"עד שלא ירחיב האדם את מעגל החמלה על-מנת להכליל את כל היצורים החיים, הוא לעולם לא ישיג שלום" (אלברט שוויצר). מחנה השמאל בישראל – כמו בעולם המערבי כולו – נמצא כיום בעמדה היסטורית המאפשרת לו לראות את הקשר בין המאבקים השונים לבין צדק, שוויון וחופש. ביטוי לכך הוא מגוון הנושאים המעסיקים את "השמאל החדש" ב-2003, תפיסות העולם הרבות והרקע ממנו באים הפעילים. זהו פועל יוצא של תנועת המחאה נגד הגלובליזציה שהתהוותה בסיאטל שבארה"ב, בסוף 1999.
כמו בעולם, גם בישראל ניתן לראות בקרב השמאל איך נוצרים קשרים עמוקים בין מגזרים ונושאים הרחוקים לכאורה זה מזה. כך לגבי הפער החברתי הגדל, הפגיעה במעמד האשה, הגזענות והאפליה העדתית, זיהום הסביבה, הכיבוש והמאבק הפלסטיני, תרבות הצריכה, ההומופוביה כמוסכמה חברתית וניצולם של העובדים הזרים.
כור ההיתוך הרעיוני, שבא לידי ביטוי בתנועה נגד הגלובליזציה, אינו תולדה של בחירה אסטרטגית, אלא משקף הבנה מהותית הרבה יותר (אם כאידיאולוגיה ואם כתחושת בטן) בנוגע לטיבם של הניצול והדיכוי באשר הם. לא כתופעות מבודדות ונפרדות, אלא כהתגלמות של הגיון צרוף אחד: נרטיב השליטה של העולם המערבי.
מגזרים שונים מנוצלים ומדוכאים בדרכים רבות ומגוונות: בתרבויות שונות, בכל מיני אמצעים, על-ידי גופים שאינם זהים ובתירוצים שונים. אולם ניתן לזהות גורם משותף האחראי לניצול ולדיכוי; מדובר ברעיון אחד העומד מאחוריהם, הרואה ברווח הכלכלי דבר העומד מעל לכל – כזה הקובע כי חירותנו, אושרנו ורווחתנו ראויים ואף מוכרחים לבוא על חשבון חירותם, אושרם ורווחתם של אחרים – במיוחוד של אלו השונים או החלשים מאתנו.
ההתלכדות הטבעית של כל המאבקים לכדי מארג אחד, מפוזר ובלתי ממוקד למראית-עין, מבטאת למעשה מיקוד רדיקלי ומפוכח, המוביל את תנועת המחאה העכשווית לא לשינוים קוסמטיים, אלא לעימות חזיתי עם שורש הבעיה – עימות עם אותו הגיון הרה-אסון שתואר מקודם.
אולם חרף היותו של מחנה השמאל רב-גוני ומפוכח יותר מאי פעם בעבר, זיהויו של הנרטיב השולט, על כל ביטויו השונים, הוא תהליך היסטורי שעדיין לא הושלם, ויהיה זה מוטעה מצדנו לחשוב שאנו נמצאים כיום במעין "קץ ההיסטוריה" (מהזווית השמאלית), בו נשאר לתנועת המחאה, המודעת כביכול לקשת המאבקים, רק לנצח בהם.
למעשה, יש תחום אחד בולט בו השליטה מושרשת עמוק כל כך, עד שאפילו מחנה השמאל המפוכח והרדיקלי אינו מצליח לזהותו, ואף יותר מזה, מאמץ אותה אל חיקו כחלק מאורח חייו בטבעיות ובלב שלם.
אני מדבר על ניצולם השיטתי והממוסד של בעלי החיים.
חלקים בשמאל רואים את התביעה להפסקת הניצול הלא אנושי של בעלי החיים כמאבק שאינו קשור באופן מהותי לסדר יומו העמוס ממילא, ולכל היותר רואים בו סעיף משני או שולי.
זו אינה הפעם הראשונה שדבר כזה נעשה וזו טעות כמובן. תומס ג’פרסון למשל, שהרבה לדבר כבר במאה ה-18 על צדק וחירות, ואף ניסח את מגילת העצמאות האמריקאית בה נאמר כי: "כל בני האדם נולדו שווים" – היה בעליהם של עבדים רבים. הוא, וכמותו גם רבים מהלבנים בתקופתו, דיברו על צדק, שוויון וחופש לכל, תוך שהם מונעים בעצמם ערכים אלה מבני אדם ממוצא אפריקאי.
גם כיום מתרחש הדבר. ניצולם של בעלי החיים ו"נחיתותם הטבעית" ביחס לבני האדם – כה מושרש, שאיש אינו מזהה את הסתירה. כך בדיוק היה מוסד העבדות ו"נחיתותו הטבעית" של האדם השחור עבור האדם הלבן. כה עמוק זה היה מושרש בתרבותם של הלבנים, כה מובנים מעליהם היו הדברים, עד שאיש לא הבחין בסתירה שבעצם קיומם לעומת מושגי הצדק, השוויון והחופש המופשטים שרבים דיברו ולחמו למענם.
הסתת מאבקם של קבוצות אחדות לשוליים אינה בגדר טעות חדשה. במאה ה-19 למשל, עם התהוותה של התנועה הסוציאליסטית, שלטה התפיסה לפיה המאבק לשחרור האשה הוא משני למאבק הפרולטרי (בראשית המאה ה-20 היו רבים בתנועת העבודה שאף טענו כי הקרב על זכות ההצבעה לנשים "רק מפלג את מעמד הפועלים"). לצערנו הרב נדרשו עשרות שנים – עד לשנות ה-60 של המאה ה-20 – להצלחת התנועה הפמיניסטית להשתחרר מצלו הגברי של חלוקה מעמדית זו, ולתבוע את מקומה כמרכיב מהותי וראשוני במרכזה של תנועת המחאה.
אך לא רק אפריקאים ונשים נתקלו בגישה אטומה זו; כל מגזר או נושא שהרים את ראשו ונראה כדורש להיכלל כשווה בין שווים בסדר יומה של המחאה החברתית, זכה תחילה לקבלת פנים קרירה, אדישה או אף עוינת. במשך יותר ממאה וחמישים שנה נתפסה ההומוסקסואליות כ"דקדנטיות בורגנית". זאת אף בעיני הקבוצות המתקדמות ביותר בתחום המאבק החברתי. פ. אנגלס למשל, אחד מאבות המרקסיזם, הציג זאת כ"סטייה" נגד הטבע וכ"הידרדרות מוסרית" (בספרו על לידתה של המשפחה, הקניין הפרטי והמדינה). זאת ועוד. במאבק האקולוגי למשל, מלבד בודדים כגון האנרכיסט האמריקאי מוריי בוקצ’ין, שהחל לפתח את תפיסת האקולוגיה החברתית עוד בשנות ה-50, לקח לשמאל המסורתי כמעט שלושים שנה עד שחדל מלראות את הנושא כתחביבם של "פריקים" ו"חובבי טבע" שרק מסיחים את הדעת מן המאבק העיקרי. או לחלופין ראו בזה אחת מסתירותיו הפנימיות של הקפיטליזם המאוחר, שפשוט "תיפתר מעצמה אחרי המהפכה".
בחזרה לימינו, מדובר בתנועה לזכויות בעלי החיים, הנופלת קורבן לצרות-אופקים זו. אני מקווה בכל ליבי כי לפחות הפעם ילמד מחנה השמאל מטעויותיו בעבר, יתפקח, ויבין כי אין מדובר ב"עצות תזונתיות" או בעיסוק ל"אוהבי חיות" בלבד, אלא במאבק לצדק, שוויון וחופש העומד על קרקע איתנה לא פחות מן המאבק לזכויות אדם או מכל המאבקים האחרים שהוזכרו עד כה.
המסר למחנה השמאל הישראלי אם כן הוא פשוט וברור מאוד: הפיכתם של יצורים חיים (חפים מפשע) למוצרים מתים, לסחורות, לרכוש, ל"מכונות", לעבדים ולאסירים, איננה אלא התגלמות נוספת – למעשה האכזרית והעתיקה ביותר – של נרטיב השליטה. זו אדישות לגורלו של האחר וזילות החיים – מגמות שיש להאבק בהן כמו שנאבקים כאשר הן מגולמות בשלטון ההון, בשלטון הפטריאכלי, בלאומנות ובמיליטריזם.
העובדה שבעלי חיים נראים אחרת, מתקשרים אחרת ומתנהגים אחרת מאתנו אינה מצדיקה אורח חיים המנצל ורומס אותם בכל צורה אפשרית (בוודאי שלא בקני-המידה המתועשים, הממוסדים ונטולי הביסוס ההישרדותי של ימינו). בדיוק כשם שהבדלים פיסיים, ביולוגיים או תרבותיים אינם הכשר לניצול אוכלוסיות אחרות. השאלה המהותית, כפי שניסח זאת הוגה הדעות האנגלי ג’רמי בנת’ם, אינה "האם הם מסוגלים לשקול בדעתם?" או "האם הם מסוגלים לדבר?" – אלא: האם הם מסוגלים לחוש סבל?
בעלי החיים שהאדם מנצל היו ונשארו המעמד המדוכא ביותר; מעמד שאינו יכול לזעוק את זעקתו בשפתנו, מעמד שכולנו, מהפכנים כשמרנים, עשירים כעניים – שותפים פעילים בדיכויו מדי יום, מדי ארוחה ובכל פעם שאנו קונים בחנות. לכן זו קריאה להצטרף לסרבניו של הכיבוש הנורא הזה, לסרב לפקודותיה של תרבות כוחנית המזינה אותנו על ידי שחיטת אחרים. לא לחינם אמר הסופר הרוסי טולסטוי כי "כל עוד יהיו בתי מטבחיים, יהיו גם שדות קרב…".
מדוע בחר הכותב דווקא בציטוט של הקולוניאליסט אלברט שוויצר? האם יחס חם לבעלי חיים עושה אנשים מסוימים "כשרים" למרות יחסם לבני אדם?
יקח הכותב איקסון לתשומת לבו.
אולי לזה התכוון יובל הלפרין בדברו על השמאל הפוסט-מודרני, במאמרו מלפני מספר שבועות.
מאמר מצוין. מידע רב על הפגיעה הממוסדת בבעלי חיים אפשר למצוא באתר של אגודת אנונימוס. animal.org.il
בעלי חיים אינם בני-אדם, וההבדל בין האדם לחיה הינו מהותי ביותר. אינני תומך כמובן באכזריות מכוונת כנגד בעלי-חיים, אך אני חושב כי יש לחשוב על טובת האדם (באורח המתיישב עם קיום ושימור הסביבה לרבות בעלי-החיים שבה) לפני טובת בעלי החיים. ההבדל בין בני עמים שונים אינו אותו הבדל בין האדם לבין החיות, הן מבחינה גנטית והן מבחינה מעשית. משום כך, נסיונות השוואה או הקבלה בין גזענות לבין ניצול בעלי-חיים אינה מוצדקת ואינה הגיונית. האדם הינו סובייקט ובעצם הכרתו באחר כסובייקט שווה ובעל זכויות (ולא כבסחורה או פונקציה) הוא מממש את הוויתו ואת חירותו. בעלי החיים, לעומת זאת, הם יצורים נטולי רצון חופשי הנשלטים ע"י אינסטינקטים בלבד וכאן טמון ההבדל המהותי.
אין להשוות בין המאבק לשחרורו של העם הפלסטיני לדוג’, לבין המאבק לאיסור פיטום האווזים או למלחמה בניסויים בבע"ח. התמקדות במאבקים לזכויות בע"ח הם לטעמי אסקפיסטיים במהותם, מאחר והם נובעים מהרמת ידיים בכל הנוגע לאפשרות לשפר משמעותית את חייהם של בני-האדם.
שחרור האדם יוביל ממילא ליחס הוגן יותר כלפי בעלי-החיים.
מי שסבור שיש או צריך להיות הבדל בין שמאל לימין בנושא זה – יש להעבירו לטיפול אגודת צער בעלי חיים/אדם. בואו וננסה תחילה לפתור
את שאלת ההתאכזרות לבני אדם.
מדוע הגדה השמאלית מסכימה לפרסם זבל שכזה?
הרי למאמר זה אין כל ערך, לא במסגרת במה שמאלית ולא במסגרת שום במה אחרת!
בני אדם צדו בעלי חיים משחר ימיו של המין האנושי.
בני האדם הם לא המין היחיד בקרב בעלי החיים שצד בעלי חייים אחרים.
האדם הוא המשוכלל ביותר,והמתוחכם ביותר מבין בעלי החיים ובין השאר זה בא לידי ביטוי ביכולות ה"ציד" המודרניות שלו.
אין ספק שהתעללות בבעלי חיים בעת הריגתם,או בעת גידולם היא פסולה ונתעבת,מעבר לזאת,יש כאן אבסורד לצפות שבני אדם יפסיקו להיות ניזונים מבשר, מה השלב הבא? לחנך אריות לצמחונות?
האנאלוגיה בין לבנים לכושים לבין אנשים וחיות קלושה מידי כדי שתהייה רלוונטית.
I am very happy Hagada published this article. It got me thinking seriously about cruelty to other conscious beings. I disagree with the responders who think that "first we need to take care of the problem of cruelty between humans and when that is solved we’ll turn to the issue of cruelty to animals". That approach is reminiscent of the idea that we can "first solve the Israeli-arab conflict and when that is done we’ll turn to other issues". The results of this is approach are clear today in that all other issues have been neglected.
Furthermore, this approach is oblivious of the fact that ignoring the suffering of other conscious beings (human or not) is part of the PROBLEM of cruelty between people.
I am not at all sure, as Mr. Avrahami, that "freeing man will inevitably lead to a more fair attitude to animals". I am sure that stopping ignoring the pain and suffering of other conscious beings will inevitably lead to freeing man.
כול הכבוד לגדה על הפירסום , בוז למקלסים.
Go Vegan!
השתתפתי שבתי הפגנות גדולות בצרפת לפני שנה
הראשונה הייתה נגד הכיבוש הישראלי בשטחים
התגובות ברחוב ביו מדהימות פירגון איןן סופי
השניה היתה נגד המשקים המתועשים ותעשיית הבשר
בוז וקלס קללות ואפילו יריקות
בישראל שאני משתתף בהפגנה נגד ניסויים בבעלי חיים התגובות מפרגנות ובהפגנות נגד הכיבוש
נראה לי שחלק גדול יודעים מה התגובות..
קשה לכל אחד שמיהו מכנה אותו את הצורה שהוא חיי לא מוסרית
זה מעורר התנגדות אבל ברור לכל אחד שאנשים שמפסיקים לאכול מוצרים מהחי לא עושים זאת על חשבון הפעילות שלאם למען זכיות אדם
ולכן הטיעון של קודם נפתור את ההתאכזרות לאדם הוא מתגונן ומתחמק כמוהו הטיעון שהאדם תמיד פגע בבעלי חיים האדם תמיד גם פגע בבני אדם אחרים.
לכן הפסיקו להתגונן ותחשבו טוב למה אתם מתנגדים – האם יש באמת טיעון רציונלי או שיש פה משהו שאתם לא מוכנים לוותר עליו גם אם הוא גורם סבל.
אבל סבל נשאר סבל בין אם יש לך זנב או אם יש לך משקפיים.
..