שר-ביטחוננו, שאול מופז, אמר (4 באוגוסט): "ישראל לא תעביר עיר נוספת לפלסטינים לפני שהרשות הפלסטינית תתפוס את מבצעי הפיגוע שיצאו מבית-לחם". אז הוא אמר. לדבריו, כמו לאלו של ראש-הממשלה אריאל שרון, יש תוקף רק אם בעלי-הבית של ישראל, האמריקאים, מסכימים להם.
עד עכשיו, כל מה שמופז וראשי צה"ל אמרו מאז ועידת עקבה לא התקיים וכל מה שהאמריקאים רצו אירע, ולכן אין ספק שישראל תפנה ערים נוספות. גם אם הרשות-הפלסטינית לא תתפוס את מבצעי הפיגוע. כשמופז ואלופי צה"ל, יקראו את הכותרות של הצהרותיהם המתלהמות בחודשיים האחרונים וישוו אותן למציאות – הם ייאלמו דום. ואולם, מה לעשות והם עצמם והתקשורת הצייתנית, אינם בודקים אם מה שהם מצהירים מתממש במציאות. אם יתמה מישהו היכן הכבוד העצמי של מופז וקציני צה"ל, יאלץ לזכור כי שאנו כבר כמעט שלושים שנה בשליטת הרביזיוניסטים, שהאמינו בכוחה של המילה הנאמרת לחולל שינויים, בעוד שתנועת-העבודה, על כל שלוחותיה, דגלה בדיבורים מעטים ו"במעשים בשטח" שיקבעו את העתיד. הרביזיוניסטים תמיד התנגדו לכל עשייה ודגלו ברטוריקה ככלי לשינוי – ראש-ממשלתנו, שבא לליכוד מתנועת-העבודה, מכריז שאפשר לבנות בהתנחלויות מבלי "לעשות רעש…"
שרון, משחרר לאחרונה, מפעם לפעם, את האמת העירומה: הוא הכריז,לפני כחודשיים ש"אנו עם-כובש" ובראשית השבוע אמר ש"ישראל לא נתנה עד כה כלום". נכון הוא אמר זאת כדי להדוף את התקפות מתנגדיו בליכוד, אך הרי הוא יודע את האמת אותה יודעים הפלסטינים והאמריקאים: בוש-שרון ואבו-מאזן משחקים בכאילו התקדמות לשלום. בוש תומך בשרון שלא נותן לפלסטינים כלום אך מעמיד פנים כאילו ישראל נתנה המון. בוש אינו מסייע לאבו-מאזן הזועק חמס על התרמית האמריקאית-ישראלית ומאיים בהתמוטטות הכאילו-תנועות-לשלום. ערפאת מוכן לתת לאבו-מאזן לנסות להוציא מן הישראלים משהו בדרכי "הודנה" וכמוהו כשרון רואה את האמת ואומר אותה בקול-רם.
התרמית ההודנתית הזאת לא תחזיק מעמד הרבה זמן בקרוב מאד לא יהיו הפלסטינים מוכנים להמשיך במשחק והכול יחזור למה שהיה לפני שלושה חודשים. המציאות תתפוצץ בפני האמריקאים שאינם יכולים לפעול כנגד ישראל בגלל הבחירות הקרבות לנשיאות ומקווים כי הפיתויים בהם עטפו את אבו-מאזן יחזיקו מעמד כמה שיותר זמן וכאשר בקרוב הכול יחזור למה שהיה, יהיה ה"מצב" חמור הרבה יותר ו"הכאילו סוף מיתון" עליו כותבת ומכריזה התקשורת והכאילו "רגיעה" הבנויה כולה על ההודנה – יהפכו למיתון חמור יותר. הגזירות הכלכליות המתחילות עתה להתבצע יחמירו את מצב מחצית האוכלוסייה ויתסיסו אותה ומחאת האמהות החד-הוריות תהיה למשחק ילדים אל מול ההתפוצצות של זעם העניים, שהם הרוב בעם.
הערבויות האמריקאיות, שיחד עם ההודנה מאפשרות לישראל להמשיך להתקיים – אינן מובטחות כלל. בוש טרם חתם עליהן ועליו, או על מחליפו ב-2005, לחזור כל שנה ולחתום על שחרור חלק נוסף. האמריקאים כבר יודעים כי הם תקועים עמוק בעיראק עם כאלף נפגעים והוצאות של 5 מיליארד דולר לחודש. כלכלתם קורסת. מקור המימון העיקרי של אמריקה: מכירת איגרות חוב לעשר-עשרים-שלושים שנה למשקיעים זרים – התמוטטה, בגלל חוסר האמון בכלכלה האמריקאית. מחירי האיגרות צונח והתשואה עליהן עולה, מה שגורם למשקיעים הזרים – שהשקיעו בשלושת החודשים האחרונים כ-2 מיליארד דולר באיגרות ישראליות בתשואה גבוהה יותר מזו של האגרות האמריקאיות – למכור אותן ולחזור להשקעות אחרות (הפער בין תשואת הישראליות לתשואת האמריקאיות הוקטן במחצית ואינו מצדיק את הסיכון של ההשקעה בישראל). זה מה שגרם להתחזקות הדולר ומה שימנע מבנק ישראל, להמשיך להוריד את הריבית וימנע מן המשק לחזור לפעילות תקינה.
