לפני כמה שבועות נערך בעיר נאפולי (איטליה) מפגש בינלאומי של הפורום החברתי בים התיכון. בדיונים השתתף החוקר המצרי הנודע סמיר אמין אשר ניתח אורכות את המגמות של הקפיטליזם הגלובלי במזרח התיכון לאחר כיבוש עיראק, ועל כך בהמשך. פורום הים התיכון הוקם בתחילת השנה, כדי לתת מענה לבעיות המשותפות לעמים באזור ובשונה מהפורומים החברתיים האזוריים האחרים (אמריקה הלטינית, אסיה, אירופה…). מיוצגים בו ארגונים חברתיים משלוש יבשות (אירופה, אסיה ואפריקה) ואף מאזורים שונים: הבלקנים, המזרח התיכון, צפון אפריקה ודרום אירופה.
כאמור, הפורום החברתי בים התיכון אמור לתת מענה הולם לתהליך העמקת הגלובליזציה הקפיטליסטית באזור. זאת באמצעות שיתוף פעולה הולך וגובר בין ארגונים חברתיים, איגודים מקצועיים, ארגוני נשים, התאחדויות מובטלים ועוד; במספר רב של מדינות. לאיגודים המקצועיים, בייחוד לאירופאים, תפקיד מרכזי בקידום פורום הים התיכון ורוב הנציגים שבאו למפגש לנאפולי היו פעילים בארגוני עובדים ומובטלים. מישראל הגיעו נציגים ממספר ארגונים: הפורום החברתי הישראלי, קואליציית הנשים, תעאיוש, פרופיל חדש, נוער מרצ; וכן ח"כ מוחמד ברכה (חד"ש). ברכה משתתף קבוע בישיבות הפורום החברתי העולמי, כגון השנתיות שנערכו בעיר סאו פאולו בברזיל או בזו שנערכה בשנה שעברה בעיר פירנצה – לרגל כינוס הפורום החברתי האירופאי.
היעד הקרוב של הפורום החברתי בים התיכון הוא לכנס את נציגיהם של ארגונים חברתיים מכל מדינות האזור במארס 2004 בבירת חבל קטלוניה, ברצלונה (ספרד). ההכנות לקראת המפגש בברצלונה, (בו אמורים להשתתף רבבות פעילות ופעילים) בעיצומן והמארגנים הספרדים כבר נערכו לקבלת אורחים מעשרות מדינות ולקיום קרוב למאה דיונים, סדנאות ואירועי מחאה. לכל התכנסות של הפורום החברתי היבט מחאתי בולט. בכינוס הפורום החברתי האירופאי אשתקד צעדו מאות אלפי מפגינים ברחובות פירנצה. הפעם, למרות שהיה זה "רק" מפגש בעל אופי ארגוני, צעדו במרכז נאפולי כ-4,000 מפגינים לרגל כינוסם במקום של שרי התחבורה של אירופה. האלפים צעדו במרכז נאפולי כשלוש שעות ולבסוף נערכה עצרת ובה המסר המרכזי, מעבר לגינוי הגלובליזציה והקפיטליזם, התקפה על שרי התחבורה שמדיניותם המוצהרת דוגלת ב"ליברליזציה" ו"פתיחת גבולות" ולמעשה מקדמת הפרטות וסגירת גבולות היבשת בפני מהגרים עניים מצפון אפריקה והמזרח התיכון.
הגדרת המפגש כ"ארגוני" היא בעייתית. לדעת פעילי הפורום לא ניתן להפריד את השאלות הארגוניות משאלות ערכיות ופוליטיות. כך, במסגרת המפגש בנאפולי נערך ערב סולידריות עם העם הפלסטיני בסיוע הקהילה הפלסטינית המקומית ובראשות ח"כ ברכה. עוד נערך דיון, שלעתים גלש להתנצחויות מילוליות ארוכות, סביב שאלת העבודה והאבטלה. בסדנה זו, נטלו חלק כמה מאות פעילים – בייחוד מארגוני המובטלים בנאפולי. עיר בה ניכרת פעילותם של ארגוני המובטלים כמעט בכל פינה (שלטים, כרזות, גראפיטים) ובה אחוזי האבטלה הם מהגבוהיים באיטליה ואף באירופה המערבית.
הפרויקט האמריקאי, הפרויקט האירופאי
חרף הגדרת המפגש בנאפולי כ"ארגוני", הממד העיקרי שלו היה הפוליטי-רעיוני. חילוקי דעות חריפים התגלעו בין פעילים חברתיים פלסטינים וישראלים לבין פעילים בארצות ערב סביב סוגיות מרכזיות של הסדר היום במזרח התיכון. הניסיון לקבוע מצע המקובל על כל משתתפי הכנס גם לא עלה יפה. אך, מעבר לחילוקי הדעות, במסגרת המפגש צוירו בקווים כלליים המגמות החברתיות, הכלכליות והפוליטיות המשותפות לכל מדינות האזור – ובראש ובראשונה המתקפה הכוללת והכללית של בעלי ההון וממשלות נגד העובדים, המובטלים ושכבות עממיות.
הכלכלן המצרי הוותיק סמיר אמין הגיע לנאפולי, כ"חובש שני כובעים: פעיל חברתי וחוקר", כהגדרתו. אמין, העומד בראש "פורום העולם השלישי" שמרכזו בחוף השנהב סיפר כי לאחרונה הוקם קבוצות ערבית של ה"פורום" כדי לדון בקשרי ארצות ערב והגלובליזציה. הוא תיאר את המאבק הבין-מעצמתי המתנהל היום ביו ארה"ב לאירופה סביב המזרח התיכון והים התיכון, על שווקים ואזורי השפעה. מאבק שהחל עם ועידת ברצלונה שנערכה ב-1995 ובה הוחלט להקים אזור סחר חופשי בהשתתפות האיחוד האירופאי, מדינות ערב (פרט למדינות המפרץ) ובהשתתפות ישראל.
אך חרף בהירות הפרויקט האירופי כלפי המזרח התיכון, לדברי אמין "אין דו-שיח אמיתי בין הכוחות הפוליטיים והחברתיים באירופה ובעולם הערבי". אמין הדגיש ש"מול האסטרטגיות הברורות של אירופה ושל ארה"ב באזור, אין דיאלוג אמיתי בין הכוחות המתנגדים לגלובליזציה, אך חמור מזה אין כל יעד אסטרטגי משותף של מדינות ערב. כיבוש עיראק על ידי ארה"ב והתמיכה שארה"ב קיבלה מרוב המשטרים הערביים לצורך הפלישה והכיבוש, רק ממחישות את חוסר האונים הטוטלי של העולם הערבי".
לדברי אמין כיבוש עיראק על ידי ארה"ב איפשר חיזוק המגמות האסטרטגיות האמריקאיות במזרח התיכון בדבר הקמת אזור סחר חופשי באזור – תוך דחיקת ההשפעה האירופית ומניעת כניסתן של רוסיה וסין. לאזור הסחר החופשי המוצע על ידי נשיא ארה"ב ג’ורג’ בוש "שלושה יסודות: ארצות המפרץ יתנו את המימון, ישראל תהיה למתווך בין האזור לבין ארה"ב וכל יתר מדינות ערב יספקו את המשאב העיקרי שלהן: עבודה זולה". אמין הדגיש שהאיסלם הפוליטי אינו מהווה מכשול למימוש השאיפות האמריקאיות "יתר על כן, יש כוחות בתוך האיסלם הפוליטי המוכנים לכרות ברית עם ארה"ב".
"מדוע הגענו למצב בו למדינות ערב אין כל אסטרטגיה משותפת או אפשרות לקדם פרויקט עצמאי? זאת, בניגוד לאזורים אחרים, כגון אמריקה הלטינית, בהם מדינות וממשלות משתדלות לקדם פרויקטים חלופיים. ולא חשוב כרגע האם לפרויקטים האלה, כגון ה’מרקוסור’ (שוק המשותף של מדינות דרום אמריקה – ברזיל, ארגנטינה, אורוגואי ופראגואי) יש פוטנציאל להתממש ואף להוות מכשול בפני ההגמוניה האמריקאית", הדגיש אמין והוסיף, "הטרגדיה של העולם הערבי לא נולדה עם כיבוש עיראק – יש לה שורשים היסטוריים עמוקים".
אמין תיאר את שלושת הפרויקטים ההיסטוריים בעולם הערבי במאה העשרים: "מודרניזציה ליברלית", "לאומנות פופוליסטית" ו"שילוב בתוך חיקה של הגלובלזיציה". לדבריו, משטרי הבעת’ בסוריה ובעיראק ומשטרו של נאצר במצרים גברו על המגמות ליברליות-בורגניות שבתחילת המאה, אך יחד עם זאת דיכאו ביד קשה את הכוחות הקומוניסטיים שאמורים היו להוות חלופה הן למגמות הבורגניות והן למגמות הלאומניות. על פי אמין דחיקת הכוחות הקומוניסטיים נעשתה בתמיכה של ברה"מ "וכך שעם המשבר הממושך של הדגם הלאומני-פופוליסטי שלא היה מסוגל לספק עבודה ושוויון, פרצו קדימה הכוחות האיסלמיים – לרוב בתמיכה שלטונית פחות או יותר גלויה". עתה, אין בנמצא פרויקט משותף ערבי עצמאי – פרט לאימוץ מדיניות כלכלית וחברתית על פי ההשקפה הניאו-ליברלית.
צודק הבחור.
בתיאור היפה והאלגנטי (והנכון בעיקרו) של סמיר אמין חסר מימד חשוב אחד, מדו דוכא השמאל בהצלחה רבה כל-כך ? מדוע הוא לא הצליח להעמיד אלטרנטיבה למשטרים הפטריוטים הזעיר-בורגניים ?
חלק מהתושבה, לעצרי, היא עמדות בלתי נסבלות של V"קומוניסטים" בשאלות הקשורות לזכויות הבסיסיות של ההמונים הערבים ולשחרור הלאומי שלהם.
בפלסטין, למשל, הצטרפו ה"קומוניסטים" למלחמה להגנתה של המדינה הציונית והפכו עצמם לגרום לא רלוונטי כאלטרנטיבה אלא רק כמארגן של מאבקים לזכויות אזרח בתוך ישראל הציונית. ההמונים הפלסטינים נדחפו עם השאיפות הלאומיות שלהם אל הנהנהגה הבורגנית של אש"ף, שהקומוניסטים מעולם לא מתחו עליה ביקורת אנטי-אימפריאליסטית אלא רק דרשו ממנה עמדה פייסנית יותר כלפי הציונות.
בסוריה יושבת המפלגה הקומוניסטית בקואליציה של הבעת’ כבר שנים רבות, במרוקו שברה המפלגה הקומוניסטית מסורת התנגדות ארוכת שנים ומזה כהמ שנים היא המפלגה הראשית בקואליציה מלוכנית, ועל עראק חבל אפילו לדבר…
בקצרה, יש לשמאל הוסציאליסטי במזרח התיכון הרבה מה לבדוק את עצמו לפני שמספרים כמה הכל גרוע סביבנו (מה שנכון לכשעצמו).
אז איך הקומוניסטים לא מצליחים לתפוס גם בתוך הציבור היהודי-ישראלי?
מדובר במשטרים המושחתים, הנצלניים והדכאניים ביותר עלי אדמות. לארה"ב לפחות יש את היושר להחזיק את תושביה שלה בדמוקרטיה ליברלית.
הארצות היחידות שבהן השמאל הצליח באמת הן הארצות שבהן השמאל הזה היווה את האוונגרד של המאבק לשחרור לאומי ולמהפכה דמוקרטית. זה כולל את סין, וייט-נאם, קובה, ואמריקה הלטינית בכלל (שם המאבק הלאומי הוא מאבק נגד התלות באימפריאליזם).
בישראל ה"לאומיות" מזוהה עם הציונות, שמאל עם מינימום יושר לא יכול להיות ציוני וגם הקומוניסטים לא יכולים להיות באמת ציונים. זה אומר שמבחינת רוב הציבור היהודי הקומוניסטים הם מחוץ למשחק, לא אופציה. זה יכול להשתנות בתנאים מסוימים (למשל אם המאבק הפלסטיני יעמיד על הפרק פתרון שהוא גם סוציאליסטי וגם נותן איזשהן תשובות לשאלה המזרחית) אבל כרגע זהו המצב.
הציבור היהודי בישראל הוא בעל מעמד פריבילגיוני וממלא תפקיד (פעיל או סביל) של קולוניזטורים. החלקים המדוכאים יותר של הציבור הזה יודעים שהשמאל הוא מבחינתם חרב-פיפיות, הוא לוחם לזכויותיהם המעמדיות אבל גם נגד הפריבילגיות שלהם.
נשמע כאילו לקומוניסטים אין שום סיכוי.
מאחר ואינני חבר במפלגה הקומוניסטית אז זה לא תפקידי להגיד מה אמורים ה"קומוניסטים" הרשמיים לעשות, אין טעם להגיד מה לעשות למישהו שאתה לא מסכים עם עמדותיו.