ב-30 בספטמבר התכנסה המועצה הלאומית הפלסטינית ובחרה בנשיא. לא היה ספק כי למרות מאבקי הכוח המרים בין הסיעות והפלגים השונים, הוא הסמכות הלגיטימית היחידה בעיני רוב הפלסטינים. המועצה הכריזה על הקמת ממשלה ופירסמה את הצהרת העצמאות של פלסטין. באותו זמן כבר התנהלו אירועי אלימות קשים בין ערבים ויהודים, שלא פסחו על האוכלוסייה האזרחית. הנשיא הפלסטיני הנבחר תואר על ידי מנהיגי ישראל כ"צורר" ו"נאצי". פגישותיו עם אויבי ישראל תועדו על ידי התקשורת בהרחבה ועמדותיו הבלתי פשרניות שרטטו דיוקן של מנהיג עקשן וקיצוני שלא יוותר על האינטרסים של עמו. ידיעות מודיעיניות שזרמו ללא הרף אישרו שהוא עושה שימוש בקופה הלאומית לרכישות נשק בקנה מידה גדול לקראת העימות הגדול שעוד יבוא. התיק על מנהיג התנועה הלאומית הפלסטינית באגף המודיעין של המטכ"ל הלך ותפח עד שהאיש והתנועה שאותה ייצג הפכו לדיוקן אחד, דמוני, מאיים ומסוכן. בסוף הקיץ הוחלט לחסלו.

* מתוך הרצאה שניתנה בכנס על החיסולים בבית ציוני אמריקה בת"א ב-7 בספטמבר.

האם נשמע לכם מוכר? לא. לא התכוונתי לערפאת. גם לא לשייח’ יאסין. המהלכים המתוארים להלן התרחשו בימיה הראשונים של המדינה, בעיצומה של מלחמת העצמאות. ב-30 בספטמבר 1948 התכנסה המועצה הלאומית הפלסטינית בעזה ובחרה במופתי חאג’ אמין אל חוסייני כנשיאה. הוא פתח במאמץ לכונן את המוסדות והארגונים הלאומיים הפלסטיניים ובמקביל הקים יחידות לוחמות וניהל רכישות נשק. הידידות שהפגין כלפי היטלר בתקופת השואה סייעה לגיבוש הפרופיל הדמוני של מנהיג התנועה הלאומית המתחרה עם תנועתם הלאומית של היהודים על אותה כברת ארץ.

באגף המודיעין של המטכ"ל, שזה עתה קם, החליטו לנצל את הכאוס האזורי ולהתנקש בחייו. למשימה נבחרו שניים מיוצאי האצ"ל, ילידי עיראק. ניסיונם בפעילות מבצעית, החזות המזרחית והשליטה המוחלטת בשפה הערבית, וכן הנועזות והמסירות האידיאולוגית, הגובלת בתמימות, עשו אותם בחירה אידיאלית.

ההתנקשות במנהיג התנועה הלאומית הפלסטינית אמורה היתה להיות ה"אופוס מגנום" – היצירה הגדולה של המודיעין הישראלי הצעיר באותה שנה.

אבל נעזוב לרגע את פרשת המופתי – נחזור אליה עוד מעט – כדי לעקוב אחר הסתעפות אחרת שיוצאת מאותו צומת דרכים, שבה פעלו במרץ רב אותם שחקנים עצמם. שכן עורמת ההיסטוריה או הכאוס הפנטסטי של אירועים שאין לכאורה קשר ביניהם, מחבר את גיבורי הפרשה שלנו לשתי פרשיות אחרות שהטביעו חותם בעיצובה של המדינה. מגייסם ומפעילם של שני אנשי האצ"ל שנבחרו למשימת חיסול המופתי, היה קצין בכיר ונערץ מאגף המודיעין של המטכ"ל, רב סרן דוד קרון מקיבוץ כפר מנחם.

מפקדו של קרון, סא"ל איסר בארי (איסר הגדול), ראש המודיעין הצבאי, היה אף הוא איש ביטחון מרשים, ומי שיעיין בקורות העת ההיא ימצא סופרלטיבים רבים שנקשרו בשמו. אבל בארי, כמו אנשי מודיעין אחרים מתקופת טרום המדינה, התקשה לעשות את המעבר החד והפתאומי מימי המזרח הפרוע של המחתרות למציאות של מדינה מסודרת כשמסביב משתוללת מלחמה עקובה מדם. וכך כבר ביום מינויו לתפקיד ראש המודיעין הצבאי עמד סא"ל איסר בארי במרכזה של פרשיה ששחקניה הראשיים יהיו מעורבים בעתיד בפרשיות חמורות נוספות, שבכולן התבלטו כשלים חמורים במדיניות הפעלת הכוח של ישראל; חוסר אחריות, פזיזות ונמהרות, שחצנות ואגרסיביות מיליטאנטית – אלה היו קווי המתאר במבצעים החשאיים שיזמו ראשי המודיעין באותה תקופה, קווים שישובו ויופיעו ועוד יחמירו במבצעים שיתוכננו בעתיד.

איסר בארי, דוד קרון וקצין מודיעין נוסף שעוד עתיד לעלות לגדולה במסגרת המודיעין הצבאי, לסבך ולהסתבך בפרשת "עסק הביש" – בנימין ג’בלי שמו – עמדו באותו יום בהרכב של בית משפט שדה שדן למוות את סרן מאיר טוביאנסקי, מהנדס יהודי מירושלים, באשמת ריגול לטובת הבריטים והערבים. עמדו, ולא ישבו, נכון לומר במקרה הזה, מכיוון שמשפט השדה החפוז שנערך לטוביאנסקי התקיים בעמידה, על מפתנו של בית ערבי נטוש בכפר בית ג’יז, בסמוך לקיבוץ הראל כיום. הנאשם הוצא להורג באותו יום, 30 ביוני 1948, בידי כיתת יורים של צה"ל ונקבר בחשאי. לאחר המלחמה מינה בן גוריון ועדת בדיקה שטיהרה את שמו של טוביאנסקי מכל אשמה.

איסר בארי, ראש המודיעין הצבאי, סולק בסופו של דבר מן הצבא, אך לא בגלל חלקו בהוצאה להורג של טובאינסקי. בארי נשפט וסולק מהצבא בגלל פרשה אחרת; רצח של מודיע, ערבי-ישראלי, שנחשד בכוונה לחצות את הקווים. בארי הורה לעצור לחקירה את המודיע, עלי קסאם שמו, ואחרי שגופתו נקובת כדורים התגלתה באקראי ביערות הכרמל, התברר שהוא הוצא להורג ללא משפט בפקודת בארי. בלחצם של שר המשפטים, היועץ המשפטי לממשלה, הפצ"ר, הרמטכ"ל ושר הביטחון – הורה בן גוריון על הקמת ועדת בירור ואח"כ הורה לרמטכ"ל לסלק את בארי מהצבא, אם כי, כפי שציין ביומנו "אין לעשות זאת בלי משפט". ראש הממשלה הורה להעמיד לדין את ראש המודיעין הצבאי בגלל הריגת ערבי, סתם ערבי – קשה להאמין היום. במכתב לרמטכ"ל כתב בן גוריון "בלי מסירת מקרה כזה למשפט – יהא משום חיפוי מצד הממשלה, ודוגמא רעה לצבא, ונוסף לכל יטענו שרק חיילים וקצינים נמוכים נמסרים לדין".

משפטו של בארי נערך בינואר 1949 בדלתיים סגורות, בפני בית דין צבאי מיוחד. בית הדין קיבל את טענת הפצ"ר כי במדינה מתוקנת לא מוציאים להורג אדם אלא לפי פסק דין בר תוקף של בית משפט מוסמך. אני קורא מפרוטוקול המשפט: חריגות מנוהג זה אפשר היה להסביר במציאותו של שלטון זר, אף כי גם בימי המחתרת "מקובל היה… למנות בית דין מיוחד" במקרים כאלה; אולם מרגע שקמה המדינה, "הרי שהחוק הינו מעל לשיקוליו של כל אדם יחיד, יהיה זה בתפקיד הנעלה והאחראי ביותר ויהיה זה אפילו כלפי האדם הבזוי, הנקלה והמזיק ביותר".

בבית הדין הצבאי פרש בארי את נסיבות המעשה ולקח על עצמו אחריות מלאה. בין השאר טען כי כמפקד, העומד בעת מלחמה בראש המודיעין הצבאי, סמכותו אינה נופלת מסמכות מפקד אחר בדרגתו, החייב להחליט על דעת עצמו החלטות הקובעות את גורל חייהם של הסרים לפקודתו. החזית שלו היא חזית המודיעין, ולא תמיד הוא יכול להיזקק לבית דין המתנהל בכבדות ולפי כללים שאינם הולמים תנאי מלחמה. עוד טען כי שירות המודיעין פועל מעצם בריאתו בניגוד לחוק; שירות מודיעין שיקפיד על החוק יחדל למלא את תפקידו. להוכחת דבריו הביא בארי דוגמאות מפעולות שירותי המודיעין שבהן החוק וגם המצפון עמדו בסתירה לצורך בהחלטה מהירה ופסקנית ובביצועה המידי, כאשר על כפות המאזנים נשקלים זה כנגד זה חיי היחיד וביטחון המדינה.

טענותיו של בארי מעניינות. לא פחות מרתקות תשובותיהם של שלושת הקצינים שישבו בהרכב בית הדין הצבאי. בפסק הדין העריכו השופטים את עקרונותיו של בארי ואת מניעיו המצפוניים – אך קבעו כי אין במדינה גוף או יחיד שהם מעל לחוק. לפיכך חרף התנאים המיוחדים שבהם פועל שירות המודיעין, וחרף מצב המלחמה שבו נתונה ישראל, אין להעניש עבריין – וודאי לא בעונש מוות – אלא בכוחו של פסק דין של בית משפט שהוקם כחוק. השופטים קבעו שבפקודה להרוג את עלי קסאם חרג בארי מסמכותו ללא הצדקה; אולם בהתחשב ב"עברו, מסירותו, שירותו ותפקידיו", וכן בתקופה ובנסיבות שבהן נעשתה העברה – "תקופת מהפכה לאומית וזמן מעבר ממחתרת לחיי מדינה תקינים" – גזר בית הדין הצבאי פה אחד על בארי "הורדה ממילוי תפקיד בלי הורדה בדרגה".

בארי נחשב אדם חזק, הוגן וישר בדרך כלל, שלא התחמק מאחריות ולאחר מות טוביאנסקי אף אומרים שהתייסר בחרטה. אבל כל אלה עמדו בסתירה למעשיו. ב-1964 יציע ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול בכנסת, שההסבר למעשיו של בארי הוא "אולי נושא לחקירה נפשית". זהו כמובן לא ההסבר להתנהלותם השערורייתית של שירותי המודיעין באותם שנים. שהרי מי שהנהיגו את המודיעין אחרי בארי הסתבכו בפרשות קשות פי כמה וכמה.

לאחר הדחתו מהצבא, בלחצו של היועץ המשפטי לממשלה הראשון, יעקב שמשון שפירא, הועמד בארי למשפט אזרחי גם על חלקו בפרשת טוביאנסקי. בארי הורשע בהריגה ונידון לתקופת מאסר של יום אחד "מזריחת השמש עד שקיעתה", אך נחון בידי הנשיא חיים ויצמן בהסתמך על המלצת הרמטכ"ל – וכך ראש המודיעין הצבאי לא נאלץ לבלות ולו שעה אחת בכלא. במשך תשע שנים נוספות חי בארי כאזרח מן השורה, שרוי בדיכאון ובצער עד שמת ב-30 בינואר 1958.

ראש המודיעין הצבאי של מדינת ישראל, שנזרק מתפקידו בעיצומה של מלחמת עצמאות עקובה מדם דווקא בגלל הריגת ערבי – אכן היה זה מהלך מעורר השתהות. שבתי טבת מעיר בספרו על פרשת טוביאנסקי כי חבר הכנסת יזהר הררי מהמפלגה הפרוגרסיבית אמר לימים: "בארי הורד מתפקידו על הריגת ערבי… חשבתי שזה רק לתפארתה של מדינת ישראל שבעצם ימי הקרבות, על ידי משפט צבאי, בהתאם לחוק, הורד אדם בדרגת סגן אלוף… ודווקא בגלל הריגת ערבי, ולא בגלל טוביאנסקי…". ואלתרמן הנרעש כתב ב"טור השביעי" בעקבות זיכוי טוביאנסקי והעמדתו לדין של בארי:

הכבוד למדינה שהרכינה שלטה
לא רבות כמותה תעשינה –
וכבוד (זאת נזכורה!) לראש ממשלתה
שגזר: לעין כל, מבעוד קרב, נרשיענה.
חרף כל אסטרטגיה וכל שיקולים,
מבלי שהות, הוא ציוה אותה ברך לכרוע!
והיה זה אחד מימיו הגדולים,
הצורמים את אנשי המקצוע…" (נתן אלתרמן, "אלמנת הבוגד").

קברניטיה של מדינת ישראל שזה עתה קמה מצאו את עוז הרוח והחזון להתייצב בצומת הדרכים ההיסטורי אליו הגיע העם היהודי ולתקוע תמרור הכוונה לדורות הבאים; הם ניסו להגדיר נורמות ראויות למדינה דמוקרטית, בעלת מוסדות תקינים הפועלים על פי משפט העמים. בצומת הדרכים הזה ניסו האבות המייסדים באופן הרואי לעצב את פרצופה של המדינה בהבנה גדולה ובחרדה עמוקה ממה שיכולים לעולל לה, בהמשך, האנשים המצוינים המופקדים על הביטחון.

תרומתו של היועץ המשפטי לממשלה הראשון, יעקב שמשון שפירא, בהתגייסותו התקיפה למען העמדתו לדין של ראש המודיעין הצבאי, לחיזוק מעמדה העצמאי של מערכת המשפט בישראל ולחיזוקה של פרקליטות המדינה כמוסד עצמאי – חקוקה בספר תולדות המדינה. המרחק בין היועצים אלייקים רובינשטיין לבין יעקב שמשון שפירא הוא כנראה המרחק שבין דוד בן גוריון לבין אריאל שרון ובין רוח העם ב-1948 לרוח העם מאז התחילו פעולות הסיכול הממוקד של התודעה הקולקטיבית הישראלית, לפני שלוש שנים, ששיבשו את דעתנו לחלוטין.

פחות מעשרים שנה אחרי שכתב על "אלמנת הבוגד" יאבד גם אלתרמן, המצפן והמצפון של האומה, את הצפון וייסחף בזרם הגועש של המשיחיות הלאומית החדשה. ענק הרוח הנערץ יהפוך בערוב ימיו לעוד עסקן בתנועת נאמני ארץ ישראל השלמה. נבזויות העתיד לא ירעישו עוד את אמות הסיפים. השלטון היהודי שנפרש בשטחים שנכבשו ב-67′ יחנך את הציבור ואת קברניטי הדור לעכל בהדרגה את הרעיון שמשפט, מוסר וצדק וגם שכל ישר – כן, פשוט שכל ישר – הם מושגים יחסיים. דור האינתיפאדות יתקשה להצמיח מקרבו אלתרמנים מודל 48′. הקווים האדומים שיצק יעקב שמשון שפירא, שקבעו כי במדינה מתוקנת אין מוציאים להורג אדם ללא פסק דין של בית משפט מוסמך, ישטפו בנהרות של דם. את דינם של עשרות המוצאים להורג, המחוסלים הממוקדים בשלוש השנים האחרונות, לא יגזור שום פורום שיכול להזכיר במשהו בית משפט. שלא נטעה – כתבי האישום של רוב הנידונים למוות נכתבים על ידינו לפי זמינותם ולא לפי רשעותם או תקתוקם. טקטיקות התגמול וההרתעה פינו את מקומם לאסטרטגיה של טירוף חסר עכבות – אנחנו המשוגע של המזרח התיכון וממשוגע, כידוע, צריך להיזהר. אבל האסטרטגיה הזאת יכולה להצליח יותר מדי – אנחנו עלולים להישאר משוגעים.

אשתף אתכם בשני אירועים שיכולים להאיר במשהו את נושא הדיון שלנו: בחודש מרץ בשנה שעברה חזר חייל צעיר בסדיר לחופשת סוף שבוע בביתו משירות ברמאללה וסיפר, מזועזע, את הסיפור הבא. יחידתו קיבלה הוראה לירות לעבר כלי רכב חשודים. מרחוק נראה ג’יפ, של המשטרה הפלסטינית כנראה, ותותחן אחד הטנקים הצטווה לירות פגז לעברו. החייל, שמצפונו הציק לו, הסיט את קנה התותח וירה על מנת להחטיא. למרבה האסון פגע הפגז ברכב אחר, מכונית אזרחית והרג את נוסעיה, אשה ושלושת ילדיה ועוד שני עוברי אורח. חקירה מהירה העלתה שאבי המשפחה, שלא היה ברכב ולא נפגע, קשור לתנועת החמאס. למחרת אמר דובר צה"ל מבלי למצמץ, יכולנו לקרוא זאת בעיתונים, שבני המשפחה נהרגו במהלך פעולה של צה"ל שכוונה לחסל את אבי המשפחה, שהוא, כך נאמר בהודעה, אחד מבכירי החמאס באזור. האב, חסין אבו כויכ שמו, נעצר אגב בידי צה"ל אחרי חיסול משפחתו, אך התביעה הצבאית התקשתה לגבש נגדו סעיף אישום כלשהו והוא נשלח, בסופו של דבר, למעצר מנהלי.

בשבוע שעבר שמעתי על קצין לשעבר בחיל האוויר שבילה בפסטיבל הג’ז באילת ושמע לידו אדם, שהתברר בדיעבד שהינו קצין בשירות פעיל מחיל האוויר, שבאמצעות הטלפון הנייד שברשותו נותן הוראות לחיסולים. הוא אפילו לא טרח להנמיך את קולו. הוראות לחיסולים בעזה מפסטיבל הג’ז באילת. אולי לזה התכוון אפרים הלוי שדיבר בסוף השבוע על הקלות הבלתי נסבלת שבה מתקבלות כיום הכרעות גורליות.

נחזור עכשיו ל-1948, כפי שהבטחתי, ליוזמת ההתנקשות במופתי. התוכנית היתה פשטנית, נואלת ונטולת סיכויי מילוט למבצעיה. מטרת המבצע כפי שהועברה לשני גיבורינו, יוצאי האצ"ל, היתה לשבש את הקמתה של ממשלת כל פלסטין ואת התארגנות התנועה הלאומית הפלסטינית. לחסל את גוף הנחש באמצעות עריפת ראשו. על פי התוכנית נועדו השניים, מחופשים לערבים, להסתנן לעזה ולירות במופתי כשהוא כורע, מתפלל במסגד המרכזי.

במהלך תחקיר שערכתי פגשתי את שני האנשים שנבחרו למשימה ואף מיששתי את אחד משני האקדחים שהוקצו לה, אקדח שטייר כבד ושמור. אנשים טובים. אחד מהם כבר הלך לעולמו. חברו חי בירושלים. הוא נצר בלבו, עד היום, את הסיפור כראוי לאיש מודיעין ותיק. בראיון שעשיתי אתו סיפר בין השאר:

"ביקשו מאתנו שנתנדב למשימה, למרות שסיכויי ההימלטות היו אפסיים. שאלנו אותם על תוכנית חילוץ, אבל לא היתה כזאת. אמרו לנו בקיצור: תסתדרו! תתערבבו בין המתפללים. הבנו שמדובר במשימת התאבדות חסרת סיכוי. הימרו עלינו. לא היו סיכויי מילוט. אבל למרות זאת נתנו תשובה חיובית. למה? היינו אידיאליסטים. אחר כך קיבלנו את הציוד למשימה: שני אקדחי שטייר וכמה מאות כדורים. ביום שנקבע לצאתנו היה עלינו להגיע לאזור אשקלון, לקבל את החמורים והתלבושות הערביות ולהסתנן לעזה יחד עם זרם הפליטים. ההתנקשות נועדה להתבצע בסוכות. למזלנו התחיל אז מבצע יואב לכיבוש הנגב והפעולה נדחתה".

אכן, ב-15 באוקטובר יצא צה"ל למתקפה מכרעת בנגב, במסגרת מבצע יואב. המתקפה של צה"ל סיימה את הנוכחות קצרת הימים של "ממשלת כל פלסטין" בעזה, וחבריה נמלטו לקהיר, דבר שהתברר כראשית הסוף של הגוף הלאומי הפלסטיני העליון. המופתי הועבר לקהיר והושם במעצר בית על ידי השלטונות המצרים, שלא שבעו נחת ממדיניותו העצמאית מדי.

הטרף כבר לא היה זמין. את השאר עשתה ההיסטוריה – קרנו של חאג’ אמין אל חוסייני ירדה עם השנים והוא לא השפיע עוד על התנועה הלאומית הפלסטינית עד ליום מותו, מוות טבעי בהחלט.

המופתי מת ב-1974, בגיל 77, קרוב לגילו של השייח אחמד יאסין, שלא חוסל עתה. הוא מת עזוב, בזוי, נכשל, נשכח ודחוי על ידי בני עמו שלו. האיום שישראל חששה מפניו התפוגג מבלי שהיה צורך לחסלו בפעולת התנקשות, שהיתה מנציחה את הקורבן – השהיד כסמל שילווה את הסכסוך עוד דורות הרבה ויצמיח ממשיכי דרך שיישבעו בשמו ובשם אל הנקמות. אותו רגע היסטורי בשנת 1948 שבו ישראל לא התנקשה בחייו של מנהיג הפלסטינים נותנת לנו הזדמנות מיוחדת במינה להתבונן בתוצאותיו של מעשה שלא התרחש. בלשון הצבאית היינו אומרים: "המודיעין נכשל!" ואולי טוב שהיה כך.

ההתפוגגות הטבעית של המופתי מהתודעה הפלסטינית יצרה חלל של קרוב לעשרים שנה עד שאת מרכז הזירה הפלסטינית תפסו מנהיגים חדשים. החשוב שבהם, יאסר ערפאת שמו, העמיד איומים חדשים-ישנים בפני מקבלי ההחלטות במדינת ישראל ותוכניות חיסול חדשות צצו ועלו, כאילו שום דבר לא נלמד. עכשיו דיוקנו של ערפאת כדמון נצבע, מדי יום ביומו, בצבעים של דם על ידי דוברי ממשלה, פוליטיקאים ומומחים – מומחים למה? – מהאקדמיה ומהתקשורת. "ממנטו מורי" – הם אומרים לו כל הזמן. זכור את יום המוות הקרב.

כל ילד פלסטיני יודע שערפאת, האיש הבעייתי הזה, הוא המנהיג הפלסטיני היחיד שמסוגל לחתום על הסכם שלום עם ישראל, אך לא כך אומרים לנו הממשלה ומומחי הביטחון, החוזים והידעונים – והוא עלול להיות היעד הבא לחיסול ממוקד, גירוש או משהו דומה, שאחריו המבול. כל צרותינו מתמצות עכשיו באיש אחד. "ערפאת לא רוצה להגיע לשלום אמיתי, ולכן עלינו להעלימו ממפת ההיסטוריה", הודיע לא מזמן המשפטן המהולל שאול מופז לעם ישראל. ואולי הם כן יודעים ובחששם הגדול, בדיוק מהדבר הזה, הם מחכים לפיגוע הגדול הבא. ועד אז, ליתר ביטחון, הם מורחים בתנועות גסות עוד שכבות עבות של הסתה מתוזמרת היטב. אנחנו כולנו עוד נשלם על כך.

כמעט לסיום ראוי לדעתי להזכיר דברים שאמר ההיסטוריון והוגה הדעות הבריטי לידל הארט בחיבורו: "מדוע איננו לומדים מן ההיסטוריה?" (אגב, פעם נהג צה"ל לחלק את הספרון הזה לקציניו):
"… במשטר דמוקרטי הרגש שולט בהיגיון במידה רבה יותר מאשר בכל מערכת פוליטית אחרת, וכך משתחרר ביתר קלות הרסן מעל היצרים הסוחפים את המדינה למלחמה ומונעים ממנה לסיימה – בכל נקודה שהיא לפני התשתו או חורבנו הגמור של אחד הצדדים הלוחמים… אין עוד מערכת פוליטית הנשמטת בקלות רבה כל כך משליטה כאשר מתלהטים היצרים".

ומוסיף לידל הארט: "… הרומנטיקה של המלחמה מולידה רק אשליות והונאה עצמית. אשליה אחת החוזרת ונשנית בהיסטוריה היא לראות באויב הנוכחי משהו שונה במהותו, כלומר מרושע יותר, מכל האויבים של העבר… על המדינאים לזכור את הלקח המשטרתי הישן-נושן, שעל פיו ‘פורץ אינו מבצע רצח אלא אם כן דוחקים אותו לפינה’. דבר זה הוא נכון לגבי קהיליית האומות ממש כמו לגבי כל קהילה קטנה יותר..".

והוא גם מציע לאמץ כמה עצות פשוטות לתוכנית שלום כפי שהן מופיעות בספר העתיק ביותר על שאלות של מלחמה ושלום – ספרו של סון טסו, הסיני, משנת 500 לפנה"ס: "… התעמק במלחמות העבר ולמד מההיסטוריה שלהן; היה חזק, במידת האפשר; בכל מקרה, שמור על קור רוח; התאזר בסבלנות אין קץ; לעולם אל תדחק יריב לפינה, ותמיד סייע לו להציל את כבודו; העמד את עצמך במקומו – ונסה לראות את הדברים מנקודת ראותו שלו; הישמר מן הצדקנות כמו מן השטן – אין לך דבר יותר מעוור עיניים; וחסן עצמך מפני שתי מחשבות תעתועים נפוצות והרות אסון, העלולות להמיט עליך שואה – מחשבת הניצחון והמחשבה שאי אפשר להגביל את המלחמה…".

על דבר אחד עוד לא דיברנו – על הטרור. הטרור העיוור והנורא הזה מאיים והורג בנו וגם, כנראה, משבש את המחשבה החופשית. גם אם יש לו נימוקים כבדים, מבצעיו עונים על ההגדרות הכי מוסמכות של "פושעי מלחמה". אבל בל נשכח, עיקר פעולות הטרור בעולם, כך מזכירים לנו חוקרי זכויות האדם, מתבצעות ע"י ממשלות, בכלל זה היעלמויות אנשים, עינויים, חיסולים והרס בתים. באחרונה "הוריד" צה"ל בניין מגורים בן שבע קומות בשכם בגלל מבוקש אחד שהסתתר בו. המבוקש, אגב, נורה ונהרג לפני שהבית פוצץ. הקלות הבלתי נסבלת של קבלת הכרעות. רמזי קלארק, שהיה שר המשפטים בממשל ג’ונסון, טען ש-98% מפעולות הטרור בעולם נעשות בידי ממשלות. אז כמו שאמר אחד, אריאל שרון: "מי בעד חיסול הטרור?".

Share on Facebook