ביטחון ישראל ונמשך במניעת כל הישג מדיני אמיתי ממנו.
הדיבורים הרמים של שרון על שחרור האסירים הפלסטיניים כמחווה של רוחב-לב הותנו ב"לאווים" שרוקנו אותם מתוכן. לא ל"דם על הידיים", לא לחמאס ולג’יהאד. לא, לא ולא, עד שנותרו 300 אסירים חסרי-חשיבות, חלקם פליליים, שעמדו להשתחרר בין כה וכה. ה"לאווים" מלווים בהפרת, כמעט, כל ההתחייבויות של שרון על פי "מפת-הדרכים". סילוק 60 המאחזים הפך לבדיחה. רק מאחז מאוכלס אחד פונה בקרב מבוים לעיני הטלוויזיה, ושניים באו במקומו. על הקפאת ההתנחלויות אין בכלל מה לדבר. בניית "גדר ההפרדה", שמטרתה היחידה היא לקבוע גבול חדש עמוק בתוך השטח הפלסטיני, נמשכת במלוא המרץ, בניגוד גמור להתחייבותו של שרון שלא לעשות דבר העשוי לשנות את המצב בשטח. על פרויקט מפלצתי זה הוא מתכוון להוציא 7.5 מיליארד שקל (מיליארדים, לא מיליונים), כשמערכות החינוך והבריאות קורסות והאמהות החד-הוריות שוכבות באוהל בקרבת משרדו.
הנסיגה מהשטחים הפלסטיניים היתה בלוף. צה"ל עזב כמה שטחים ברצועת-עזה, שמהם התכוון לצאת בלאו הכי. הציר המרכזי אכן נפתח, אבל לא לגמרי והיד על ה"שיבר". צה"ל גם התפנה מחלקים של בית-לחם, אך בחלקים אחרים שלה, הוא בונה חומות. על פינוי כל שאר הערים הפלסטיניות "אין מה לדבר". בכל רחבי הגדה המערבית, ממשיכים המחסומים להפוך את חיי התושבים לגיהינום. מדי לילה מבוצעים מעצרים חדשים.
הרמטכ"ל משתחץ ומציג את ההודנה ככניעה פלסטינית וכך, הוא מסית להפרתה. אלוף פיקוד המרכז מגנה את שירותי-הביטחון הפלסטינים, על כי לא עזרו לשחרור נהג-המונית החטוף, כשהוא עצמו סירב לתת להם אפילו פיסת-מידע אחת. כל דוברי ראש-הממשלה מכריזים השכם והערב ש"אבו-מאזן נכשל בתפקידו" ושישראל לא תעשה שום מחווה כלפיו עד אשר יתחיל באיסוף הנשק מהחמאס והג’יהאד – כלומר, עד שיפתח במלחמת-אזרחים, שתגרום לחמאס להפר את ההודנה ולהביא להתלקחות, שתפטור את שרון מן הצורך לפרק התנחלויות.
אבו-מאזן צריך גם, במצוות שרון, לפגוע במעמדו של יאסר ערפאת, שהוא פופולארי הרבה יותר ממנו. המשך כליאתו של ערפאת במוקטעה מחליש, כמובן, את אבו-מאזן ומחזק את ערפאת. צירוף כל המעשים והמחדלים האלה ביחד, מביא למסקנה אחת: בעודו מהלל את אבו-מאזן – שרון עושה כל מה שאפשר כדי לחסל אותו. הוא לא לוחם רק בערפאת, אלא גם ובעיקר – באבו-מאזן.
מוזר? משונה? – לגמרי לא. כמו הורדוס בשעתו, יודע שרון שבראש מעייניו צריכה לעמוד השגת חסדו של הקיסר, כדי שיוכל לשכנע את הקיסר לשרת את האינטרסים שלו. ערפאת אינו מפריע לו במשימה זו: בוש שונא אותו. אבל, אבו-מאזן הפך למתחרה מסוכן על חסדו של הקיסר. אותו צריכים לחסל, ומהר. אלא שזוהי משימה עדינה. אסור לעשות דבר שיעורר חשד בוושינגטון. בשום פנים אסור להרגיז את בוש. לכן, כאשר קולט שרון רחשים שליליים בבית הלבן, הוא מזדרז לוותר. אז לא 300 אסירים, אלא 400, ובכללם גם אנשי חמאס וג’יהאד. רוצים פינוי של עוד מאחז? תפאדל, הזמינו את מצלמות הטלוויזיות. יהיה עוד קרב מרשים. אפשר הרי לסמוך על בריוני-הגבעות שיחזרו בלילה. העיקר שהקיסר וסריסיו יהיו מבסוטים.
AVE CAESAR, ההולכים לחסל את אבו-מאזן מצדיעים לך!
הביקורת קצת ריקה מתוכן כשתנועתו של הכותב בעצם תומכת בלחץ אימפריאליסטי אמריקאי שיכונן שלום בין הבורגנות הציונית לבורגנות הפלשתינית.
והנה שתי הערות קטנוניות:
1) הרמטכ"ל לא באמת אמר "ניצחנו". הוא אמר "לפי הסיפור שלהם הם ניצחו ולפי הסיפור שלנו אנחנו ניצחנו". אחרי ש Ynet, שלא מאוד מחוייבים לאמינות עיתונאים, פירסמו שהרמטכ"ל אמר "ניצחנו" ידיעות ומעריב היו חייבים לפרסם את הכותרת העסיסית (עפ"י מאמרו של רוגל אלפר בהארץ).
2) טיבריוס לא היה טיפש. הוא פשוט לא רצה לשלוט, לא רצה להיות קיסר. אמו ליוויה, אשת אוגוסטוס, היא זו שרצתה שישלוט ולכן רצחה את כל היורשים הפוטנציאליים האחרים. הוא שלט בחוסר רצון מופגן ואף בשנים מסויימות פרש לגמרי לאי פרטי משלו עם עבדי ושפחות מין לרוב.
הערתו של קומי לגבי הלחץ האימפריאליסטי האמריקאי תקפה, אך איני מסכימה: למה לא להעזר בלחץ האמריקאי כאשר הוא מוצדק? התערבות של מדינה חזקה לטובת יישוב סכסוך בין מדינות חלשות יותר היא דבר לגיטימי. לא מוצדק להנחית מנהיגות, כמו במקרה אבו מאזן. אבל כיון שזה כבר נעשה, למה לא לקבל את ההתערבות המוצדקת עקרונית? ואז אפשר להתוכח על דרך המימוש האמריקאית כמו גם הישראלית כמו גם הפלסטינאית וזה לא ריק מתוכן.
לא מצויין במאמר עד כמה עראפת עוזר לאבו מאזן לשלוט .
עראפת אינו זקוק לעורך דין . עמו זקוק למנהיג שיוציא את עמו ועמינו מה"ברוך" שהוא ורק הוא הכניס על ידי הכרזת מלחמת טרור שלא השיגה דבר . אין צורל להתבייש בכך , אכן ניצחנו ! הפלשתינים דורשים עכשיו שנחזור למצב שלפני האינטיפדה . לא אנחנו הכרזנו עליה .לאחר שלש שנות מלחמה ואלפי הרוגים חוזרים שוב לנקודת ההתחלה . מה זה אם לא ניצחון ???
לאלמוג שבתאי:
הלחץ האמריקני נועד ליצור "אזור סחר חופשי" במזה"ת. משמע, לנצל את העובדים והמשאבים של האזור לצרכי הבורגנויות המקומיות והאימפריאליזם האמריקני. צריך להוסיף לחץ על הלחץ האמריקני כשמדובר למשל על פינוי התנחלויות, אך אנו צריכים לעשות זאת מתוך אידאולוגיה אנטי-אימפריאליסטים ולא מתוך רצון לשמור על הסדר האימפריאליסטי.
התנגדות למעורבות אמריקאית בסכסוך הישראלי-פלשתיני, התנגדות לכיבוש האמריקאי בעירק, התנגדות לכיבוש הישראלי בפלשתין והתנגדות לשלום בין הבורגנויות המשרת את הבורגנויות – אחד הם.
קומי
אתה צודק לחלוטין כי "שלום" אימפריאליסטי, כמו מלחמה אימפריאליסטית, הם פשוט שני אמצעים להשיג את אותה מטרה, השתלטות אימפריאליסטית על האזור. לא פחות אנשים מתים כתוצאה של הייאוש מן הסדר האימפריאליסטי של "שלום", מאשר של מלחמה. הסטטיסטיקה הבורגנית שנוטה להיות שמרנית, מספרת לנו בהודעות מאוד מוצנעות, כי מילירד איש בעולם נזרקו ממעגל הייצור וכי מליון איש לשנה מתאבדים מרעב. מצבם של המליונים הגוועים מרעב וממחלות קשות ומחוסר טיפול רפואי נאות באפריקה וגם בחלקים של אסיה מסמר שער. "השלום", האימפריאליסטי פרושו דבר אחד-יציבות של הניצול המחפיר והחסר כל מימדים אנושיים. עלינו לדחות את "השלום", שמציעים לנו דהינו את "מפת הדרכים", משום שמטרתו אחת להפוך את התקוממות המסכנה שנחסמה משום חוסר הנהגה ראויה והפכה יותר למעשי טרור כנגד ההמונים הישראלים,מאשר מאבק מהפכני למלחמת אזרחים בקרב הפלסטינים. הפתרון היחיד הוא מאבק משותף של ההמונים בכל האשור למען סדר שלנו-פדרציה סוציאליסטית של המזרח התיכון, בה לפלסטינים, לכורדים, ליהודים, לפלסטינים , לאירנים ולטורקים אוטונומיות משלהם.
טרוצ
http://www.marxist.com
קומי וטרוצ הם מופים וחופים של מדור התגובות
באתר. קומי (המוכר כיוסי שוורץ ב"פ) וטרוצ ( דוד מרחב?)- לוקחים על עצמם לשעשע (לשעמם?) את הקוראים,בחזרות אין-סופיות,האחד על דברי
השני.קודם הןפיע "קומי"(ניסט) ועכשיו יש לנו
גם "טרוצ"(קי),,, שני תעמלנים מרקסיסטים (כך הם סבורים) שמניחים (בטעות) שאם יחזרו 24 פעמים בשבוע/24 שעות ביום (לא ינום ולא ישן,
צוות חמד זה) – ישתכנעו הקוראים ויצטרפו
אל "ברית הפועלים", איגוד ההמונים, המונה –
נכון לעכשיו – שני חברים: קומי וטרוצ.
אני? יוסי שוורץ? מה?!
לא, אני אינני שוורץ ואני גם לא חבר בפ"ס. אני אמנם מרקסיסט, אבל יש לי את ההסתייגויות שלי מהאידאולוגיה שלהם (אני תומך בשתי מדינות). בחרתי בשם קומי (אכן קיצור של קומוניסט…) כיוון שלא בא לי להיזדהות ברשת, למה שאני אמסור את שמי? כדי שחבורת חוליגנים ימנית תעשה לי ביקור בית?
כניראה שהכינוי "טרוצ" הוא פארודיה של יוסי שוורץ עליי, שנאמר: "גיחי גיחי".
אבל בהחלט, יותר מדי דיברתי ויותר מדי חזרתי על עצמי באתר הזה. כניראה ששיעמם לי קצת בימים האחרונים. אני אמנע מכך להבא. סליחה.