כדי לעקוב אחר יחסן של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית לאזרחיה הפלסטינים יזם "מד"ה – המרכז הערבי למחקר חברתי יישומי" בחיפה את פרויקט המעקב הפוליטי. במסגרת הפרויקט פירסם מדה לאחרונה דו"ח תחת הכותרת "אזרחים ללא אזרחות" פרי עטו של עו"ד נימר סולטאני, מתאם פרויקט המעקב הפוליטי. הדו"ח מתמקד בתקופה שבין סוף ספטמבר 2000 לסוף שנת 2002. באמצעות מעקב אחר תחומים רבים ומגוונים, הדו"ח מבקש להציג תמונה מדויקת ככל האפשר של השינויים העוברים על ישראל מתחילת אינתיפאדת אל-אקצה בכל הקשור ביחסן הרשמי והלא-רשמי של החברה והמדינה למיעוט הערבי-הפלסטיני שחי בקרבה. בכל תחומי החיים בישראל אפשר להבחין בתהליכים של הרחקת האזרחים הפלסטינים, ניכורם ויצירת דה-לגיטימציה לאוכלוסייה שלמה. הדו"ח מבקש למפות תהליכים אלו ולהתחקות אחר סממניהם רבי-הפנים וגילוייהם הנפוצים.
הדו"ח שיוצא לאור בשפה העברית והאנגלית, ובקרוב גם בערבית, משתרע על כ-200 עמודים וכולל ארבעה פרקים.
הפרק הראשון של הדו"ח עוסק בהליכי חקיקה בשלבים שונים בכנסת. הליכי חקיקה אלה – חוקים והצעות חוק – מצביעים על שינוי לרעה במצב המשפטי והאזרחי של האזרחים הפלסטינים בישראל. החקיקה המובאת מכרסמת במיוחד בזכויות הפוליטיות של האזרחים הפלסטינים וביכולתם לממש את האופק הפוליטי המצומצם ממילא, על-ידי הגדרת המדינה כמדינה יהודית. הפרק כולל גם החלטות של ועדות שונות בכנסת, שמוקנות להן סמכויות מנהליות ומעין-שיפוטיות, נגד חברי הכנסת במפלגות הערביות. החלטות אלה מצביעות על ניסיון להשתקת קול המיעוט וקול ההתנגדות הפוליטית לזרם המרכזי בישראל. הפרק מתאר את השלבים השונים שעברו תהליכי החקיקה וההחלטות האלה, והשיח הציבורי סביבם.
הפרק השני עוסק בהחלטות שונות של הממשלה ומשרדיה השונים. בהחלטות אלה, הפוגעות – במישרין או בעקיפין – בזכויות המיעוט הפלסטיני, משתקפות היטב ההדרה והאפליה הטמונות בהן והרציונל של מתכנן המדיניות הישראלי העומד מאחוריהן.
הפרק השלישי מביא שלל רב של סקרי דעת קהל שערכו מכוני מחקר ועיתונים ישראליים מובילים בקרב האוכלוסייה הבוגרת בישראל, בעיקר היהודית. דרך סקרים אלה מבקש המחבר להבין את היחס של הרוב היהודי כלפי המיעוט בסוגיות העיקריות הנוגעות למעמד האזרחים הפלסטינים בישראל. יחס זה מתברר כיחס עוין, אנטי-ליברלי, ספוג דעות קדומות ושנאה.
הפרק הרביעי מאגד דוגמאות רבות של ביטויי שנאה וצורות שונות של גזענות, אפליה ואלימות נגד המיעוט הפלסטיני והנהגתו הפוליטית והדתית. דוגמאות אלה מובאות לא רק מפיהם ועטיהם של פרטים ומגזרי ציבור שוליים בחברה הישראלית, אלא בעיקר מהזרם המרכזי. מדובר במעצבי דעת הקהל בישראל, בעיתונות, בממשל, באקדמיה, בדת, בספורט וכיוצא באלה.
פרק זה מדגים את מה שהמחבר מכנה "תרבות עממית של שנאה". עו"ד סולטאני כותב בהקדמה: "חשיבות קיבוצן של כל הדוגמאות האלה יחדיו מתבטאת בכך שהן מצביעות על תופעה שלטת. תופעה זו הלכה והשתלטה על השיח, על התודעה ועל המציאות. בדו"ח זה אנו מבקשים להציג את התופעה ואת גילוייה. לא נעסוק בניתוח מעמיק שלה, בסיבות ארוכות הטווח וקצרות הטווח שלה ובתשתית שאפשרה את הולדתה. לא נעסוק באפליה ובגזענות נגד המיעוט הפלסטיני בישראל מאז קום המדינה ועד היום. תחת זאת בחרנו לעצמנו משימה צנועה יותר, אך שאפתנית דיה: לעקוב אחר התופעות האלה בישראל מדי שנה.
"דו"ח זה הוא הצעד הראשון בכיוון הזה. אנו מתכוונים להפוך אותו לדו"ח שנתי של מד"ה, כדי שישמש בסיס מידע מדעי, מקיף ומהימן. באמצעות השוואה בין דו"ח אחד למשנהו יהיה אפשר לעקוב אחר השינויים בחברה הישראלית, סיבותיהם, ביטוייהם העיקריים, והשוני בין תקופה לתקופה. אנו מבקשים לייצר ידע ולא רק מידע. אנו מבקשים להציב בפני הקוראים והחוקרים אתגר: קחו את המידע שאנו נותנים לכם והשתמשו בו".
מאמר מקסים. אני מסכים עם כל מילה!