שני תהליכים מתנהלים כעת בארץ. כל אחד מהם מזין את האחר אבל בכיוון ההפוך. ויש כאן ממד של טרגדיה בלתי-נמנעת. מצד אחד נעשה ראש הממשלה תלוי יותר ויותר באמריקנים. תמיד היה ראש ממשלה ישראלי נבחן ביכולתו להביא תמיכה אמריקנית. והיום יותר מתמיד. תלות זו מניחה מקום לסיכוי שאם, ואולי, וייתכן שיכול להיות ואפשר, שכשהאמריקנים יחליטו שהאינטרס שלהם מחייב הסדר הסכסוך הישראלי פלסטיני, הם יפעילו סוף-סוף את הלחץ הדרוש שבלעדיו לא יהיה הסדר. שרון נמצא בסביבה ושרון הוא שייקרא לממש את ההסדר.

אבל מן הצד האחר הולך שרון ומסתבך, מסתבך והולך בענייניו האישיים, שריח לא טהור עולה מהם. מיום ליום מרגישים כיצד הוא נחלש יותר ויותר. וכשהוא נחלש, הרי לכאורה יהיה חשוף יותר ללחץ אמריקני. לאו דווקא. ראש ממשלה חלש מדי אינו יכול להיענות ללחצי הסדר, הוא פשוט נישא בזרם ככפיס עץ, או שהוא מעלה את מיפלס המתיחות ויוצר מצבים שבהם חוזר ההסדר להיות בלתי אפשרי. בסימנים הראשונים כבר אפשר להבחין.

ואני יכול לראות שלא ירחק היום שהימין יחליט להפיל את שרון לא על רקע כניעתו ללחץ האמריקני, כי אם על רקע התסבוכת האישית שהוא נתון בה. פתאום ייזכר הימין, שחלק גדול מחברי הכנסת שלו זכו במעמדם לאו דווקא בניקיון כפיים, כי מאז ומתמיד היה בעד ניקיון כפיים וידיח את שרון. הו האירוניה המרה של ההיסטוריה! ואנחנו בשמאל לא נוכל להתנגד (ומן הסתם גם לא נרצה להתנגד) שהרי אנחנו בעד ניקיון כפיים, לא? ותקום אז ממשלת ימין אמיתי, עם או בלי שינוי. ותהליך השלום יצטרך שוב לחכות להזדמנות הבאה, אם תהיה עוד הזדמנות. ובינתיים תתפרק ההודנה, ותתחדש האינתיפאדה והציבור הישראלי (ובכללו חלשי הדעת שבתוכנו) יגידו שוב שאין עם מי לדבר ואין על מה לדבר, ולכן אין צורך לדבר.

מה אני רוצה לומר, שמוטב להשאיר את שרון, שחיתויות והכול, מאשר לראות כאן ממשלה של קיצוני הימין? לא, אני לא רוצה לומר דבר כזה. אבל אני מסתובב עם הסיוט הזה בבטן.

עניין רגיש

אני רוצה לדבר הפעם על עניין רגיש, שבגלל רגישותו מוכנים אנשים לסבול שקרים בלי להגיב. כוונתי לשערורייה התקשורתית התקופתית המתעוררת סביב מה שמוצג כמעשים נוראים הנעשים במכון לרפואה משפטית, סביב מה שמכונה בביטוי המגעיל "שוד איברים". על פי המזדעזעים החסודים משתמשים במכון לרפואה משפטית בגוויות הנפטרים, המובאים אליו לקביעת סיבות מותם, לעריכת ניסויים פתולוגיים. מדובר במתן הזדמנות לרופאים מתחילים ולסטודנטים לרפואה להתאמן בנתיחת מתים וללמוד משהו שיכשיר אותם להציל חיי אדם. כלומר בשמירה על כבוד החיים לא על "כבוד המתים". פה ושם מופצות שמועות על כך שאחרי נתיחות כאלו נעלמים איברי נפטרים ששימשו ללימוד פתולוגי, ואולי אפילו נורא מכך – מעבירים אותם לחולים הזקוקים לתרומת איברים.

אני יכול להבין שבמשפחות הנפטרים מתעוררת התרגשות בשל דברים כאלה, להבין אבל לא להסכים. לדעתי יש אפילו מקום שישמחו על כך שגופו של יקירם או איבר כלשהו מתוכו, שימש להדרכת רופאים לעתיד שישתמשו במיומנות שירכשו תוך כדי כך לתועלת האנושות. ואם הוצא האיבר והושתל בגופו של אחר, יש בהחלט מקום לשמחה שאיבר של יקירם ממשיך לחיות בגופו של אדם אחר. במקום זאת הם קורעים עולמות על כך שהאיבר הוצא מתוכו ולא הונח להירקב ולהיאכל בידי התולעים יחד שאר חלקי גווייתו.

במושג המפוקפק "חילול כבוד המת" המתלווה לשימוש בגווייתו למחקר ולהעברת חלקים ממנה המסוגלים עדיין להתקיים בבני אדם חיים אחרים, יש לכאורה משהו מעוגן בדת. למעשה הוא נטוע כולו בעולם של אמונות תפלות ושל פחדים קמאיים שכבר באה שעתו להישכח. מי שמאמין לכאורה כי אלוהים הוא כל יכול, ושיגיע יום תחיית המתים וכל הנפטרים יקומו לתחייה, אבל חושש שאיבר שלא נקבר עם המת יחסר להשלמת גופו החי בבוא המועד – מעיד על עצמו שבעצם אינו מאמין כי אלוהים הוא כל-יכול. הרי מי שיכול להקים מתים לתחייה, בוודאי יוכל לברוא למת הקם לתחייה איבר חסר? שלא לדבר על כך שממילא לא יישאר מאיבריו שריד וצריך יהיה לברוא הכול מהתחלה. ואם יש דבר שמותר לקרוא לו מוסר יהודי, שאינו יכול להיות שונה מן המוסר בכלל, הרי עליו להכריז כי זו מצווה גדולה להשתמש באיבריו של נפטר להצלת חיים של בני אדם. לדעתי לא יכולה להיות לשאיריו של נפטר נחמה גדולה מן המחשבה שחלק מגופו ממשיך לחיות בגוף שאותו הציל ממוות. אבל, מה יש לומר, הטפה זו היא ברכה לבטלה. מי שאוזניו אטומות לא ישמע אותה. הפחד הסתום חזק מכל נימוק הגיוני.

אבל כלי התקשורת, מה הם עטים כעיטים על כל מקרה שמשפחת נפטר באה בטענות על המכון לרפואה משפטית, או על הממונים על קבורת נפטרים? מדוע הם מנפחים ידיעות כאלו לממדים מפלצתיים ומצטרפים למחול השדים הזה? מדוע הם מפריחים ביטויי ארס כמו "שוד איברים" והתעללות בגוויות מתים? נראה שאינם מסוגלים להתגבר. זה האופי שלהם.

מעיין הביטולים

ערב אחד הודיעו בחדשות הטלוויזיה שאבו-מאזן ביטל את פגישתו עם שרון שנועדה למחר במחאה על המחווה כביכול של שחרור אסירים, שרובם עמדו ממילא להשתחרר עד סוף שנת 2003 וחלק ניכר מהם היו מיועדים לשחרור עד סוף אוקטובר. למחרת קראנו בעיתונים ישראלים ששרון ביטל את פגישתו עם אבו מאזן שנועדה להיום, במחאה על התקפת הטרור בהתנחלות הר גילה (שאבו מאזן גינה אותה בפה מלא, ואפילו פרשננו הצבאי בטלוויזיה אינו מייחס לו אחריות עליה). עבר עוד יום אחד ו"הניו-יורק טיימס" הודיע שאבו מאזן ביטל אתמול את פגישתו עם שרון במחאה על תרמית האסירים. אז מי ביטל את הפגישה?

כעבור יום נוסף הולעט "ידיעות אחרונות" בהסבר זה: בלשכת ראש הממשלה אמנם החליטו לדחות את הפגישה עם אבו מאזן בגלל הפיגוע בהר גילה, אבל הדבר נודע איכשהו לרשות הפלסטינית (יש מרגל בלשכה?) וזו החליטה לקדם את פני הרעה ולהודיע שאבו מאזן הוא שביטל את הפגישה.

כך או כך, בינתיים נודע לנו שאכן אבו מאזן ביטל את הפגישה ורק אחר כך הודיעה לשכת ראש הממשלה ששרון ביטל אותה. ונודע גם שהעיתונים שדיווחו ששרון ביטל את הפגישה ולא סיפרו על הביטול של אבו מאזן פשוט שיקרו.
לא בפעם הראשונה.

על איזה גדר מדברים?

בעל טור אחד, שאת שמו לא אזכיר מפני שעסקתי בו זה לא כבר, התחכם כדרכו המתחכמת ולגלג על מתנגדי הגדר. בדרן פופולרי שאל אותו, כך סיפר בטורו, "תגיד, אנחנו בעד הגדר או נגד הגדר?" במלה "אנחנו" התכוון מן הסתם לשמאלנים. שאלה זו עוררה בכתבננו מחשבה. הנה, למשל, יוסי שריד היה פעם בעד הגדר ועכשיו הוא משמיע קולות של נגד. אז באמת, אנחנו בעד או נגד? טושה!

הוא אינו מעלה בדעתו שאפשר להיות בעד רעיון מסוים, אבל נגד הצורה שבה הוא מתבצע. אני מודה שפעם חשבתי שהקמת גדר על קווי החמישי ביוני היא רעיון טוב. קווים אלה, שזה שלושים וחמש שנה ויותר מנסים להשכיח אותם, להעלים אותם, לטשטש אותם, לכסות אותם, הם עדיין הקווים היחידים המבדילים בין הלגיטימיות הבין-לאומית של מדינת ישראל לבין אי הלגיטימיות של כיבושיה בשנת 1967. גדר כזו היתה עשויה ליצור מומנטום של חזרה לקווים אלה, כלומר של סיום הכיבוש. פעם הייתי בעדה. אבל כשקיבלה הגדר המעוותת, השולחת אצבעות חמדניות אל תוך הטריטוריה הפלסטינית את משמעותה הנוכחית – הנצחת הכיבוש ועשייתה של נסיגה לקווי החמישה ביוני לבלתי אפשרית – נעשיתי נגדה. אז הנה התשובה לשואל המיתמם: כן, פעם היינו בעד הגדר, עכשיו אנחנו נגדה. הגדר היא שהשתנתה, לא אנחנו.

למי שהחמיץ את הידיעה

בארצות הברית הירבו להתווכח – לשלוח או לא לשלוח לליבריה כוח שיסייע בהשגת השקט והשבת השלום. בסוף הוחלט בעד.

בשבוע שעבר הגיע כוח השלום האמריקני לליבריה. על פי הידיעה הראשונה הוא מנה שבעה חיילים. אחר כך תוקנה הידיעה והעמידו את הדברים על אמיתותם: מדובר בשמונה.

Share on Facebook