מכחישי השואה נימנים על זן מתועב במיוחד במין האנושי. ברחבי העולם פועלות תנועות פוליטיות ותרבותיות של הימין הקיצוני, המשלבות שתי תפיסות סותרות לכאורה: מחד גיסא הן מסיתות לשנאה גזענית חשוכה כלפי כל היהודים, ומאחלות להם בגלוי שיושמדו, ומאירך גיסא הן מכחישות את מעשי הזוועה שהנאצים עשו בעם היהודי. אם אנחנו בני מוות, מדוע אתם טורחים כל כך להכחיש את רציחתם השיטתית של שליש מבני עמנו במלחמת העולם השנייה? אלא שאין טעם לחפש עיקביות רעיונית אצל נאצים ותומכיהם. כל האידיאולוגיות הפשיסטיות, ובתוכן גם הנאציזם, נטו להתבוננות לא רציונלית על החיים, על התרבות ועל הפוליטיקה. עבור הפשיסטים האלימות היא ערך כשלעצמו, ולא רק אמצעי להגשים יעדים פוליטיים או אידיאולוגיים. מכחישי השואה הם לא רק גזענים חשוכים, אלא גם צבועים ומתחסדים.

נשיא רומניה יון אילייסקו אינו שייך כלל לקטגוריה הזאת. הוא ובני משפחתו היו קומוניסטים, ולחמו באומץ לב ותוך סיכון חיים נגד הפשיזם של הרודן הפשיסטי, המרשל אנטונסקו וגם נגד הנאציזם. נכון שאילייסקו הצהיר בראיון ל"הארץ" שלא רק היהודים סבלו מהנאצים, ואין לכחד שהוא התבטא בחוסר טאקט. ייתכן שהוא חושש מתביעות פיצויים שירוששו עוד יותר את תושבי ארצו העניים. אבל גם בהצהרתו המקורית של אילייסקו לא היה אלמנט אמיתי או חלילה זדוני של הכחשת השואה.

הסערה הקצת מלאכותית שהתעוררה בעקבות דבריו של הנשיא גרמה לו להתנצל, ואף לציין במפורש ש"השואה היתה ייחודית לעם היהודי". עם זאת, כל אדם הגון ובאמת אנטי פשיסט (וכידוע, יש בארצנו יותר ויותר פשיסטים יהודים, שאין להם זכות לפתוח את הפה בנושאים כאלה) יזדהה גם עם החלק השני, המדויק כל כך, בהצהרתו של אילייסקו: "נשיא רומניה ביקש לתאר את השואה בהקשר הרחב יותר של הטוטאליטריזם הנאצי, שלו נפלו קורבן עשרות מיליונים מאזרחי אירופה. באופן זה ברור כי אי אפשר להתעלם מכך שבמחנות ההשמדה הנאצים מתו, יחד עם יהודים, גם רוסים, אוקראינים, פולנים, צ’כים, יוגוסלבים, צרפתים, איטלקים, רומנים, צוענים – וגם הומוסקסואלים, נכים ועצירים פוליטיים".

לא רק שאני חותם על כל מלה בהצהרה של אילייסקו, אלא גם מדגיש בתוקף, שיהודים וישראלים המתעלמים מההיבט האוניברסאלי של הנאציזם ומלקחיו האנטי גזעניים, הם מכחישי השואה הגרועים ביותר. ההיסטריה סביב הצהרתו של אילייסקו, והרצון העז לשמור על זכרון השואה כנכס בלעדי של העם היהודי, ואף להפיק ממנו רווחים פוליטיים, איננו אלא חילול הקודש. אין צורך להזכיר לקוראים ישראלים את התפקיד שממלא הביקור ב"יד ושם" בריכוך מדינאים אורחים מחוץ לארץ.

מבקריו של אילייסקו הציעו להחרים את רומניה. לפני שפירסם את ההבהרה שלו, הופעל מכבש עצום של לחצים מישראל, ומארגונים יהודיים בארצות הברית, שאיימו בגלוי בסנקציות שיפגעו באינטרסים כלכליים חיוניים לא רק של ממשלת רומניה, אלא גם של העם הרומני. לאילייסקו אסור כנראה לומר, שגם אביו הקומוניסט סבל מתיגרת ידם של הפשיסטים המקומיים ושל הנאצים הגרמנים. העמדה הכל כך מוכרת הזאת של היהדות הממסדית היא דוחה ומקוממת. יש בה היבט חד משמעי של זילות השואה, וגימוד התופעה הנאצית. אדולף היטלר ואנשיו היו, כמובן, אויבים וצוררים של העם היהודי, אבל הם היו גם אויבי האנושות ואויבי העם הגרמני. כל המאבקים נגד הגזענות, נגד רעיונות של טרנספר, נגד דחיקת רגליהם של ערבים מאדמותיהם בישראל ובשטחים, הם גם בבחינת מלחמה נגד הנאציזם במשמעותו האוניברסאלית. כל יהודי חייב להיות אנטי נאצי, וכל אדם חייב להיות אנטי נאצי. מי שמנסה להציב חיץ בין היהודים לבין שאר העולם, לא רק שמסב נזק בלתי הפיך לאינטרס שלנו, אלא גם מטפח שנאת זרים ומגמות התבדלות בקרב בני עמנו.

המאבק לזכויות ההומוסקסואלים הוא גם התרסה נגד הנאציזם, וכזה הוא גם המאמץ לפצות את הצוענים על סבלם הכבד במחנות ההשמדה של היטלר. יום השואה בכלי התקשורת ובבתי הספר שלנו חייב להיות מסע חינוכי אדיר ממדים נגד הגזענות, בעד אחוות עמים ונגד ההתנשאות הנאצית שבאה לידי ביטוי בקונספציית האדם העליון. אבל הוא הפך לאורגייה של אקסקלוסיביזם אנוכי.

מעניין שמבקריו של אילייסקו מהזן הממסדי טרחו לגנות גם את נשיא רומניה המנוח, ניקולאי צ’אוטשסקו. נכון שהוא היה רודן סטאליניסטי מתועב במיוחד, אבל כל מגניו בהווה הרימו אותו בעבר על נס. כיוון שהוא היה סטאליניסט עוין למוסקבה, גויסו כל כלי התקשורת במערב ובישראל למענו, אבל המשיכו לגנות משטרים יותר מתונים בפולין או בהונגריה, שהיו נאמנים לברית המועצות. כל זה, כדי לשרת את מדיניות החוץ של ארצות הברית. אני יודע זאת היטב מניסיוני האישי, כיוון שמדורי "עולם קטן" בשבועון "העולם הזה" היה היחיד בישראל שחשף את פשעיו של המשטר הקומוניסטי ברומניה בזמן אמת. בשנים (1984-1979) התקבלה הביקורת הזאת בעוינות ובקרירות.

לאומנים ישראלים השתמשו בשואה כדי לקבל תמיכה בינלאומית חרף מעשי העוול שלהם כלפי אחרים, ומכאן הקנאות הגדולה בנושא הזה. לעומת זאת, כמה מהם היו מוכנים להגן על משתפי פעולה עם הנאצים ואפילו על ואכמנים מאוקראינה, ששירתו את הכובשים הגרמנים במחנות ההשמדה, בטענה שהמשת"פים היו קורבנות של המשטר הקומוניסטי ושל הק.ג.ב. מי שמעדיף את ג’ון דמיאניוק על הקומוניסטים (אפילו אם הוא איננו "איבן האיום") מעיד על עצמו ועל מניעיו האידיאולוגיים. אני משוכנע שישראלים רבים היום, היו תומכים בגנרל פרנסיסקו פרנקו נגד הרפובליקנים בספרד, וכמה מהם אומרים זאת בגלוי.

היינו רוצים שטובי האנושות, יהודים ולא יהודים, יעמדו איתנו בחזית נגד הפשיזם, נגד הגזענות ונגד הנאציזם. מי שמתעב את הנאצים כיוון שהם פגעו גם באחרים, ולא רק ביהודים, איננו מכחיש שואה, אלא אנטי נאצי (כמו אילייסקו עצמו) וחבר מכובד במשפחת העמים.

נפתוליו עם האמת

הייתי בן 13 כשקראתי לראשונה את ספרו של מהטמה גאנדי, "נפתולי עם האמת". זה היה לפני שהמציאות הישראלית הפכה את תואר הכבוד "גאנדי" למשהו עכור ושנוי במחלוקת, אפילו טמא. האנשים שתרגמו והפיצו את הספר בשנות החמישים ידעו היטב, שמשנתו של המהטמה אינה מקובלת בארץ, וגם לא חלמו לעשות לה נפשות. הם פשוט עסקו בתרבות לשמה, וסברו, שתורתו ודרך חייו של גאנדי הן נדבכים חשובים בתרבות האנושית. לגאנדי היה שם של מדינאי אנטי ציוני, בעיקר בשל נסיונותיו לפייס את האוכלוסייה המוסלמית הגדולה בהודו, ולגשר בינה לבין הרוב ההינדי. המתינות הזאת עלתה לו בחייו כאשר נרצח בידי קנאי הינדי, שתיעב את מאמציו של גאנדי לפיוס בין כל האזרחים במדינה הענקית.

אני זוכר היטב ששם הספר משך מאוד את לבי, וכך גם ההצצה לתוך עולם אחר, בלתי מוכר. חייו של גאנדי בהודו ובדרום אפריקה, הנישואים בגיל רך מאוד, ההתנסויות שלו בחיי פרישות ממין, המאבקים החיצוניים והשלכותיהם על מצפונו ועל תדמיתו העצמית. האמת היתה ערך, וגאנדי, שהיה תועמלן גדול, לא העלה על דעתו להחליף את הפצת האמת שלו בתעלולים של יחסי ציבור. לכן יזכרו אותו מאות שנים אחרי שאנשים כמו טוני בלייר וג’ורג’ בוש ייחשבו לאפיזודות היסטוריות שממש בושה להזכירן בחברה הגונה.

בתחילת השבוע התלונן נשיא ניג’ר, מדינה לא חשובה ולא בולטת באפריקה, שמתכנני המלחמה בעיראק השתמשו בשמה של מדינתו כדי לגייס תמיכה ציבורית בתוכניותיהם. בניג’ר יש מירבצים של אורניום בלתי מעובד, הנקרא בעגה המקצועית "עוגה צהובה". בלייר טען שנשיא עיראק לשעבר סדאם חוסיין ניסה לקנות כמויות גדולות של חומר כזה בניג’ר, כדי לייצר פצצה גרעינית. גם בדו"חות של הנשיא בוש היו רמזים, אולי קצת פחות ברורים, בנושא הזה. אבל הנשיא, חמא חמאדו, מכחיש את הדברים האלה בבוז מוחלט, וכל המשקיפים הרציניים בבריטניה ובארצות הברית, סבורים, שהוא דובר אמת.

חמאדו הסביר לשבועון הבריטי השמרני "סאנדיי טלגרף", שארצו התנגדה באורח מסורתי לסדאם, והיתה המדינה האפריקאית הראשונה שתמכה בג’ורג בוש האב בתקופת מלחמת המפרץ הראשונה. "לא היה עולה בדעתנו לסייע לאיש מסוכן כמו סדאם לאיים על שלום העולם ולהפעיל נשק גרעיני", הטעים חמאדו. ה"ספין" של בלייר התגלה כשקר מוחלט, והדבר הזה חייב להדאיג גם את תומכי המלחמה בעיראק. כל התרבות הפוליטית בדמוקרטיות רבות מושתתת עתה על אחיזת עיניים ועל הצהרות שקריות. בבריטניה, כפי שהסביר השבוע אורי אבנרי, השימוש הציני בשקרים מעורר לפחות שערוריה רבתי. בארצות רבות, בכללן ישראל, כמעט שלא מתייחסים לשקרים אינטרסנטיים כאלה.

גאנדי הבין, שאמירת אמת איננה דבר פשוט, ושחייו של מנהיג, בעצם של כל אדם, מאופיינים במאבקים פנימיים קשים נגד הפיתוי לחיות בשקר. אבל אנשים כמו בלייר, או בוש, או בנימין נתניהו שלנו, יכולים להישיר מבט אל הציבור ולהפיח כזבים באין מכלים. התפקיד שלנו, של אנשי התקשורת, הוא להאיר את עיני הקוראים ולבקש מהם לבחון כל דבר שהם שומעים בספקנות בריאה. המנהיגים משקרים בלי "נפתולים", אלא בציניות מפוכחת ומתוך ביטחון, שהם יפיקו מהם רווח פוליטי.

Share on Facebook