הסופר המעולה אהרן מגד הוא גם פובליציסט ידוע, אולי מעמודי התווך של המרכז הלאומני, חרף העובדה שמעולם לא היה פוליטיקאי פעיל. קראתי את רוב ספריו וגם את סיפוריו הקצרים, ז’אנר אהוב עלי במיוחד, וכתיבתו הספרותית השפיעה מאוד על בני דורי. מבחינה פוליטית הוא היה תמיד נץ קיצוני, לא תמיד מודע, ואחד מיתומיו הבולטים של מנהיג אחדות העבודה יצחק טבנקין בתרבות הישראלית. בשנים האחרונות הוא נוטה יותר ויותר לצדקנות, לאפולוגטיקה על פשעי הממסד הישראלי, ובעיקר להתקפות קצת ירחמיאליות על אנשי השמאל הישראלי והעולמי, החשודים בעיניו ב"אנטישמיות" בגין ביקורתם המוצדקת על מדיניות ממשלות ישראל, בעיקר בתחום ההתנחלויות והטיפול באוכלוסייה הפלסטינית בשטחים הכבושים.
השבוע עסק בטורו ב"ידיעות אחרונות" דווקא בנושא החברתי-כלכלי, ובכך חשף שלא בטובתו את חולשות הסוציאל-דמוקרטיה הלאומנית הישנה, הפוריטאנית והוולנטריסטית.
מגד מותח ביקורת נוקבת על הפערים בשכר במשק, זורק מרה בבעלי השכר הגבוה, דורש מהם להצהיר מרצונם על ויתורים אבל לא מאמין שהם אומנם יעשו כן. לכן הוא מציע "תקרת שכר" לכל העובדים הבכירים במגזר הציבורי. הוא עצמו מבין שצמצום פערי השכר במגזר הציבורי "לא יוציא אותנו מהמשבר הכלכלי", אבל מאמין בכל לבו שצעד סמלי כזה "יפעים רוח אחרת בעם". זה חשוב יותר מהגדלת הקצבאות לנשים חד הוריות (כוותיק יישוב פוריטני הוא די אדיש למאבקן), ויבטיח שהחברה לא תתפרק.
לא התעלפתי מרוב תדהמה כשנוכחתי לדעת, בהמשך המאמר, שמגד הוא תומך נלהב במדיניותו של בנימין נתניהו, ואף רואה בצעדיו של שר האוצר נגד העניים את הגשמת מטרות הציונות (הסוציאליסטית?), שנועדה להפוך אותנו מעם של מתווכים ויצרנים לעם עובד. הכו בויקי קנפו וחברותיה והצילו את עם ישראל, ובלבד שהממשלה תטפל בעיוות של השכר הגבוה מדי, ורק במגזר הציבורי.
אין לי ויכוח עם מגד על הדרישה הנקודתית שלו בנושא השכר. עברו הימים שסוציאליסטים טובים ראו בכל שכיר חבר להוויה ולרעיון. הפערים בשכר ניידו את הבכירים למעמד הבינוני הגבוה, ורבים מהם רואים בעבודה במגזר הציבורי, בעיקר באוצר, מקפצה לקריירה משתלמת מאוד במגזר הפרטי. אבל כיוון שמגד עצמו איננו מאמין ששינויים בשכר יפתרו את בעיות המשק, ההמלצות שלו הן בתחום הסמלי, המוסרי והרוחני, ואין להן שום קשר לבעיות החברתיות המבניות של המדינה, ולפתרונן.
קווי התיחום בין הפרטי והציבורי בארץ הם די מטושטשים. רוב המפעלים הפרטיים קיבלו סובסידיות גבוהות ממשרדי ממשלה שונים, שלא לדבר על הטבות מכל הסוגים, כדי לעודד הקמת מפעלים ולמצוא מקורות תעסוקה. במקרים רבים מספור שילשלו המנהלים והבעלים מיליוני דולרים לכיסם הפרטי, ושלחו את הפועלים לחפש עבודה בשירות התעסוקה. המגזר הפרטי, השכר המשולם בו, הרווחים המפוקפקים והמופרזים, היחס הסלחני של נתניהו לעשירים והמתעשרים בכל שיטה ובכל דרך – כל אלה מוצצים את לשדה של המדינה הרבה יותר מהמשכורות (הגבוהות מדי לכל הדעות) במגזר הציבורי.
מגד איננו מערער באמת על סדר היום החברתי-כלכלי שלנו, שכרוך כמובן גם בעמדה המדינית הממסדית ובמצב הביטחוני הנגזר ממנה. הוא תומך בהתנחלויות שעולות למשק עשרות מונים יותר משכר הבכירים, מאריכות את הסכסוך הישראלי-פלסטיני והופכות כל ניסיון לפתרון בעיות הכלכלה לבלתי אפשרי. הוא מתייחס באיבה גלויה לכל תנועות השמאל בעולם, שמפגינות נגד הגלובליזציה ונגד ההגמוניה האמריקאית. הוא שוכח שהבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית, הכפופים לוושינגטון, מכתיבים לכל הממשלות הנזקקות מדיניות כלכלית חברתית ניאו ליברלית, המנציחה את העוני לדורי דורות. מגד לא יוצא חוצץ נגד הניאו ליברליזם כאידיאולוגיה, וגישתו לעניים ולמשתכרים אל צרור נקוב זהה לזו של ביבי. "תלכו לעבוד", למרות שאין מקומות עבודה, ואפילו הדמגוגיה הבוטה של עיתונו, "ידיעות אחרונות", לא פתרה את בעיית האבטלה לאמהות חד הוריות, אלא רק השיגה עבודה לרבע פרומיל מהנשים, תמורת פרסומת יקרת ערך למעסיקים.
כדרכם של הטבנקיניסטים, מבקש מגד לחזור במנהרת הזמן לימים הטובים ההם: עבודה עברית, ציונות חלוצית, אתוסים ישנים. לחמשת העשירונים התחתונים אין מה לצפות ממגד ומדומיו. יותר ממחציתם הם אזרחים ערבים, שאין להם ולבעיותיהם מקום של כבוד בעולמו "הציוני" של מגד. המובטלים הם אבק אדם, ובשום מקום במאמרו הדמגוגי לא מציע הסופר הנכבד לממשלה להטיל מס כבד על העשירים המופלגים (שרבים מהם, כאמור, התעשרו על חשבון הציבור, ולא רק במובן המרכסיסטי של הפרשנות הזאת), ולהשתמש בכסף כדי ליצור באורח שיטתי, יזום ומתוכנן, מקומות עבודה בכל רחבי הארץ.
כך משתלב הסוציאל-דמוקרט הלאומני הקלאסי מדור הפלמ"ח באתוס הניאו-ליברלי החדש, בגרסתו הישראלית: א. עשירים לא לגיטימיים קיימים רק במגזר הציבורי. ב. יש לצמצם עד למינימום את רשת הביטחון הסוציאלית. ג. צריך לאמץ את ההשקפה הרואה במובטלים בטלנים. ד. לקבל את הסדר העולמי הקפיטליסטי ואת ההגמוניה האמריקאית כדבר מובן מאליו, אפילו רצוי, ולאפשר לחלק מהציבור לחיות ברווחה על חשבון החלשים, הנרמסים ברגל גסה על ידי האוצר. ה. העוני והאבטלה במגזר הערבי אינם רלבנטים. האזרחים הערבים הם רק חלק מהסכסוך הישראלי-פלסטיני, ומצבם הקשה איננו מהווה חרפה לחברה הישראלית. "הציונות" של מגד לא רואה בהם חלק אינטגרלי מהישראליות שלנו.
כאשר תגבה הממשלה מס אמת גבוה מהעשירונים העליונים, תאלץ אותם לשלם תשלומי העברה מציאותיים לביטוח הלאומי, תפרק את ההתנחלויות, תגיע להסכם שלום הוגן עם הפלסטינים ועם הסורים, ותתעל את המיליארדים שיתפנו לנצרת, לסכנין, לטייבה, לטירה, לדימונה, לקריית שמונה ולשכונת התקווה, ותשתמש בכספים גם לשיפור מסיבי ושוויוני של מערכות החינוך והבריאות, ניתן יהיה להציל את החברה מהתפרקות.
בינתיים ישתו חבריו ובני דורו של מגד (לאו דווקא מגד עצמו) נהרות של ויסקי משובח ליד המדורה הנוסטלגית במסיבות יום העצמאות שלהם בווילות בהרצליה, ידברו כמו טומי לפיד (אבל "בחיתוך דיבור" צברי, כפי שאמר פעם עמוס עוז). החברה אולי תתפרק, אבל הם יישארו שלמים לחלוטין.
נפלאות דניאל
נועם שריף הכותב ב"הארץ" (תחת השם נועם בן זאב) ממש הפליא לעשות השבוע בתיאור נוגע ללב של הופעתו של הפסנתרן והמנצח הישראלי דניאל ברנבוים בבית הספר לבנים באל-בירה, ליד רמאללה. כך יצא לי להתגאות פעמיים בבני ארצי: ברנבוים ניגן וניצח בפני קהל פלסטיני אוהב, ודיבר אליהם שלום ואחווה, ובן-זאב זנח את הסגנון הציני הגלי-צה"לי שכבר נמאס על כולנו מזמן, ולא התבייש להצדיע לאמן הישראלי הגדול גם בזכות המוסיקה וגם בזכות ההומניזם שלו.
נדמה לי שלא רק אנשי שמאל מובהקים יכולים להזדהות עם הדברים שכתבתי כאן. ברנבוים לא דיבר באל-בירה על פוליטיקה (למרות שאישית הייתי שמח אילו היה מביע את דעתו על הכיבוש הממאיר) אלא על שלום. כפי שהדגיש בן זאב, הוא איפשר לקהל הפלסטיני, שכלל לא רק את ראשי הרשות אלא גם בני נוער רבים, להכיר מקרוב ישראלי מסוג אחר, שלא הגיע רכוב על טנק ולא הפחיד את הילדים עד מוות. הוא לא בא לשם להגן, מילולית או פיסית, על המתנחלים בני העוולה, שמתעבים כל מחווה אנושית כלפי קורבנותיהם. אבל הוא תיקשר היטב עם הקהל שלו, הקסים אותו, ותיעל את הדו שיח לשפה אוניברסלית, ששום לאומן צר מוח לא יכול להשתיקה.
ברנבוים יודע היטב, שישראלים רבים שונאים אותו משום שהעדיף להיות אדם, והתנער מהלאומנות הצרה המאפיינת כל כך את התרבות החדשה שלנו. גם עכשיו, כשאנחנו נהנים משקט יחסי בזכות ההודנה המבורכת חרף חסרונותיה הרבים מאוד, היוזמה של ברנבוים היתה אמיצה ומעוררת הערצה.
כיוון שבתוך עמנו אנחנו יושבים, הנימוקים נגד ברנבוים מוכרים עד לעייפה. בשתי הטענות הקלאסיות, שהמכניזם שלהם מזכיר התניה פאבלובית, יש המון צביעות: א. מדוע ברנבוים מופיע באל-בירה יום אחד אחרי שהפלסטינים ירו במשפחה שחזרה לתומה מסיני (אמנם לשטח כבוש, אבל זה לא מצדיק את הירי, כמובן)? ב. ברנבוים צריך להופיע בעיירות פיתוח ובשכונות עוני, ולא בפני זרים.
מכיוון שצריך להתמודד גם נגד טיעונים קרתניים כאלה, אין לי אלא לומר שברנבוים הופיע בשם השלום, הידידות והשפה חובקת העולם של המוסיקה, מתוך מגמה, אולי אפילו חלום, להפסיק את האלימות. ברור שאין די בהופעת אמן ישראלי באל-בירה, כל זמן שהכיבוש והדיכוי נמשכים. אבל כל צעד שמביא להפגת המתח ולהדגשת האנושיות הפשוטה של שני הצדדים, הוא חשוב, דווקא אחרי הפיגוע ליד הר גילה.
ומעניין שדווקא האנשים התומכים בכל לבם במדיניות הכלכלית הקניבלית של בנימין נתניהו, ומגלים אדישות מחפירה למצוקתם של אזרחי ישראל הערבים והמזרחים, דורשים מברנבוים להמתיק את זמנם של העשוקים. רק מי שמתנגד לאפליה הכלכלית נגד העניים הישראלים, ולדיכוי האלים של הפלסטינים בשטחים, יכול להרשות לעצמו להמליץ לברנבוים להופיע גם בדימונה, בסכנין או בירוחם. אז כחברו של ברנבוים (למרות שמעולם לא פגשתי אותו), אני מבקש ממנו לארגן גם סיבוב קונצרטים בתוך ישראל, הנתונה במשטר של כיבוש חברתי-כלכלי בניצוחו של ביבי, ולבקר במגזר הערבי והיהודי כאחד.
התוכן מדבר ללב ומשכנע את השכל, אם כי, חסר מ"הצד השני" ונימוקיו הסוביקטיביים.
יחד עם זאת הייתי שמח אם יסבירו לי על מה ו למה לדעת הכותב תשלומי ההעברה לביטוח הלאומי הנגבים מהעשירונים העליונים אינם ראליים ?
ראה המצוטט "כאשר תגבה הממשלה מס אמת גבוה מהעשירונים העליונים, תאלץ אותם לשלם תשלומי העברה מציאותיים לביטוח הלאומי"…
האם ידוע לחבר ברעם מאיזה שכר מתחילים לנכות 50 אחוז מס הכנסה ועוד ביטוח לאומי ושאר מיסים . זה מעודד לא לעבוד או להעלים מס .
לא מדובר כאן על העשירון העליון אלא על שכירים בעלי שכר לא גבוה שנכנסים לעשירונים עליונים רק מבחינת המס . את זה יש לתקן ומיד . אני בעד לעזור לאמהות חד הוריות הזקוקות לכך אולם לא ליצור מעמד של נשים שבהביאן ילד לעולם רוצות להפוך את המדינה לאב ילדיהם.
לבילתי נמחק.
****************
תשלומי העברה הנגבים מהעשירונים העליונים הם בלתי נורמלים כי יש תקרה שנעצרת ב35,000.
כלומר אדם המרויח לדגמה 35,000 שח לחודש משלם 3,500(10 אחוז) ביטוח לאומי.
אדם המרויח 200,000 ש"ח בחודש משלם גם הוא 3,500 ביטוח לאומי בחודש.
לאמנון.
*********
האמהות החד הוריות כמו כל שכבות המצוקה( שהימין הלאומני מוציא עליו את כל השנאה שהיתה שמורה אצלו עד היום רק לערבים),הן אלו שעל גבם אתם מנהלים כבר 35 שנה את מדיניות ההתנחלויות המטורפת שלכם.
ולכן לא רק את החינוך של ילדיהן אתם צריכים לממן ,אלה לנשק את כפות רגלם באותה הזדמנות.
תודתי לנתן
ובנוסף, כמדומני שדווקא ממשלה זו פעלה להסיר את סף תקרת תשלום הביטוח הלאומי והחוק אכן שונה.
והפלא ופלא, אלפי עצמאים המירו את עסקיהם לחברות ואת עצמם לשכירים בחברות אלו ובכך לא רק שלא גברה הגבייה לבטוח הלאומי אלא פחתה.
בלית ברירה, החזירה הממשלה את התקרה לקדמותה.
האם הקורא מבחין בהתאמה הקיימת בין שיטחיות החלטות פקידי האוצר החובבניים כאשר יזמו שינוי חוק שאינו ניתן לביצוע ( הוכח !) לבין הדמגוגיה הפובלציסטית של מר ברעם שבשרבוט עיטו קורא בדיוק ליישום אותם טעויות.
יטענו ולדעתי בצדק המבקרים, שדווקא המדיניות המוצעת ע"י ברעם, היא היא שתדרדר בסופו של דבר את הגברת כנפו ואיתה את כלל עם ישראל אל פי הפחת.
נתן – אני מקוה שאתה אזרח ישראלי ולא מהאו"מ .
מדיניות נקבעת במדינה דמוקרטית על ידי הממשלה .
נתן , בוא נהיה כנים מדיניות ההתנחלות נמשכת כבר ( על ידי המדינה ) 55 שנים . התנועות הקיבוציות והמושבים " התנחלו" על כפרים ערביים . ערים יהודיות הוקמו על ערים ערביות שננטשו – אשקלון , אשדוד , באר שבע , יפו ,חיפה , עכו , מגדל העמק וכו’ .
בוא ותלך עד הסוף , כמו הכותבים באתר זה ותאמר כי הנוכחות היהודית בישראל היא כיבוש , יש להחזיר את כל הערבים שנטשו במלחמת העצמאות ( הנקבה ) , נשארה שאלה קטנה מה נעשה עם 6 מיליון יהודים הנמצאים כבר בארץ ? בהזדמנות זאת יש להלחם להחזרת כל הפליטים בעולם למקום מגוריהם – מיליוני גרמנים שגורשו מברית המועצות ז"ל , ארמנים לתורכיה , תורכים ליון יונים לתורכיה וכו’ .
נתן מציע לך לא רק להיות צודק אלא גם חכם !
בכל תקופה בה עם ישראל היה במצוקה , קמו מתוכו יהודים ששעזרו לאויב. בכתובים מופיע: "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו". אל תתנו לנו להאמין שהכוונה אליכם.
העניין הוא שמחריבי ישראל יושבים בממשלה כבר זמן רב. הם מנהלים את המדיניות במשך עשרות שנים.
אל תבוא בטענות למי שלא שולט במדינה אלא מבקר את מנהליה. המצב המחורבן של המדינה לא נבע בגלל קומץ שמאלנים כאלו ואחרים. הוא נבע בגלל המון קפיטליסטי לאומן ומוסט שחפץ בכסף ובשליטה. והוא מקבל את זה יום יום.
בינתיים החורבן בא ממכם או מחבריכם. תמשיכו כך עוד כמה שנים וכל תחזיותינו יתגשמו. ואו אז תאשימו אותנו על שצדקנו בתחזיות.
גם את ירמיהו וישעיהו האשימו.
מה זה "המון קפיטאליסטי"? – או, מי זה ?-
ובהזדמנות זו: אי אפשר לכתוב בעברית תקנית,
שמצב "נבע". צ"ל" אירע, התפתח, נןצר…מעיין
נובע, עט מובע – מצב, לא.
אין "המון קפיטליסטי". נקודה.
המון קפיטליסטי הוא זה שאיננו המון סוציאליסטי, או קפיטליטים מועטים 🙂
ובאשר לתקינות העברית (ובניגוד לעמדת מר ברעם בהזדמנויות קודמות) מקומה חשוב אך הדיון וההערות חשובים במקרה זה הרבה יותר !
לבלתי נמחק.
**************
באופן היסטורי דמי הביטוח הלאומי שולמו רק עד לתקרת שכר של 4 פעמים השכר הממוצע במשק, גם על ידי העובד וגם על ידי המעסיק. בתקציב 2000 (בייגה שוחט כשר אוצר) תקרת התשלומים על עובד שכיר ועל עצמאי הועלתה לחמש פעמים השכר הממוצע במשק. בתקציב 2002 (סילבן שלום) התקרה גם לעובד וגם למעביד בוטלה, ובכך הפכו דמי הביטוח הלאומי מתשלום בעל אופי "ביטוחי" למס על עבודה לכל דבר ועניין. תחזית ההכנסות מהצעד הזה היתה כ- 1.6 מיליארד ש"ח בשנה, תחזית שאמרו עליה כבר אז בחוגים מקצועיים שהיא מופרכת ומוגזמת.
משמעות הצעד הזה היתה, שבעוד שמס ההכנסה השולי על שכר גבוה מאד היה 50% לפני ביטוח התקרות, מס ההכנסה השולי אחרי ביטול התקרות הוא 59.7% לשכירים ו- 63% בערך לעצמאיים. זאת לעומת האפשרות של הפיכה לחברה, אשר משלמת מס חברות של 36% ועוד מס של 25% על חלוקת דיבידנד- סה"כ מס של 52%. על פי נתוני נציבת מס הכנסה טלי ירון-אלדר מתחילת 2003, רק כ- 15% מהנישומים המשתכרים מעל חמש פעמים השכר הממוצע במשק (35,000 ש"ח בחודש) פתחו חברות ב- 2002. מדובר על כ- 4000 נישומים, שגרמו להפסד הכנסות של בין 200 ל- 400 מיליון ש"ח ב- 2002 לעומת התחזית המקורית של האוצר. כלומר, לא הפסדנו כסף כתוצאה מביטול התקרות, רק הרווחנו פחות ממה שחשבנו שנרוויח. גם אם כל הנישומים הרלוונטיים יקימו חברות (ויש להקמת חברה ותפעולה עלויות אחרות, שהופכות את הצעד ללא כדאי לחלק גדול מהשכירים הללו, ולחלק גדול מהעצמאיים, שלא לדבר על העובדה שמנכ"ל לא יכול להפוך לחברה ולתת שירותי מנכ"לות לחברה בה עבד קודם לכן), הרווח הצפוי לקופת המדינה הוא כמה מאות מיליוני שקלים בשנה.
האמירה ש"מחזירים את התקרות כי המדינה הפסידה מזה כסף" היא שקרית. המדינה הרוויחה קצת פחות משציפתה, וכנראה בשנים הבאות הרווח הזה יצטמצם עוד, אבל בפירוש יש כאן רווח אמיתי וחיובי. בתכנית הכלכלית עצמה הנימוק לצעד הזה הוא "הקטנת עלות העבודה ועידוד העסקת עובדים במגזר הפרטי". לו היה בצעד הזה רווח לתקציב המדינה, האוצר היה טורח לציין אותו ולהבליט אותו, כפי שעשה בסעיפים אחרים. מאחר וסעיף זה כרוך בהפסד הכנסות, המספרים מוצנעים.
לאמנון.
***********
היטבת לתאר את השקפת העולם הפטליסטית של המחנה שלך שבו יש רק שתי אפשרויות: או המשך דיכוי בכח של 3.5 מילין בני אדם שנעשה ברובו על גבם של השכבות החלשות( גם מכיון שהכספים שהיו אמורים ללכת לרוחה ולחינןך הולכים לתחזוק משטר ה"אפרטהייד" בשטחים ,וגם מכיון שהאוכלוסיות החלשות הן אלו שנוסעות באוטובסים המתפוצצים, וקונות בשווקים המשמשים יעדים מועדפים למתאבדים) או פרוק טוטאלי של מדינת ישראל.
אז בניגוד לרושם שאתה מנסה ליצור ,אין הקבלה בין מדינת ישראל שבה יש שיויון זכויות לכל אזרחייה(אמנם לא מספיק) לבין שלטון ה"אפרטהייד" בשטחים הכבושים שכל ניסיון לקשור בינו לבין הציונות ,הוא עוול נוסף שמחנה הימין מנסה לעשות ,אבל זה כבר סיפור אחר.
תודה עבור המידע המפורט.
אתה לא מותיר לי ברירה :), אצטרך ללמוד את הענין יסודי יותר ואתייחס בהתאם בהמשך.
על כל פנים גם הנימוק הממשלתי של הקטנת עלות העבודה "תופס לדעתי מים" ושוב יציינו המבקרים כי עטו של מר ברעם "חרצנית" מדי בקריאתו לביטול המדרגה או לחילופין להעלאה גורפת של מס ההכנסה על העשירונים הגבוהים יותר.
אגב, "הבלתי חתום ובלתי נמחק" כותב אליך מחו"ל מאחר ובאותם עבודות שיכולתי למצא בארץ בקושי הרווחתי נקי את עלויות התחבורה והאשל, כל הייתר התוסף למסים.