גם מי שחש בחילה, כמוני, נוכח הווטו המפתיע והמזיק של ארה"ב במועצת הביטחון של האו"ם בעניין גירוש ערפאת, חייב להודות שממשלת ישראל התוקפנית והאלימה נחלה כאן ניצחון דיפלומטי חשוב. אבל משקיפים אירופיים טוענים שהתמיכה האמריקאית בישראל היתה גם איתות לאריאל שרון שיש גבול, ושהוא מהלך על קרח דק. זה לא מקרי שדווקא השבוע שמענו ממנהיג העבודה שמעון פרס כמה ציוצים, לא הכי משכנעים, נגד הממשלה. פרס וחבריו, כולם מנוערים מכל כבוד עצמי ומכל אשראי ציבורי, מחו נגד הכוונה (המטורפת) של כנופיית הליכוד לגרש ואולי אפילו לרצוח נפש את מנהיגה הנבחר והמוכר של יישות מדינית שכנה. מי שתוהה על העיתוי, ועל עצם הלהט האופוזיציוני הפתאומי, חייב להבין שפרס נזעק להגן על הקו המדיני העתיק של ישראל, שגורס שהיא חייבת לזכות בתמיכתה המוחלטת של מעצמה גדולה אחת לפחות. בארבעים השנים האחרונות (מאז שלוי אשכול נבחר לראש ממשלה בשנת 1963) מדובר בארה"ב.
כל זמן שאריאל שרון מציית לאמריקאים, הציר שרון-לפיד-פרס יכול להתקיים, בלי קשר למבנה מפלגתי כזה או אחר. אבל אם שרון נכנע להמיית לבו, לטירופים של אורי דן או ללחצים מהאגף הימני בליכוד ופונה לעימות עם ארה"ב, אז השותפות בינו לבין פרס איננה יכולה להחזיק מעמד. מבחינה אידיאולוגית פרס ושרון שייכים לשתי אסכולות שונות במקצת של הבן-גוריוניזם. מבחינה מעמדית מדובר בהשתלבות בתהליכים עולמיים של הגמוניה אמריקאית, ואימוץ הניאו-ליברליזם כאידיאולוגיית על. פרס סבור, גם אחרי הווטו, שפרשת ערפאת יכולה ליצור משבר חמור עם ואשינגטון. לכך לא ייתן את ידו.
בכל הניתוחים הפוליטיים והמדיניים שהופיעו בטור הזה, הדגשתי שמפלגת העבודה תהיה מסוגלת לנקוט עמדות אופוזיציוניות רק לפי אות מוואשינגטון. לא מדובר כאן בסתם גחמה של מנהיגים שעבר זמנם, אלא בנושא שיש לו השלכות פוליטיות ומעמדיות מובהקות. לפחות מבחינה אנליטית, מחולק המרכז הלאומני (ליכוד, עבודה, שינוי) לשני אגפים, המסמנים את גבולות הוויכוח הפוליטי בתוך ישראל. מייצגי הבורגנות הפרו-אמריקאית מוכנים כמעט לכל "ויתור" טריטוריאלי או פוליטי, ובלבד שלא לגרום לקונפליקט רציני עם מדיניות החוץ של ארה"ב. זוהי המשמעות האמיתית היחידה לתואר הכבוד "יונים" או "מתונים" במרכז הזירה הפוליטית שלנו. למעט חוגים מסוימים במרצ, אין לציבור היהודי נציגים בכנסת שמביעים עמדות מתונות מסיבות עקרוניות או מוסריות. גם היונים במפלגת העבודה נמנעים מכל ביקורת מוסרית על הכיבוש ועל מוראותיו, ותמיד מציגים את עמדתם כפרגמטית. שום חרטה על הנישול, על הדיכוי, על מעשי הרצח בלי משפט, על בעיית הפליטים המזעזעת, על הריסת מאות נקודות יישוב, ערים וכפרים, במהלך מלחמת 1948-49. לכן נכשלו אדריכלי אוסלו במשימה ההסברתית.
אפילו יוסי ביילין, שלא לדבר על שמעון פרס, לא הסביר לציבור הישראלי שההכרה הפלסטינית בישראל בגבולות ה-4 ביוני 1967 היא ויתור עצום מצידם. מי שלא מבין את טרגדיית 1948 מנקודת ראות פלסטינית, לא מסוגל להעריך גם את ההישג העצום של הציונות בספטמבר 1993. לחיצת היד במדשאת הבית הלבן שיקפה ויתור פלסטיני מרחיק לכת, אבל התקשורת שלנו התרכזה בשפת הגוף של יצחק רבין. הכובשים והמנצחים מן הצד הישראלי הסכימו להרפות ממקצת בטרפם, כדי להשיג שלום והכרה בעולם הערבי?
אבל הציבור כאן לא קלט ולא יכול היה לקלוט, שזהו ההישג הגדול ביותר של התנועה הציונית מאז הקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897. התעמולה של המתנחלים וידידיהם הצליחה במידה רבה, כיוון שעושי השלום הישראלים, שתיעבו את בעלי דברם הפלסטינים, לא גילו ביטחון עצמי מוסרי ורעיוני.
ביילין היה אדריכל אוסלו האמיתי למרות העובדה שפרס קיבל את האשראי ואת פרס נובל לשלום. אבל ביילין האליטיסט והציני לא האמין ב"עם היושב בציון" (ביטוי חביב עליו), והעדיף לעצב מערכת שלמה של ביטויים ורעיונות, שנועדו להטעות את הציבור: הפלסטינים יסכימו לבירה באבו-דיס, וייראו בה את ירושלים. מנהיגי הרשות ייאותו לקלוט 70% מכלל המתנחלים בשטחם. בעיית ירושלים קלה יחסית לפתרון. הערבים לא יעוררו ברצינות של שאלת הפליטים. הוא ידע היטב שכל הנחות היסוד האלה אינן אלא הבל ורעות רוח, ולכן היתה פשיטת הרגל של אוסלו בלתי נמנעת. האחראים להשגת ההסכם הכל-כך נוח לישראל, לא ידעו לשווק אותו לציבור באורח אמין, משכנע, ומעוגן גם בנימוקים מוסריים. הציניות של אנשי השלום חזרה אליהם כבומרנג.
כיוון ש"פושעי אוסלו" לא היו מסוגלים להגיע לפיוס היסטורי עם הפלסטינים, הם טעו בכך שסיפקו להם נשק. לכן גם התנגדתי להספקת הנשק אחרי חתימת ההסכם. הנוסחה היתה פשוטה לגמרי: אם מתכוונים לשלום אמת, אין כל רע בחימוש הפלסטינים, בעיקר נגד אויבי השלום במחנה שלהם. אבל אם מדובר בהטעיה, שיש לה גם אופי פטרנליסטי כלפי הפלסטינים וכלפינו כאחד, אז אין טעם לחמש אנשים שישתמשו בנשק הזה נגד ישראלים. הביקורת של הימין בנושא חימוש הפלסטינים היא נכונה, אבל מעוגנת באידיאולוגיה כללית לא מוסרית ולא מעשית. משלוחי הנשק היו מוטעים, דווקא בגלל שישראל לא התכונה לוותר די הצורך, אבל אם ביילין וחבריו היו מוכנים ללכת עד הסוף, היה בהם הגיון ועקביות מרשימים.
כך לא הצליחו המפא"יניקים לארגן תנועת שלום אמיתית, שתתמוך בהם גם ברחוב. הם ניסו, כאמור, לרמות בו-זמנית גם את הפלסטינים (בהבטחות מופלגות שלא היתה להם שום כוונה לעמוד בהן) וגם אותנו (בתיאור כוזב של מחיר השלום). הסקרים אומנם הוכיחו תמיכה באוסלו, אבל הציבור, שקיבל את גרסת ביילין, הסיק שאין סיבה שלא לתמוך דווקא בביבי נתניהו (בשנת 1996). הישראלים הפעילו את ההיגיון ואת הפרגמטיזם המפורסם שלהם: אם ביילין צודק, וניתן להגיע לשלום בלי ויתור טוטאלי על השטחים ועל ההתנחלויות, אז מה רע בסיסמה של נתניהו על "שלום וביטחון"? הרי ניתן להגיע להסכם שיותיר את המתנחלים במקומם? בהעדר פאתוס מוסרי שלומניקי, הכשירו ביילין ופרס (אחרי רצח רבין) את הדרך לשלטון הליכוד. העם רצה את אוסלו, אז נתניהו התחייב לקיים את ההסכמים. העם רצה לקבל שלום מלא במחיר זול, וביילין הסביר לו שזה אפשרי. הרצון לאמץ החלטות בעלות משמעות לאומית מבלי להכריע באמת בין שתי החלופות היחידות, או שלום או שטחים, הרס את מחנה השלום במובנו הרחב, והכשיר את הדרך למנהיג מושחת ונצי כמו אריאל שרון לעשות במדינה כבתוך שלו.
לחיים – מתיחס לשרון וכנופיתו . להזכירך כי שרון נבחר בבחירות דמוקרטיות . ולכן היית צריך לכתוב ממשלת ישראל . הדעות שלך ודומיך קבלו כמות קולות מבוטלת . אדרבא , נראה בבחירות הבאות , אני ערב לך כי חד"ש ודומיה לא יקבלו ולו תוספת של קול אחד במגזר היהודי . היה צנוע וכבד את יריבך . לא ראיתי איש ימין מוכר חמוצים שיקרא לך בוגד איש כנופיה גייס חמישי וכדומה . רק לשמאל מותר .
מתי נכתב המאמר?-בוודאי, לפני החלטת מליאת עצרת האו"מ נגד ישראל כש"ניצחונה" של ישראל
במועצת הביטחון הפך למפלה ניצחת.
בגירסה בדפוס (במקומון הירושלמי "כל העיר") התפרסם גם קישור בתוספת המלצה חמה לאתר "העוקץ" (לא, לא זה של מאיר סדן):
http://www.haokets.org/
המאמר נכתב אומנם לפני החלטת העצרת, אבל אין בכך כדי לשנות את עיקרי הדברים. העצרת היא רק מוסד ממליץ, למרות שאינני מזלזל כלל ועיקר בתוקף המוסרי של החלטותיה. אבל מועצת הביטחון יכולה לאכוף את מדיניותה על מדינות סרבניות, ולכן הצלחתו של שרון להשיג וטו אמריקאי גם בשירות המזימה המטורפת לגרש את עראפת איננה דבר של מה בכך. אני תמיד מצטער ששרון וכנופייתו נוחלים הצלחות. זה רע לנו ולשכנינו, אבל אסור להתעלם מן המציאות, גם כאשר היא לא נוחה לנו.
בראיה צרה, ברור היה שזרעי כשלון אוסלו מעוגנים בהבטחה המטעה שיש פתרון של שלום שאיננו כרוך בהחזרת הרוב המכריע של השטחים מעבר לקו הירוק לפלשתינים וכן חלוקת ירושלים, בינאומה או הגדרתה כעיר בירה לשתי מדינות. אבל כשזוכרים את הנסיבות של אותם זמנים ואת המעבר החד ממצב שבו דיבור עם נציגות העם הפלשתיני מהווה פשע שעליו יושבים בכלא למצב של הסכם של שלום הרי שקפיצת המדרגה גדולה מאד. עובדה, הכוחות הנציונל- קלריקלים איימו ולאחר מכן הוציאו להורג את המנהיג היחיד שהייתה לו עצמה פוליטית לבצע את המהלך. רצח רבין ז"ל תרם משמעותית לסתימת הגולל על תהליך אוסלו. במבט רחב יותר, היה זה ראש הממשלה, אהוד ברק שהוביל את החיסול הסופי של התהליך. ברק, איש ימין מובהק, שהתברג במפלגת העבודה משום ש"הציעו לו יותר מאשר בליכוד", הציע לפלשתינים פתרון סופי בלתי אפשרי מבחינתם ויחד עם זה שכנע את עם ישראל ש"הצענו להם הכול והם סרבו". נראה לי שסוס טרויאני זה הוא התורם העיקרי לגדיעת תהליך השלום ולהכחדה זמנית של השמאל הישראלי התמים. אולם, אם נרחיב את המבט מעבר לשלב העגום הנוכחי, ניתן לראות את מכלול התהליכים שעוברת החברה הישראלית כרע חינוכי הכרחי ושגם בדינאמיקה שנוצרה יש תקווה. כי בתוך זמן מסוים, כאשר יתמשכו ואף יתגברו פעולות הטרור משני הצדדים, יתברר לרב תושבי האזור,שיש פתרון של שלום לאזור, שפתרון זה טוב לשני הצדדים והוא מבוסס על חזרה לגבולות 1967 והקמת מדינה פלשתינית לצד מדינת ישראל.
בלי תמיכת ארה"ב בישראל היית היום עובד במשרה מלאה בבית מוסלמי על תקן של משרת מגיש קפה ועושה כלים.
היו קוראים לך חיים הפיליפיני.
תגיד תודה לארה"ב על מה שהיא עושה למענך ואל תירק לבאר שממנה אתה שותה.
תזכור ואל תשכח שבלעדי אמריקה אין ישראל..אבל זה בטח לא מה שמדאיג אותך.
לא ראית? אז שפשף את עינייך יקירי. חלק מאותם מסיתים לא מוכרים חמוצים אלא יושבים בכנסת ובממשלה. תסלח לי אם אומר כי התעלת על עצמך בדרגות חדשות של טמטום ודמגוגיה.
האם איבדם את כל תודעתכם? מה לאיש שמאל וותיק ולמציקן עם קבלות שוודאי זחל הנה מוואינט? האם המגיבים האלו כל כך שבויים בקסם ה’מרכז’ שהם מוכנים לשים את כל השוליים באותו סל? אל תשכחו יקירי, הגדה השמאלית היא סופרמארקט של דעות, מהשמאל המתון עד לשמאל הקיצוני ביותר, וזה כולל גם כולל את המארקסיזם, הטרוצקיזם והלניניזם שנולדו הרבה לפני השמאל הליברלי הישראלי ה"חדש" וכנראה גם ישארו אחריו.