ד"ר ישראל לף, שנפטר בתחילת החודש, היה פעיל מרכזי במק"י ירושלים במשך שנים רבות. לף, שהיה דמות מרכזית בקרב אנשי האוניברסיטה העברית, תרם תרומה מיוחדת במינה לקידום תפקיד האינטליגנציה במאבק לשלום.
תרומתו המיוחדת והחשובה למאבקי השמאל התבטאה בכך שבמשך שנים רבות הוא היה הממונה על מערכת קשרים בין השמאל המרקסיסטי המאורגן ובין חוגים שונים של אנשי רוח ליברלים, על פי רוב ציונים, אשר גילו נכונות לבנות חזית רחבה למען שלום וביטחון. זאת אל מול מהלכי ההתנחלות והסיפוח שהלכו והתעצמו בעידודן של ממשלות ישראל שכיהנו לאחר מלחמת 67′. בקטע חיוני ורגיש של המאבק הפוליטי של השמאל, הוא היה היוזם, הבונה והמטפח.
ישראל ריכז בידיו הנאמנות את מרב התאום והיוזמה, שלא לדבר על המלאכה המעשית העצומה, שהובילו להקמת החזית הרחבה הראשונה שקמה בעקבות מלחמת 67′ – התנועה לשלום ולביטחון. זאת בכדי להתריע על אסון הכיבוש. פעילות זו, בתחום עדין ורגיש, חייבה קודם כל רכישת אמון מוחלט מצד אנשי אוניברסיטה רבים, שבתוכם היו לא מעט שחששו כי פעילי מק"י עלולים לנצל את שמם לרעה. מגעים אינטנסיביים ומלאכת מחשבה של ניסוחים הקשורים ליצירת מצע משותף או פרסום גילוי דעת חשוב, חייבו אורך רוח, רגישות, יכולת פישור והרבה הרבה שיחות וטלפונים.
ישראל לף היה איש החזיתות ובניית הקונסנזוס. הוא ידע איך לאחד אנשים ולמצוא פשרות. למרות המלאכה הקשה הזו הוא היה בעל עמדות בהירות וחדות בכל נושא ונושא שעמד על סדר היום.
בנוסף היה ישראל ממקימי וחבר ההנהלה של המועצה הישראלית לשלום ישראלי-פלסטיני – תפקיד שמילא שנים רבות.
לגבי המשטר הסובייטי, ישראל חש הרבה לפני רבים מחברי מק"י ומאנשי שמאל שמשהו אינו כשורה. הוא עמד בכבוד ובהתמדה על דעתו ועל הצורך לחפש דרכים אלטרנטיביות, שונות, טובות יותר ויעילות יותר – לעתיד סוציאליסטי – לעתיד של שוויון ואחווה.
במרכז דרכו ליצירת עתיד שכזה ניצב סוג מסוים של בן אדם, אקטיביסט שהוא דמות מפתח המתייחס תמיד לכל תפקיד ולכל נושא בצורה ישירה ועניינית. ישראל לף היה איש כזה, דוגמה מיוחדת של אלה שהיו תמיד מוכנים לעוד מאמץ, לעוד סיבוב של שיחות, לכל המלאכה הקשה והרגישה הנחוצה לבנות מערך של שפויות מול המיליטריזם וההתנשאות הלאומנית.
