הדיון בסוגיית הטייסים הסרבנים, כפי שהוא מתנהל באמצעי התקשורת, עוסק מעט בסוגיה עצמה אבל חושף את התרבות הפוליטית שמייצגים אותם אמצעי תקשורת ואף משכפלים אותה ללא הרף. השימוש במושג "פוליטי" כדי לשלול את הלגיטימציה של עמדתם המוסרית של הסרבנים מצביע באופן ברור על רדידותו של הוויכוח התקשורתי. הטלוויזיה, הרדיו וחלקה הגדול של העיתונות הכתובה מהווים מרכיב במנגנון מיומן ומתורגל היטב הנוטה להפוך כל חלופה של ממש לקונסנסוס שמדבר בשם כוח המדינה (המתיימר להיות א-פוליטי, ניטרלי ובלתי אמצעי) – לתופעה "פוליטית" במובן הצר והריק ביותר של המושג. במלים אחרות: להופכה לעמדה פסולה מכיוון שהיא משרתת כביכול מפלגה מסוימת או סקטורים מסוימים בשדה הפוליטי.
במאי הקולנוע הספרדי לואיס ברלאנגה אמר פעם כי "הפורנוגרפיה מוגדרת כארוטיקה כאשר העשירים הם העושים אותה". למה הדבר דומה? הפוליטיקה המגויסת נקראת קונסנזוס לאומי כאשר היא מנוהלת על ידי סוכניה של המדינה. כאשר מחוץ לקונסנזוס כל מחשבה, עמדה או שאלה הופכות להיות לא לגיטימיות, הרי השיח הציבורי מתבטל ומקומו מתמלא על ידי ה"תקשורת" המסחרית.
לכן, עד כה הדיון הציבורי בסוגיה רגישה כמו הסרבנות הינו חלקי, ראשוני ושטחי מאוד. ה"למה לא ולמה כן" מתכווץ במסגרת הצרה של הפוליטיקה המובנת כיחסי כוח בין מחנות בעלי אידיאולוגיות מנוגדות. מטבעות הלשון השחוקות "שטחים תמורת שלום" מול "ארץ ישראל השלמה" מגלמות דילמה די אנכרוניסטית נוכח קולם המצפוני של הטייסים הסרבנים.
עדויותיהם של הטייסים הסרבנים שונות בתכלית מן הרטוריקה המתלהמת והיהירה של הפוליטיקאים. איך לא לראות מן האוויר את תרגומה המעשי של פקודות "הסיכול הממוקד" התכופות? הכיבוש איננו רק מושג היסטורי, פוליטי או גיאוגרפי. מן המטוס המפציץ או מן המסוק המיירט טיל אי אפשר לא לראות את פרצופו הברברי והנפשע של הכיבוש.
האם פרסומו של מכתב הטייסים ימים ספורים לפני ראש השנה הוא מקרי? קולם של הטייסים הללו נשמע כקול התרעה על סף נפילה אל תהום. כצעקה שבורה שקוראת לעורר את מצפוננו במצב בלתי נסבל. כאילו הם מנסים לומר שבימים הנוראים אלה, חשבון הנפש חייב להיות מלאכת תיקון אמיתי של ממש, ולא עוד פולחן של הנצחה שבטית גרידא. בזמן שמוסרים את עדויותיהם, ניתן להבחין בחלק מהטייסים את הלחץ הפסיכולוגי הכבד בו הם נתונים כתוצאה מן העימות שמתנהל בין מצפונם לבין סביבתם המקצועית-חברתית המוכרת.
הטייס של הירושימה והמצפון הקרוע
הפילוסוף היהודי-גרמני גינטר אנדרס הרהר על תודעתם הקרועה של בני אדם שחשים עצמם כאשמים כאשר הם הופכים לחלק ממנגנון ביורוקרטי שמחולל רוע. אנדרס ניהל התכתבות עם קלוד האטרלי, אחד הטייסים שהפילו את פצצת האטום על הירושימה, בזמן שהאחרון היה מאושפז במוסד לחולי נפש. באחד המכתבים האלה כתב הפילוסוף לטייס כי רגשי האשמה שאפפו אותו בעקבות גילוי "אשמתו" (להאטרלי לא היה שמץ של מושג מה היו טבעה ועוצמתה של הפצצה שמטוסו נשא בבטנו) פירושם שהטייס "ממשיך להיות" או "חוזר להיות" בן אדם.
בניגוד לדוגמא של ה"בנאליות של הרוע" (על פי ההגדרה היותר מוכרת של חנה ארנדט – פילוסופית, ומי שהיתה אשתו של אנדרס), המיוצגת על ידי הנאצי אדולף אייכמן, אנדרס ראה בטייס של הירושימה גילומו של "חפות הרוע". משמעה שברצח ההמוני והטכנולוגי המודרני גם עלול להיווצר בקע פרדוכסלי, אשר הופך את היוצרים אותו ל"חפים אשמים". במכתב אחר כתב הפילוסוף להאטרלי: "אייכמן ואתה מהווים שתי דמויות מיוחדות במינן של תקופתנו. אילו מול אייכמן לא היו בני אדם כמוך, היו לנו כל הסיבות להיות מיואשים".
הגותו של אנדרס, יהודי שגלה מגרמניה הנאצית לארה"ב ב-1936, מסבירה את השואה ואת ההשמדה האטומית כתופעות של אותו תהליך ציוויליזטורי המאופיין על ידי שליטתה של ביורוקרטיה טכנית-טוטליטרית שהורסת את הבניין (שהיה פעם מפואר) הנקרא קידמה והופכת אותו לברבריות. הדגשתו של אנדרס את המכנה המשותף לאושוויץ ולהירושימה סותרת את עמדות שומרי זיכרון השואה בארץ, המיומנים לקבע את השמדת העם היהודי כמושג נצחי של בלעדיות בלתי מעורערת, ואלה דנו את יצירותיו של הפילוסוף לשכחה ולבערות. ספריו של אנדרס תורגמו לשפות רבות, אך לא לעברית.
חנה ארנדט לעומת זאת זכתה למידה מעט יותר גדולה של מזל: ספרה "אייכמן בירושלים" יצא לאור בעברית לפני שלוש שנים, 37 שנים לאחר הופעתו באנגלית, אולי בגלל הביקוש שלכאורה יש לו בקרב אקדמאים שעוסקים ב"פירוקו של הנרטיב הציוני". מנגד, עבודתה "מקורותיה של הטוטליטריות", שמכילה את אחד הניתוחים ההיסטוריים-חברתיים המעמיקים ביותר של האנטישמיות המודרנית, עדיין נותרה בגדר פריבילגיה של יודעי שפות זרות.
גינטר אנדרס ניסח את המושג "חפותו של הרוע" בעקבות הטייס של הירושימה. כאן אני מציע אימוץ המושג הזה לצורך החלתו על המקרה של הטייסים הישראלים המסרבים ליטול חלק בהפצצות על אוכלוסייה אזרחית פלסטינית. אולם ל"חפותו של הרוע", המגולם על ידי קומץ אזרחים בעלי מצפון שהתעורר אל מול הרוע, הוביל לאקט של אי ציות וכתוצאה מכך גרם לקרע בין בעל המצפון לבין סביבתו החברתית החמה, כצד נגדי חזק ודומיננטי. זהו הצד הבנאלי של הרוע, המיוצג על ידי בני אדם – חלקים שמרכיבים מנגנון טכני ואדמיניסטרטיבי וממלאים פקודות. גם עליהם כתב ה"יהודי הלא-יהודי" גינטר אנדרס: "כיצורים של עידן התעשייה הם למדו שהעבודה לא מסריחה ואפילו לא עלולה להסריח, שכן כעיקרון מדובר במלאכה אשר תוצאתה הסופית איננה קשורה בנו ובמצפוננו. הם היו עוסקים ברציחות ההמוניות (אשר הוטלו עליהם בתבנית של "עבודה") ללא שמץ של התנגדות, כאילו היה מדובר בכל עבודה אחרת. ללא התנגדות – משום שפעלו עם המצפון הטוב ביותר. עם המצפון הטוב ביותר משום שלא היה להם מצפון. ללא מצפון משום שמלאכה זו הוטלה עליהם תוך כדי פטור מכל מצפון".
שני מאמרים מצויינים וראויים ביותר. המון תודה ויישר כוח ומקוה לקרוא עוד מפרי מקלדתך באתר החשוב הזה.
בס"ד
מעמיק, רציני, כואב ואינטיליגנטי.
סוף סוף ישנו גם מישהו היוצא נגד המונופול שנתן "יד ושם" לעצמו על זכר הנטבחים בשואה…
בהירושימה נהרגו מאות אלפי אנשים ואילו הטייסים הפאשיסטים הורגים כל יום מיליוני ערבים .
יש לך בעיה בהגדרה הבסיסית:
"הפצצות על אוכלוסייה אזרחית פלסטינית" הוא לא שם נכון לפעולות הטייסים.
בניגוד להפצצת הירושימה ופעולות אייכמן (שמטרתן הייתה באמת פגיעה אנושה בחפים מפשע, יפנים כיהודים) במקרה הנדון המטרה היא פגיעה בראשי טרור.
אני חושב שחלק ניכר מהקוראים באתר זה יסכימו שרוב ראשי הטרור דינם מוות והבעייה היא שיטת הפעולה.
צה"ל נוקט בדרך בעייתית אך הכי פחות גרועה, האם עדיף שוב מבצע בסגנון "חומת מגן"? לא ולא! לדעתי אין כאן מקום ל-"חפים אשמים" או "בנאלים רעים" וכיו"ב. הרוע במקרה הזה שייך לאלו שבאמת הורגים בצורת מכוונת ובלי אבחנה: אייכמן, משלחי פצצת האטום וראשי הטרור הפלסטיני