עשיתי טעויות רבות ב-55 שנות חיי – אבל לא החמצתי אף רגע אחד של שמחה או של סבל: צחקתי, בכיתי, אהבתי, כעסתי, רצתי, נפלתי, קמתי והתאוששתי. בקיצור, חייתי. אני מקווה שאמשיך לחיות כך גם בשארית ימי, (אומנם, לו ניתן היה לי לחיות את חיי מחדש הייתי נהנית שוב מהרבה רגעים נפלאים של אושר, ורוצה לפגוש את אלה שעזבו אותי טרם זמנם, אבל זה כבר שייך לאופרה אחרת). את מי מעניינים החיים שלי וההחמצות שלי? ההחמצות הפרטיות והחיים הפרטיים של אזרחי מדינת ישראל נעשים פחות ופחות חשובים בימינו. בישראל של שנת 2003 האדם הפסיק להיות המרכז, והשמש סובבת סביב המדינה. חיינו, מותנו ורווחתנו, תלויים כמעט לחלוטין במצבה של המדינה. והמדינה הזו היא החמצה הגדולה. המדינה החמיצה. כמו חלב ששכחו אותו מחוץ למקרר. כמו יוגורט שפג תוקפו. כמו תקווה גדולה שהתמסמסה. הלב נשבר כשחושבים כמה טוב ויפה ונהדר יכול היה להיות פה.

ועוד החמצה היסטורית שוברת את ליבי (לב של יהודייה מן הגולה שלפני שנים רבות בחרה מרצונה החופשי לחיות את חייה בישראל): יחסו של העם היהודי בתפוצות אלינו, אחיהם היושבים בציון, נטישתם אותנו. במקום שיצילו אותנו מעצמנו – הם נסחפים יחד עמנו לתהומות… וזה כואב כי כיום יש להם שם בגולה חיים הרבה יותר קלים משלנו. המקום הכי מסוכן כיום ליהודים היא מדינת ישראל, אבל לא רק החלום שלנו נשבר (ולפעמים גם החיים שלנו) – גם החלום הציוני שלהם קורס ומתרסק. תגובתם לשבר מפתיעה. מילא אנחנו, שקועים כל כך בצרות שאיננו מסוגלים כבר לראות ממטר, אבל הם? הם משקיפים על הכול מרחוק ומסוגלים לראות את הדברים נכונה. ובכל זאת הם טומנים בכישרון רב את ראשם בחול.

הם אומרים לעצמם ולעולם ש"אנחנו" (מי זה אנחנו? העם? הממשלה?) מאה אחוז בסדר ושמי שחושב אחרת, ארור יהיה. והם אומרים: שמי שחושב אחרת הוא "אנטישמי" או "אנטי-ישראלי" (מה זה אנטי ישראלי?); הם סבורים שמי שמצדד בממשלתנו – ולא חשוב מה הם האינטרסים המניעים אותו – הוא "אוהב ישראל" מושבע, ידיד לנצח. והם סבורים שכל האשמה בצרותינו היא באויבינו ושידיה של ממשלתנו – נקיות.

הם רואים אותנו כ"צעצוע", שפעם היה יפה וגם כיום, אחרי שנפרמו תפריו ונתלשו קישוטיו, עוד רוצים להמשיך להתגאות בו, להתנהג "כאילו" הוא שלם. לפעמים נדמה לי שהם מתייחסים אלינו כמו אל ילד, קצת אידיוט ולא יוצלח. ילד שאפשר לומר עליו ה-כ-ל ולהתלונן על הישגיו הדלים, אבל רק בתוך המשפחה. בחוץ, אף מלה. מחוץ לבית, "הילד בסדר". נכון, הוא קצת בעייתי, אבל זה משום שהמורה טיפשה, המנהל אטום, הילדים בכתה מציקים, והילד בכלל רגיש. אלפיים שנה הוא סבל, אז תנו לו קצת להתפרק, מה יש?

ובינתיים, הישגיו של הילד הולכים ויורדים מיום ליום. גם הוא עצמו לא מוצא את מקומו. הוא מיואש. כשילד כזה מתייאש הוא נעשה אלים. אבל מה שחשוב… לשמור על כבוד השבט, זה חשוב.

זמנים קשים הזמנים האלה. ימי חירום לאומיים. חלפו 100 ימי החסד של מדינת ישראל. לא רק שאיננו אור לגויים, אפילו מדינה ככל המדינות איננו. למדינת העולם השלישי היינו. והרבה ב"זכותו" של העם היהודי שבתפוצות. זה היה יכול להיות כל כך אחרת. יהודי העולם היו יכולים להיות לנו לגב, למשענת. הם היו יכולים להעמיד מראה מול עינינו ולסייע לכל אלה שרוצים להחזירנו למסלול השפוי. הם היו יכולים לבוא לכאן בהמוניהם (כן, אפילו כתיירים!). נכון, איננו דוחים גם את כספם, אבל היכן חוכמתם, היכן דברי המוסר שלהם? הם היו יכולים לנסות לשנות ולהשפיע.

הם היו יכולים לקחת חלק בדיון הציבורי הסוער, אפילו לקיים פה עוד קונגרס ציוני. אבל בשביל לבוא לכאן ולהביע עמדה, להתווכח, לפעמים לריב, בשביל לכאוב יחד, בשביל להודות בטעויות ולנסות לפתור אותן, בשביל להיות לנו לאחים של אמת – צריך אומץ. לעם היהודי אין אומץ. ולנו, לישראלים, אין כבר כנראה אחים בעולם.

איזו החמצה.

Share on Facebook