אין טעם ואין צורך להתחרות עם היומונים בגינויים סופרלטיביים של הזוועה בחיפה. מי שלא מתרגש ומזדעזע ממותו של תינוק, בחיפה, בירושלים, באלון-מורה או במחנה פליטים בעזה, פשוט איבד את צלם האדם. הוויכוח הפוליטי בישראל איננו בין מגני פיגועים לבין מגיני פיגועים. אין סנגורים לפיגועים, וזה כולל גם אנשים כמוני, המזועזעים מהאסון שהכיבוש המיט על משפחתה של המחבלת.

חזקה על אנשי שמאל שהם אימצו לעצמם עמדות לא פופולריות כדי לשנות את המציאות, ולמנוע מבני שני העמים את הסבל, ההשפלה, הרצח הממוקד וההרג המקרי, ההרס ואובדן התקווה. האבל על כל הרוגי חיפה הוא עמוק, ורק סוחרי מוות המנסים לנצל אותו לצורכים שלהם אטומים לכל סבל אנושי, יהודי או ערבי. אני מודה שברגע שראיתי את קלסתר פניו הנלבב של שר הבריאות דני נוה על המרקע, הנמכתי את הווליום והפסקתי לשמוע. האיש הגשים את כל חלומותיו הסטודנטיאליים, והחלום שלו היה תמיד הסיוט שלנו.

נוה, צחי הנגבי וישראל כץ, כל הטיפוסים המאוסים שהכרנו אז, הגיעו לממשלה ועושים הכול כדי לממש את החלום הלאומני המיליטריסטי שהם טיפחו מאז ומעולם. הם חלמו לגרש, והם מגרשים; הם חלמו לקפד חיי אדם, והם מקפדים; הם חלמו לשלוט על עם אחר ולהשפיל אותו עד תום, והם משפילים. את המחיר משלמים האנשים הקטנים. כל טיפת דם שנשפכת כאן היא תוצאה ישירה מסרבנותה השיטתית של הממשלה לשלם את מחיר השלום.

אני אוהב מאוד את חיפה, בשל חילוניותה היחסית וסובלנותה. לא שהייתי יכול לחיות שם יותר משבוע, אבל הרעיון החיפאי, כולל הנוכחות הנוצרית הניכרת שם, הוא שובה-נפש. נכון שהדפוס המעמדי נותר בעינו גם שם. הקורבנות מקרב האורחים ב"מקסים" היו בעיקר יהודים, ואילו הקורבנות הערבים פשוט עבדו שם. יצא לי לאכול שם פעם עם צוות טלוויזיה. אוכל סביר, המון רעש והמולה, ואווירה ידידותית ופתוחה. התגובות של תושבי ואדי ניסנאס נגעו לליבו של כל ישראלי. לא שמענו דברי חנופה לממשלת הזדון השולטת בארצנו, אלא התבטאויות הומניסטיות כנות ורצון עז לחיים פשוטים של שלום, שלווה ושכנות טובה.

הממשלה העדיפה לתקוף דווקא את סוריה, אחרי כ-20 שנה של התאפקות הדדית ושקט לאורך כל הגבול הסורי. את התירוצים העלובים שמענו גם מדוברי הממשלה הרשמיים, וגם מסוכניהם בכלי התקשורת. "יונייטד פראבדה" פועלת שוב בשיא הקיטור, ממש כמו בימי גולדה הרעים, לפני מלחמת יום הכיפורים. המקהלה הקונפורמיסטית לא למדה דבר ולא שכחה דבר. רוני דניאל מערוץ 2, ומקביליו מטושטשי ההסבר בערוצים האחרים, הטיחו בנו את דברי הרהב והכזב שלהם באין מכלים. פתאום נזכרתם שבסוריה פועלים ארגוני התנגדות פלסטיניים? ואין לכם אפילו מלה אחת של ביקורת על ההתקפה המיותרת על מתקן אמונים נטוש? וממתי תומכים נציגי מעמד הביינים בתקשורת בהסלמה עם סוריה? כל זה כל כך מביש, עד שקשה לי להתווכח עם האנשים האלה. כבר עברתי את כל זה לפני אוקטובר 1973, עם הפרשנים השחצנים שנשבעו בשמו של משה דיין. שוב פועלת כאן המאניה-דפרסיה הלאומית, והאזרחים נעים בין תחושה כוזבת של שיכרון כוח, לבין רגשות אותנטיים של ייאוש מוצדק בהחלט.

כמה עמיתים שלי מאירופה טלפנו כדי לשאול אם ממשלת ישראל לקתה (שוב) בתסמונת המוכרת של טירוף מערכות. נאלצתי להשיב בשלילה. במבנה האישיות של פסיכופטים יש מנגנון של צידוקים ושל היגיון פנימי, ולכן הם פועלים בניגוד לכל נורמה מוסרית, אבל בלי התלבטויות. הם יודעים להבחין בין טוב לרע, אבל מסרבים להחיל את היכולת לבחור על הכרעותיהם האישיות. לכן אינם נחשבים לחולי נפש, ואם מרשיעים אותם על ביצוע מעשה פשע, הם יושבים בכלא ולא בבית חולים פסיכיאטרי. כך בדיוק פועלת גם ממשלת ישראל. יש היגיון מוחלט בשיגעון הזה, בדיוק כפי שהיה גם לפני 1973.

זה לא מקרה שפובליציסט דתי-לאומני מתון יחסית כמו יאיר שלג משבח כל כך את מפא"י ההיסטורית. הוא כתב בשבוע שעבר מאמר סהרורי ב"הארץ", ואחרי ששיבח את תנועת העבודה הישנה בלי הכרה, הגיע למסקנה שאם המדינה היתה דבקה בדרכה של התנועה, לא היינו מבועתים מאסון מלחמת יום הכיפורים. המסקנה הזאת היא ממש ילדותית. הרי הממשלה שהובילה למלחמה לפני 30 שנה, היתה התגלמות המפא"יניקיות שאליה עורג שלג! הוא צודק שממשלת שרון היא המשך ישיר לאסכולה של גולדה, אבל מסרב להסיק את המסקנות הנכונות. גם הוא יתפכח, ועוד יטיח דברי ביקורת חמורים על אחרים, כאשר אסון נורא, שהוא בלתי נמנע, יפקוד אותנו שוב.

כל מהלליו ומשבחיו של הפוליטיקאי המופקר משה דיין לפני מלחמת יום כיפור, כולל אלה ששתקו על מעשי השחיתות שלו ועל גניבת העתיקות, הצטרפו אחר כך למקהלת הביקורת נגד ההנהגה. עיתונאים כמו יואל מרקוס וישעיהו בן-פורת, מחוללי פולחן האישיות של דיין, תרמו לספר "המחדל" וכתבו רשימות מלומדות נגד גולדה ודיין. כדאי שהתקשורת תתעורר בזמן אמת. גם אז התרכזו הפרשנים במחדל הצבאי-טכני, ולא בסירובה העקבי של ממשלת גולדה לפתוח במגעים לשלום עם מצרים, שעברה אז מהפך אנטי-סובייטי. ניתן היה להגיע לשלום לפני מלחמת אוקטובר 1973, במחיר השטחים שממילא הוחזרו על ידי מנחם בגין, אבל בלי לאבד אלפי חיילים משני הצדדים. חזית הסירוב לשלום שולטת במדינה, וקואליציה של פרשנים מפא"יניקים נותנת לה יד ומסייעת לה.

הממשלה פועלת, כאמור, בהיגיון פסיכופטי משלה. ידעתי שתהיה פעולה נגד סוריה, כאשר ראשי המשטר שם ניסו לשכנע את האמריקאים להביא את ישראל שוב אל שולחן המשא ומתן. שרון מעדיף מלחמה עם סוריה על מיקוח טריטוריאלי על רמת הגולן. לכן מדיניותו של שרון היא עקבית. הוא מנסה לחסל את הרשות, כדי שלא יהיה פרטנר אמין ומקובל על העם הפלסטיני, ואז לא יצטרך לפנות את ההתנחלויות. זהו הקו שלו גם כלפי סוריה.

סיבה נוספת להתנפלות האלימה על הסורים היא תעמולתית-אידיאולוגית. שרון רצה להמחיש את הברית הרעיונית שהוא כרת עם ממשלו של ג’ורג’ בוש, ולדעתי הוא הצליח בכך. שיתוף פעולה הדוק עם וושינגטון מבטיח לו גם תמיכה איטלקית בתוך האיחוד האירופי, ויתכן שיימצאו גם תומכים אחרים. הוא הפך לקבלן משנה של האלימות שארה"ב מפעילה בכל רחבי העולם. כל זמן שהאמריקאים יתמכו בו, לא תהיה התקוממות אמיתית של האליטות הישראליות נגדו. הדחף של מדינה קטנה להתגרות בכל שכנותיה הוא אולי פסיכופטי, אבל יש בו עקביות פנימית. הצלחתו לטווח קצר תבטיח את האסון הנורא לטווח ארוך.

פשיסט, אבל שלנו

ראש ממשלת איטליה סילביו ברלוסקוני מעריץ בכל ליבו את המנהיג של איטליה הפשיסטית בניטו מוסוליני, ששלט שם ביד רמה יותר מ-20 שנה (1922-1943). זה לא מונע ממנו להיות ידיד של ישראל ומשת"פ של הממשל האמריקאי בתוך האיחוד האירופי. כבר כתבתי כאן על שחיתותו, שלא עושה כאן רושם על איש, בהתחשב אולי בעובדה שגם בממשלת ישראל פשתה השחיתות והפכה לנגע ממאיר. אבל כיצד מעכלים חסידיו של סילביו ברלוסקוני את האהדה של האיש למוסוליני, שותפו ובן בריתו של אדולף היטלר?

מסתבר שזה לא כל כך מסובך. עד שנת 1935 אהדו אנשי ימין מתון ושמרנים בכל העולם, גם אצלנו, את מוסוליני, ש"לחם בקומוניזם וחיסל את האבטלה באיטליה", וקיוו שתמיכתו באוסטריה תמנע ברית עם גרמניה הנאצית. אבל כיום, כאשר האיש מוכתם בקשר ההדוק שלו עם היטלר, ואף הפקיר את יהודי איטליה להשמדה?

יהודי ארה"ב באמת התקשו לאמץ אל ליבם את ברלוסקוני, שחזר לאחרונה על הצהרות האהבה שלו לפשיזם של מוסוליני ולאיש עצמו. אבל שגרירות ישראל בוושינגטון נרתמה למסע היחצ"נות של המנהיג האיטלקי המושחת. זה הוביל לחרפת העולם שהארגון של בני ברית "נגד השמצה" המיט על עצמו, כאשר העניק לו פרס מיוחד. שרון הולך בדרכו של שמעון פרס, שטיהר בזמנו את השרץ של רוברט מקסוול, הגנב והנוכל הבריטי, מסיבות דומות. ברלוסקוני הוא אולי ניאו-פשיסט רגשי, אבל הוא הניאו-פשיסט שלנו. גם בנושא הזה, כמו בעשרות נושאים אחרים, משחיתה ישראל את הארגונים היהודיים בעולם, שרובם נשאו פעם דגלים של ליברליזם והומניזם, והפכה אותם לסוכנים זולים של הממשלה. מנהיגים ידועי שם, שהגנו בעבר על מיעוטים נרדפים בכל העולם, הידרדרו לזנות. המחיר התרבותי והפוליטי של השרוניזציה עבור יהדות העולם הוא כבד מנשוא.

Share on Facebook