למי יש זמן וכוח לקרוא את כל הררי הפטפטת שבעיתונים, המביאים כביכול "גילויים חדשים" על מלחמת יום הכיפורים. האמת היא, שהכול קמח טחון. הגילויים החדשים האלה אינם גילויים ואינם חדשים. הם ידועים מכבר למי שיודע ולכל מי שמוכן לדעת. את כל ההקלטות הסודיות כביכול של השיחות עם המעוזים ושל חילופי הדברים בין המפקדים, שמעו כל הסמלים והקצינים הזוטרים שהסתובבו חופשי באולמות התת-קרקעיים של אום-חשיבה, מוצב הפיקוד הקדמי של חזית הדרום. אפילו הסיפורים על אזהרותיו של חוסיין לגולדה ועל הפגישה בין ראש המוסד זמיר ל"מודיע" המצרי רם הדרג שהזהירו כי עומדת לפרוץ מלחמה, כבר פורסמו לפני יותר מעשר שנים. אז ראינו באחד העיתונים תצלום של פתק כתוב בכתב ידו של הקצין התורן של אמ"ן שבו הוא מודיע שקיבל את התשדורת מזמיר, מחק את כינויו של הסוכן המצרי רם הדרג (שבינתיים פורסם אפילו שמו) והעביר אותה לגולדה. ביג דיל! תצלום של פתק!
אומרים לנו שיש הרבה צעירים שנולדו אחרי מלחמת יום הכיפורים והם אינם מכירים את העובדות. נכון, יש רבים כאלה. והם באמת לא יודעים. וגם רבים מאלה שנולדו לפני המלחמה ההיא לא זוכרים ולא יודעים, ובעצם לא כל כך רוצים לדעת באמת. הם רוצים שיספרו להם את הסיפורים שהם רוצים לשמוע. אז באמת כדאי שיקראו ספרים המספרים סיפורי אמת על מה שהיה שם. וכדאי שאולי גם ילמדו את העובדות האלו בבתי הספר. מי שאינו מכיר את ההיסטוריה שלו, נידון לחזור על השגיאות שנעשו בה. אבל, נהיה ריאליסטים. אין שום ערובה שמערכת החינוך וההוצאה לאור שלנו תשקוד באמת על הפצת העובדות ולא על הנחלת המיתוסים המשומשים. והשכחה, גם היא עושה את שלה. ואולי יש שירות לציבור בכך שכלי התקשורת מנערים אחת לשנה את האבק מעל המידע הזמין. ואם הם מעמידים פנים שיש להם סקופים חדשים ושהם מפרסמים עובדות שטרם פורסמו (דבר שיש בו כדי לסייע לתפוצתם) – מותר לנו לפרגן להם. שיהיה. רק שלא נתפתה לחשוב שבאמת יש כאן משהו שלא היה ידוע עד היום. הרבה יותר חשוב להסיק מסקנות ולהפיק לקחים ממה שידוע שהיה, אבל כשאני רואה בידי מי מסור הדבר החשוב הזה, אני מתייאש מן התוצאות.
לועסים את הקונספציה עד לזרא
יום הכיפורים הוא תמיד הזדמנות לחזור על הקשקוש הישן על אודות הקונספציה והמחדל. אילו היתה הכוונה באמת לעמוד על כשלי הקונספציה שאחזה בה ממשלת ישראל לפני מלחמת יום הכיפורים, ועל המחדל האמיתי שבהתנהלותה באותה תקופה, היה אולי אפשר להפיק מהם לקחים חשובים גם לימינו. אבל נטפלים לזוטות ומתעלמים מן העיקר.
הטעות החמורה בקונספציה שלפני מלחמת יום הכיפורים לא היתה בסברה שהמצרים לא יעזו לפתוח במלחמה בלי עליונות אווירית, כי אם באי הבנת העובדה היסודית, שבמצב המדיני שיצרה ישראל בהחזיקה בכל סיני ובסירובה לדבר על פינויו – לא תהיה להם ברירה אלא לפתוח במלחמה.
והמחדל היה לא בכך ש"לא קידמו את הכלים" (כפי שקרא בגין בעיים רוחו) כי אם בתפיסה האסטרטגית שנכפתה על הממשלה מחמת עמדותיה המדיניות: שבהחזקת השטחים המצריים בסיני יש יתרון צבאי לישראל וכי יתרון זה גדול עד כדי כך, שאין צורך להחזיק שם אלא כוחות צבאיים קטנים. אם היתה ממשלת גולדה מודה בכך שהמשך כיבוש סיני לא יתכן בלי להחזיק לאורך תעלת סואץ כוחות צבא גדולים במצב של כוננות מתמדת, בלי גיוס קבוע של מילואים, היתה מודה בכך שהחזקת סיני היא מעמסה אסטרטגית (שלא לדבר על כך שהיא תיעשה גם למעמסה כלכלית כבדה) ואין ברירה אלא לפתוח במשא ומתן על תנאי החזרת השטח הכבוש לידי מצרים. אבל היא דבקה בתפיסה השגויה שאותה ביקשה למכור לארה"ב ולכל העולם, שהמצב יציב, ואין סכנה של התפרצות מלחמה. ואם אין סכנה של מלחמה, מי צריך להחזיק בקו יותר ממאות אחדות של חיילים? וכל העמדת הפנים הזאת באה כדי שלא יופעלו עליה לחצית חזקים יותר לפתוח במשא ומתן על נסיגה מסיני, מה שנעשה רק אחרי מלחמת יום הכיפורים. זה היה המחדל הגדול. וקשה שלא למתוח קו של השוואה משם אל ימינו, חוץ מזה שהיום כבר ברור שאי אפשר להחזיק בשטחים הפלסטיניים בלי להפעיל כוחות גדולים.
חיים חברתיים עשירים
מה לא כתבו על מסיבת יום ההולדת של פרס? ואין בדעתי להוסיף על מה שנכתב על האירוע עצמו (בעצם על שלשלת האירועים), אלא לדבר על מה שנספח אליו, שדומני שרוב הכותבים לא נתנו עליו את דעתם. מילא, לפרס התחשק להראות שכאשר הוא רוצה, הוא יכול לעשות מה ששום איש במדינה אינו יכול לעשות – להביא ארצה ראשי מדינות לשעכשיו ולשעבר. וגם אישי בידור בעלי מוניטין מן העולם? שייהנה. הוא אפילו כמעט או-טו-טו הצליח להביא את הדוגמנית נעמי קמפבל, שבין הישגיה האמנותיים נמצאים גם דפי תמונות עירום שלה בפלייבוי, כך סיפר לנו אחד הקומוניקטים שהוציאו בחריצות רבה כל-כך אנשי יחסי הציבור של המסיבה הגדולה, שעד כמעט הרגע האחרון העמיד פרס פנים שהיא נכפית עליו והוא בכלל אינו מעוניין בה, אלא שחובתו הפטריוטית למולדת מטילה עליו להיכנע לאומרים לו בוא נחוג את יום הולדתך ברוב פאר. בגדולים שבאולמות ונשכן את אורחיך במיטב הסוויטות של מיטב בתי המלון. ובאמת, מה לא יעשה אדם למען המולדת?
אבל כל אלה לא היו מביאים אותי לדוש שוב בעניין הזה, אילולא כמה מהמוזמנים הישראלים. אם הרשימה הבין-לאומית התיימרה להכיל את מיטב אנשי המדיניות של העבר וההווה, אנשים בעלי הישגים אינטלקטואליים, פוליטיים, תרבותיים, הרי הרשימה הישראלית נראתה כמו מדור רכילות ירוד במקומון.
פנינה רוזנבלום? מה הישגיה החברתיים והרוחניים של פנינה רוזנבלום, שצריך להזמין אותה לפגישה עם שועי עולם ביום חגו של בכיר מדינאי ישראל? ומדוע צריך התצלום שלה להתנוסס בין תצלומיהם של קלינטון, גורבצ’וב, דה-קלרק ושאר האישים מהעולם ש"כיבדו את פרס" בנוכחותם? גם נוכחותה כיבדה את פרס? והזוג מתוכנית השידוכים "קחי אותי שרון", מה תרם הוא לחברה ולתרבות הישראלית שמיד עם שובו מהווילה בטוסקנה שהועמדה לרשותו הוזמן גם הוא לכבד את פרס?
פרס מתיימר להיות כמעט איש רוח, ומרבים לספר לנו על הספרים שהוא קורא או לפחות מדפדף בהם. אבל כשהוא מגיע לתחום המפוקפק של התהילה התקשורתית, הוא מגלה לנו שהוא מתרשם באמת רק מאלה שכותבים עליהם בעיתון רק מפני שכתבו עליהם בעיתון. עוד סיפור עצוב על מערכת הערכים של החברה הישראלית.
האזהרה של זנגוויל
אבא של ביבי, בן-ציון נתניהו, הוציא לאחרונה ספר על אבות הציונות. א.ד. גורדון, בן-גוריון וברל כצנלסון לא היו שם, לצד הרצל, ז’בוטינסקי ועוד כמה שמות מספרי הלימוד. אבל ישראל זנגוויל היה. לא הרבה זוכרים מיהו זנגוויל, האיש, לא התבלין. ובכן, הוא היה סופר אנגלי-יהודי ידוע שקנה לו שם גם בספריו ובמחזותיו. הוא גילה עניין בחיי הגטו וכתב כמה ספרים על החיים שם, שהידוע בהם הוא "ילדי הגטו". היה לו לב יהודי המכונה "חם", ועם ייסודה של ההסתדרות הציונית הצטרף להרצל. כשביקש הרצל לשכנע את ההסתדרות הציונית לוותר (זמנית?) על ארץ ישראל ולקבל את ההצעה ליישב יהודים באוגנדה, הלך עימו זנגוויל למהלך זה. אבל כאשר נפלה ההצעה (כשנה לפני מותו של הרצל, ויש הסוברים שנפילתה תרמה לו) פרש זנגוויל מההסתדרות הציונית והקים את "ההסתדרות הטריטוריאלית היהודית" שחיפשה מקום ליישוב יהודים מחוץ לארץ ישראל.
בעשור שלאחר מכן עמד בראש הטריטוריאליסטים ובין נימוקיו נגד ההתיישבות בארץ ישראל היתה הטענה (שבינתיים אנחנו עדים לכך שלא היתה לגמרי משוללת-יסוד) כי המעמסה הכבדה של ההיסטוריה היהודית הקשורה בארץ-ישראל תביא בה להתחזקותם של הכוחות הקלריקליים והחשוכים שבעם היהודי. "הציונות", קבע, "אינה בטוחה (בארץ ישראל) אפילו מפני חזרה להקרבת קורבנות".
מיותר לומר שלא אמירות אלו שלו הביאו את נתניהו לכלול אותו ברשימת אבות הציונות, אף שבסוף ימיו חזר לציונות. מכל מקום, נתניהו או לא נתניהו, האזהרה הזו של זנגוויל ראוי לה שתעורר הד בימינו.
התגובה הנכונה
אמיר אורן כתב ב"הארץ" שההפצצה בסוריה בתגובה על הפיגוע בחיפה הזכירה לו אדם שיש לו כאב שיניים חזק והוא בועט בקיר כדי שהכאב החדש ישכיח את הישן. לי הזכירה התגובה הזאת על מעשה הזוועה בדיחה יהודית ישנה.
איש אחד סיפר לידידיו שמצא את אשתו בסלון שלהם עושה את זה על הספה עם הבוס שלו, אבל הוא כבר הראה להם. "מה עשית?" שאלו, "הרבצת לבוס?" "השתגעתי?!" השיב, "הוא יפטר אותי". "התגרשת מאשתך?" "מה, להתחיל לאכול כל יום במסעדות!" אמר. "אז מה עשית?" "מכרתי את הספה", השיב.
ככה זה התחיל גם שם
כשאני קורא על אותו ח"כ הדורש ממשרד החינוך שלא ללמד בשיעורי הספרות את כתביהם של סופרים שתמכו במכתב הטייסים המסרבים לבצע פקודות בלתי חוקיות הבאות להבטיח את המשך הכיבוש; וכשאני קורא על אותו ח"כ אחר שפנה אל ציבור נוסעי אל-על בהצעה שישאלו בכל טיסה מי מטיס את המטוס שבו הם עומדים לטוס, ואם הוא אחד מחותמי מכתב הטייסים, שיודיעו כי הם מסרבים לטוס במטוס הזה, אני נזכר כי ככה זה התחיל גם שם. חרם קטן, סילוק מתוכנית הלימודים בבית הספר, ככה זה התחיל גם שם. איפה? לא צריך להזכיר. אבל ככה זה התחיל גם שם.
מחדליממשלות המחדל הישראליות טרם הסתימו.צודק מר שחם בדבריו,לדעתי הוא היה עדין מידי בבקורתו.
dont worry mr saham, the next war with egypy will start from a much worse line to Israel.
arriving to beer sheva will be a matter of hours not days.
Read how much egypt has invested since the peace agreement in her army and building tunnels under the suez cannal.
aginst who? against what.
the strategic depth of the sinai desert saved israel in 1973.
to save it now you will certainlly have to keep all your army on the border which is not relevant for long time for the economical point of view
there is no place for naives in the middle east.
מלחמת 73 הייתה חלק מהתפנית שהפכה את ארצות הברית למעצמת העל היחידה בעולם. באירופה הגל המהפכני שהחל ב68 הסתיים בהעדר הנהגה מהפכנית בתבוסה, בצרפת, איטליה ובפורטוגל. מלחמת ויטנאם עמדה לפני סיומה, כאשר המאבק ההירואי של היטנאמים שעלה בשני מליון בני אדם, ובמיוחד ההתנגדות האדירה של מעמד הפועלים האמריקאי שיתק את הצבא האמריקאי. בהשפעת מנהיגי ברית המועצות וסין הנצחון הויטנאמי שיכל להביא למהפכות נוספות הוגבל בשיחות השלום בפריז.
הלקח של שליטי ארצות הברית ממלחמה זו היה כי מוטב להשען על שוטרים מקומיים שישמרו על האינטרסים שלהם, מאשר להסתבך במלחמה חדשה.
הפריחה הכלכלית שלאחר מלחמת העולם השנייה בא לסיומה, אך גם הכלכלה הסובייטית שנחנקה על ידי היחסים הבירוקרטים והפוליטיקה השמרנית של מניהיגי ברית המועצות, הביא לנסיגה חריפה בכלכלה. השעון ההיסטורי תקתק, או שארצות הברית ומהפכת הנגד בברית המועצות תנצח, או שהאימפריאליזם והבירוקרטיה יובסו על ידי מעמד הפועלים. מדיניות הדטנט, שיחקה לידי ארצות הברית שכן היא השתמשה בכוחה הכלכלי במטרה לחנוק את ברית המועצות. מדיניות הדטנד, הבהירה לסעדאת כי אם הוא רוצה בשטחים שישראל כבשה, עליו לעלות על העגלה האמריקאית. שליטי ישראל סירבו לחחזיר את השטחים שכבשו שכן הדבר היה מביא למשבר פוליטי עמוק. ק’סנגר שארגן זה עתה את ההפיכה הצבאית בצ’ילה, ארגן את מלחמת 73. בזכרונותיו הוא מגלה שעל ישראל היה לשתות דם, כדי להחזיר את הכבוד של הערבים, מבלי שאלו ינצחו את ישראל, וגם מצרים ישתכנעו בחיוניות של ארצות הברית כמתווכת לשלום אמריקאי. גולדה כפי שזאב שיף גילה ידע מחוסין כי מצרים וסוריה עומדות לתקוף, אך היא לא פעלה, שכן כווסל אמריקאי היא הבינה היטב את האינטרס האמריקאי. סוריה עם משטר דומה לברית המועצות שיכלה לכבוש לפחות את כל הגולן וחלקים של ישראל, היו להם 1400 טנקים לעומת 150, נבלמו על ידי היועצים הסובייטים כחלק ממדיניות הדטנד. הטקטיקה האמריקאית עבדה, 6000 חיילים ישראלים נהרגו ונפצעו, כולל במוצבים שהופקרו להרג. 1500 חיילים ערבים נהרגו ונפצעו, השפעת ברית המועצות החלה לרדת באזור, וקרנה של ארצות הברית עלתה.
הבעיה שניצבת כרגע בהנצחת מלחמת יום הכיפורים היא שבירת המיתוס המילטרסטי שיצרה ההנהגה שלנו בעזרתה של מערכת החינוך. כרגע בבתי הספר, בתקשורת ובמילה הכתובה, ההנצחה שנעשית לאותו מלחמה ארורה מתעלמת לחלוטין מאותו דור שנולד אחרי 73 ולא חי באטמוספריה של טרום ופוסט המלחמה. אותו דור מתחנך בבית הספר על "אגדות צבאיות" כדיין, גורדיש, דדו אריאל שרון ורבים אחרים, וכאילו תרבות הסיגרים של דיין ועשרות גנרלים אחרים שהחליטו להכניס את עצמם לבוהמה התל אביבית אחרי המלחמה ולזכות בתהילת הפירסום לאור המצלמות היא דבר טבעי ביותר. הילדים והנוער שלומדים עכשיו בבית הספר מקבלים פיסות מידע ומתפתחת אצלם תפיסה קלוקלת של התרחשות המאורעות והזירה הבינלאומית. דבר די ברור, הרי רק צריכים לבחון את המחנכים שלהם ואת מערכת החינוך שרק משרתת ככלי בידי הממסד והחברה הקפטליסטית השמרנית להנצחת מיתוסים
תוך מיסטיפקציה לכל מה שלא משרת את מטרתם.
(ראה רולאן בארת ורעיונותיו לגבי הטבעת מיתוסים בחברה ובמערכת החינוך).
"מצעד האיוולת" שהתרחש בפוליטיקה הישראלית ראוי שילמד במערכת החינוך. ברגע שהתלמידים והנוער ירכשו כלים ל"השלכה" בין דבר אחד למשנהו, אז יהיה לנו נוער ביקורתי יותר, נוער שמבין את ההתנהלות הסיבתית לפרוץ המלחמה ונוער ש"ישליך" מההתנהלות של גנרלי המלחמה ורמי הדרג בממשלה דאז לאותה ממשלה שיושבת היום בירושלים ויוצרת את מצעד האיוולת הגדול והמחריד ביותר -גדר ההפרדה.
הדרישה של ח"כ וסטודנטים להוקיע מתוכנית הלימודים באוניברסיטאות ומבתי הספר סופרים והוגים שתמכו בסרבנות מועידה על חזרתנו לתקופה אפלה יותר של האנושות. האם לא חלק מהאינטלקטואליות הבורגנית הרקובה של אותם סטודנטים דווקא צריכה לתמוך לאפשר בתור השיח הסטודנטיאלי במה לאותם סופרים? האם מערכת החינוך על כל פלחיה שואפת ליצור מערכת חינוך שמלמדת רק את הקונזנסוס? אבוי לנו, אם ככה ילדינו ילמדו את ההיסטוריה שלנו ובכלל.
אותם סטודנטים שלומדים רק את היפה והממושמע צריכים להפנות את עצמם לסיפריה ולבדוק בעיתונות מי היו אותם דמויות שתמכו במאבקם באוצר להורדת סל החינוך.
ובדרך שיעברו גם במדף "תעמולה פאשיסטית" ויבררו איך התנהלה מערכת החינוך בימי היטלר.
יוסי שוורץ – אני די בטוח שהמספרים שציינת לא נכונים בעליל.
הכוונה הייתה ש15.000 ולא 1500 חיילים ערבים נהרגו ונפצעו. משום מה האפס האחרון לא נרשם.
תודה על הערתך.
OnWar.com
Armed ConflictEvents Data
Yom Kippur War 1973
[also called Ramadan War or October War]State Entry Exit Combat Forces Population Losses
Egypt 1973 1973 400000 43000000 5000
Iraq 1973 1973 400000 11000000 5000
Israel 1973 1973 200000 4200000 4000
Jordan 1973 1973 60000 1750000 1000
Syria 1973 1973 350000 9000000 8000
Israel’s military victory in 1973 came at a heavy price of more than 2,400 lives and an estimated US$5 billion in equipment, of which more than US$1 billion was airlifted by the United States during the war when it became apparent that Israel’s ammunition stores were dangerously low. This action, and the threatened Soviet intervention, raised more clearly than ever the specter of the Arab-Israeli conflict escalating rapidly into a confrontation between the superpowers. The October 1973 War also cost Israel its self-confidence in its military superiority over its Arab enemy. The government appointed a special commission, headed by Chief Justice Shimon Agranat, president of the Israeli Supreme Court, to investigate why Israel had been caught by surprise and why so much had gone wrong during the war itself. The commission’s report, completed in January 1975, was highly critical of the performance of the IDF on several levels, including intelligence gathering, discipline within the ranks, and the mobilization of reserves. The euphoria of the post-1967 era faded.
16.
17. Egypt Israel Syria War 1973
… The October 1973 War (known in Israel as the Yom Kippur War and in the Arab world as the Ramadan War) developed rapidly, …
http://www.onwar.com/aced/chrono/c1900s/yr70/fyomkippur1973.htm
רשימה חשובה, עם מידע מעניין, ולעתים אף משעשע. למדתי בהזדמנות על איש שחזה עתידות בשם ישראל זנגוויל (על-שמו רחוב שולי בירושלים – אם אינני טועה). החכמתי במקצת על שורשיה של משפחת נתניהו,אני מבין את יחסי השלילי לשמעון פרס קצת טוב יותר, ולסוף, למדתי כיצד להתמודד עם מצבים מביכים, וכיצד להבין תגובה ציונית הולמית.
ליוסי שוורץ,מעניין לדעת מאין שאובים נתוניך למיטב ידיעתי מספר הנופלים במלחמה עומד על 2800 לערך,הייתכן כי ברשותך מסמכים עלומים הנוגעים למלחמה שאין הציבור יודע על קיומם?
מי שרוצה לברר אצל שוורץ את נתוניו – יתקשר אליו במישרין: הוא מצוי בספר הטלפונים של ירושלים.
מי מת ומינה אותך לדובר?
למתקן: אני כתבתי כ6000 הרוגים ופצועים ישראלים. אתה כותב 2,800 הרוגים. מספר הפצועים מיד יותר גבוה ממספר ההרוגים, אז תעשהאת החשבון לבד.לפי הנתונים שלך, מספר ההרוגים והפצועים הישראלים הוא גבוה יותר מאשר אני ציינתי, ולפי שיטתו, על אף שאין הוא מתעניין במספר ההרוגים והפצועים הערבים, הוא גם כן גבוה יותר מאשר אני ציינתי , על מנת להיות זהיר בהערכתי..