במציאות המטורפת הזאת עצוב מאוד לשמוע על אזרח ישראלי המסייע למעשה טרור. אזרחים ישראלים שונים (ואפילו תושבי התנחלות) נתפסו כבר במכירת נשק ותחמושת למחבלים תמורת בצע כסף, וסוגים אחרים של סיוע. גם אזרחים ערבים נתפסו בסיוע למחבלים, אך אלה נחשבים ל"חשודים טבעיים", ואף יש הטוענים כי מפליא כיצד עד עתה לא התגייסו בהמוניהם לשורות הטרור. לשמחתנו, הבודדים שהואשמו והורשעו בדין אינם מעידים על כלל היהודים והערבים אזרחי ישראל. אך במקום להחזיק אצבעות ולפעול לשמירת המספר המצומצם הזה, יש השמחים על כל גילוי של סיוע למחבלים מצד אזרחים ערבים, ואם אין כזה – רשת ב’ מסייעת למחזר סיפורים ישנים, למנות אותם שוב אחד לאחד, ולדאוג קצת.
בשבוע שעבר לא היו הידיים ידי מחבל, אבל הקול היה קול ישראל. במשך השבוע שעבר שודרו ברדיו עשרות קדימונים ליומן השבוע של שבת בבוקר, שהודיעו בקול דרמטי ומודאג: "עלייה מדאיגה במעורבות של ערביי ישראל בפעולות טרור". כיאה לקדימונים, אלה הבליטו את ה"דם" מתוך הכתבה הצפויה, בקביעה הכוללנית "עליה במספרם של ערביי ישראל המסייעים לטרור". אמירה זו, ההכללה הנובעת ממנה והתכיפות בה שודרה, נשאו אופי של תעמולה ממש, ואולי, צריך לבדוק את זה, אף של הסתה כנגד ציבור שלם.
עצרתי את נשימתי במשך השבוע כדי לשמוע את השידור. עניין אותי לשמוע "הכצעקתה"? ואולי יש כאן איזה מידע חדש? חשיפה ראשונה? אך האכזבה היתה משמחת. הר הצעקה הוליד עכבר שכבר מוכר לכולנו עד לזרא. אכן, על פי החשד, כמה עשרות אזרחים ערבים היו מעורבים בשלוש השנים האחרונות במידה זו או אחרת בפעולות טרור נגד יהודים בישראל. נגד אחדים מהם הוגשו כתבי אישום, וחלקם אף הורשע בדין. נתון זה הופיע כבר בכל אמצעי התקשורת, וחוזר ומצוטט ומובלט כל אימת שערבי אזרח ישראל נחשד בסיוע למעשה טרור. אך בשבוע שעבר לא היה גילוי כזה, אז מה רבותא?
מי שהקשיב ליומן השבת, נחשף לתשדיר תעמולה כמעט מושלם, ומפחיד. את הפרק פתחה כתבה של שלושה כתבים חרוצים אשר מנו בקצב רצחני את כל החשודים, על פי חלוקה למחוזות המשטרה, וקשרו אותם לפיגועים מוכרים מן העבר הרחוק והקרוב. האזנתי ליומן ברדיו תוך נסיעת טיול עם זוגתי לאורך מישור החוף, וחככנו בדעתנו היכן נעצור בדרך לארוחת צהריים. למען הסר ספק, ולמעננו, הדגישו הכתבים באותו טון דרמטי גם את רשימת הכפרים והקהילות הערביות אליהן משתייכים החשודים. תודה לאל, פורידיס לא היה אחד מהם, אז יכולנו לעצור ולאכול.
את הכבוד האבוד ושיקול הדעת המהוגן של יומן השבת, אליו הורגלנו מילדות, ניסתה המנחה ענת דוידוב להציל בראיון מפוכח עם ד"ר אלי רכס. אך לשונו הזהירה, האקדמית, המורכבת והעובדתית של המרואיין, בלטה ביתר שאת על רקע הרוח המתלהמת בה נערכו דברי הכתבים, ובמיוחד הקדימונים לאורך השבוע.
אישית מוכר לי לפחות מקרה אחד לפרטיו, אשר נמנה בכתבה עם החשודים הבטוחים בסיוע לפיגוע. לקולא ניתן לומר, כי החשדות וכתב האישום באותו מקרה עומדים על כרעי תרנגולת – וגם היא אינה בקו הבריאות. אין זאת אומרת שאין ממש בכל החשדות נגד החשודים השונים, שהרי כמה כבר הורשעו בדין. אבל מה שהכי מדאיג הוא השמחה והסיפוק הממלאים את ליבותיהם של רבים מדי בקרבנו, היהודים, למשמע דברים אלה, בבחינת "אמרנו לכם". אכן, גם כאשר לא קרה דבר, יש הנהנים לספור שוב ושוב את המקרים מן העבר, ולגלגל את חרוזי הענבר הללו על המחרוזת שלהם.
כמו ההתרעות על אירועים צפויים, שהפכו לאירוע עצמו, כך הסיפור החוזר על החשדות נגד האזרחים הערבים: עצם הסיפור מחדש על החשדות, ומנייתם שלוש שנים לאחור, הוא-הוא האירוע שנוגע בתודעת הציבור, ומגרד צלקות שלא יגלידו. הקדימונים לאורך השבוע, והכתבה, סייעו למעוניינים לשמור על שלהבת ההאשמות עד כדי הסתה, במסווה של דאגה. בקול ישראל דאג השבוע מישהו לפרנס את אותה שמחה, שמחת המודאגים. קול ישראל אינו חייב לפרנס את תקוות הימים הבאים לשלום, אך בוודאי לא ללבות את אש החשדנות והסכסוך הפנימי בין האזרחים היהודים והערבים.
