באפריל 1976, בימי ממשלת רבין הראשונה, ביקר בישראל ראש ממשלת דרום אפריקה, ג’ון פורסטר. דרום אפריקה היתה אז מדינת אפרטהייד מאוסה, שלמרבה הבושה ישראל קיימה עימה יחסי ידידות ושיתוף פעולה. כחלק משגרת ביקור מנהיגים בישראל הוא ביקר במוסד "יד ושם" והניח זר לזכר קורבנות הגזענות הנאצית. איש מראשי יד ושם וממשלת ישראל לא אמר אז "הרף". הכיצד יתכן שמנהיג של מדינה ששוררים בה חוקי אפליה גזעניים שרבים מהם דומים לחוקי נירנברג של גרמניה הנאצית, יניח זר לזכר קורבנות המשטר הגזעני ביותר שקם במאה ה-20? זו הרי זילות נוראה של השואה. הדברים לא נאמרו, וראשי יש ושם וממשלת ישראל שיתפו פעולה עם ממשלת דרום אפריקה בטקס הצבוע שאין להגדירו אלא כיריקה בזכרם של הנספים.
בימים אלה חזר על עצמו אותו הטקס המשפיל את זכר הקורבנות, בהבדל אחד, שהוא לא התרחש בירושלים אלא בברלין. שר החוץ של ישראל, סילבן שלום, ביקר זה עתה בברלין וכחלק משגרת ביקור אורחים רמי מעלה מישראל בגרמניה, הלך גם סילבן שלום למחנה הריכוז זכסנהאוסן, והניח שם זר פרחים.
אין זילות שואה גדול מזה כאשר שר של מדינה המקיימת משטר גזעני מן החמורים בעולם המערבי, כמו מדינת ישראל, מדינת אפרטהייד שבין חוקיה המפלים יש גם כאלה מהם עולה הצחנה של חוקי נירנברג, ישתתף בטקס לזכרם של קורבנות השואה. השר שלום מייצג מדינה השוללת זכויות אדם ממיליוני בני העם הפלסטיני, מדינה שהפכה את שטחי הכיבוש לכלא אחד גדול, וכפי שנכתב לאחרונה באחד העיתונים, אם השטחים הכבושים הם בית כלא, רפיח בימים אלה היא הצינוק. השר שלום מייצג מדינה שביום ביקורו במחנה הריכוז, הרסה מאות בתי משפחות בענישה קולקטיבית אכזרית והפכה את אלפי הנסים מאימי ההפצצות הישראליות לחסרי קורת גג. נשים וילדים נהרגו בהפצצות מהאוויר ומהקרקע, בהם רופא שנהרג שעה שסייע לפצועים והוא נושא ילד בזרועותיו. יש להניח כי בין הקורבנות שהשר שלום הניח זר לזכרם, היו גם כאלה שנסו ללא הצלחה מאימי הפצצות. הטקס שבו השתתף שלום היה זילות השואה, וחבל שלראשי השלטון הגרמני לא היה העוז לומר לאורח מישראל את הדברים (שלמיטב ידיעתי רבים מחבריו של שר החוץ הגרמני במפלגת הירוקים, יושקה פישר, סוברים כמוני).
שר החוץ שלום יכול להתנחם בכך שהוא לא בודד בממלכת זילות השואה. חבר אליו יו"ר הנהלת יד ושם, הגנרל אבנר שלו. (סמלי הדבר שגם כאשר מדובר במוסד שעיסוקו בזכר השואה, ממנה מדינת ישראל לעמוד בראשו גנרל שמקצועו והתמחותו כרוכים בהרג ורצח. אני נזכר בדברי הסופר היהודי-גרמני קורט טוכולסקי, שכתב כי חייל במדים הוא רוצח ברשיון).
שלו שלח למזכ"ל האו"ם קופי ענאן מכתב מחאה על התבטאויותיו סרות הטעם של ראש ממשלת מלזיה, מוחמד מהאטיר, בגנות היהודים. אכן, חלק מדברי ראש ממשלת מלזיה היו בעלי נימה אנטישמית וראויים לגינוי. אולם כדי שלגינוי יהיה גם תוקף מוסרי כלשהו, צריך המגנה לבוא בידיים נקיות, כמי שנאבק בגזענות, קודם כל בביתו. אבנר שלו לא עומד במשימה. הוא לא גינה את התעללות חיילי הכיבוש הישראלי בפלסטינים שעה שכתבו על זרועם מספרים בדומה לאלה של אסירי מחנות ההשמדה. הוא לא גינה את חיילי הכיבוש שעה שעצרו במחסומים נשים פלסטיניות בהריון שהיו בדרכן לבית חולים, וכפו עליהן ללדת במחסומים תינוקות שנידונו למוות בגין התעללות חיילי הכיבוש. הוא לא שלח מכתב גינוי לממשלת ישראל ולחברי הכנסת שהצביעו בעד חוק גזעני, נירנברגי באופיו, שאוסר על הפלסטינים אזרחי ישראל לחיות במדינתם עם בני זוגם להם נישאו, אם אלה ערבים מחוץ לישראל.
מכתבו של אבנר שלו למזכ"ל האו"ם על תקן של שואן מקצועי, הוא לאור האמור זילות השואה.
מדוע הימין כועס? יש לו סיבה לצהלה
יוזמת ז’נבה היתה צריכה למלא את הימין הישראלי גיל ושמחה, ולא נאקות בכי ונהי. מה מוכיחות הבנות ז’נבה? שהתזה הימנית שבסופו של דבר הפלסטינים מכירים בעובדות שהושגו בכוח, ממשיכה לקרום עור וגידים. צריך רק סבלנות. בתחילה היתה החלטת החלוקה של האו"ם. הערבים והפלסטינים לא הכירו בה. אחר כך היתה מלחמה שנגמרה בגבולות חדשים, גבולות שביתת הנשק של 1948 ובגירוש קרוב למיליון פלסטינים. הערבים עדיין לא הכירו במדינה ובגבולותיה.
עברו כמה עשרות שנים והערבים התרככו. הם כבר הכירו בגבולות מלחמת העצמאות. היתה עוד מלחמה, יוני 1967, הגבולות הורחבו. הערבים והפלסטינים לא הכירו בגבולות החדשים ועדיין דרשו החזרת כל הפליטים למקומותיהם הקודמים בתוך ישראל. ישראל בנתה התנחלויות, הוקמו שכונות חדשות בירושלים בשטחים שנכבשו ב-1967 והערבים טרם הכירו בהן. חלפו עוד כמה עשרות שנים, והערבים שוב התרככו. על פי הבנות ז’נבה, הפלסטינים ומדינות ערב מכירים בגבולות המורחבים של ירושלים, מכירים בכל השכונות החדשות שנבנו סביב ירושלים בשטחים שנכבשו ביוני 1967, מכירים בחלק ניכר מההתנחלויות, כמו גוש עציון ומעלה אדומים שיסופחו לישראל, נכונים להכיר בריבונות ישראלית בכותל ומוכנים לוותר למעשה על זכות השיבה. כל תוצאות מלחמת 1948 הוכרו במלואן בתוספת הכרה חלקית של תוצאות מלחמת 1967. מה שלא הושג בכוח, הושג ביותר כוח.
גם שלומי אמוני ישראל רשאים לחוש סיפוק. האם העלו על דעתם שחילונים גמורים כמו חבר הכנסת חיים אורון והסופר עמוס עוז, אוכלי טריפה ובועלי נידות, יילחמו כאריות על ריבונות ישראלית באתרים דתיים? אולי זו אפילו תחילתה של חזרה בתשובה.
לימין ולמתנחלים סיבה לסיפוק. שיטתם מנצחת. שיפסיקו אנשיו להקרין פנים חמוצות. בעוד חמישים שנה הפלסטינים יכירו גם במה שהיום אינם מכירים. מה צריך בסך הכל הבן אדם? עוד מלחמה טובה אחת, עוד גירוש מוצלח אחד, והמטרה תושג. המצרכים למימוש תוכניות הימין הם בסיסיים, מובנים ושווים לכל נפש, משכיל ובור: זמן, סבלנות וצבא חזק. אריק שרון הבטיח שלום וביטחון. הוא מעולם לא התחייב על לוח זמנים.
ספר מומלץ
אין בכוונתי להפוך למבקר ספרותי, אלא רק זו הפעם לחרוג ממנהגי ולכתוב על ספר שזה עתה סיימתי לקרוא. הספר הוא רומן פוליטי שמתרחש באוניברסיטת חיפה, אוניברסיטה שלמדתי בה לפני כשלושים שנה והשקעתי בה כמה שנים של לימודים משולבים בפעילות עיתונאית, חברתית ופוליטית.
מדובר בספרו של סם ש. רקובר, "גזר הדין ה-III". למען הגילוי הנאות אני מוצא לנכון להצהיר כי סם רקובר הוא חברי מימי הלימודים באוניברסיטה. סם רקובר הוא פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, והרומן מבוסס על אירועי עבר בהם לקח חלק, כאשר היה יו"ר ועדת המשמעת בפניה הועמדו לדין שלושה סטודנטים ערבים כאשר כתב האישום נסב על השתתפות בהפגנה שלא קיבלה אישור. בהערה מקדימה בספר מציין המחבר כי "העלילה, הדמויות ושמותיהן, הן פרי דמיונו של המחבר. כל קשר בין הדמויות לבין המציאות בעבר ובהווה הוא מקרי לחלוטין". זו הערה חשובה שמטרתה למנוע זיהוי וניחוש מי הוא מי, בעיקר כאשר מספר דמויות מהצוות האקדמי משורטטות בספר בצורה מאוד לא מחמיאה.
גיבורת הספר היא מרלין איברהים, סטודנטית פלסטינית בעלת אזרחות ישראלית, מנהיגת סטודנטים, פמיניסטית בעלת מודעות פוליטית חזקה, דעותיה מאוד רדיקליות. היא הועמדה בפני ועדת המשמעת של האוניברסיטה משום שאירגנה הפגנה לא מאושרת במחאה נגד הטבח בכפר כנא בלבנון, שם נהרגו מאות בני אדם מהפגזה ישראלית. שאר גיבורי הספר הם אנשי הסגל האקדמי שהרכיבו את ועדת המשמעת.
הספר מכיל את המתחים והקונפליקטים המאפיינים את המציאות הישראלית. יש שם שואה, וכמובן הסכסוך הישראלי-ערבי והמתחים בין סטודנטים יהודים וערבים, המחלוקות בתוך הסגל האקדמי באות אף הן לידי ביטוי וגם חלקו של השב"כ לא נפקד בניסיונו להתערב במתרחש באוניברסיטה ולהשפיע על תוצאות הדיון בוועדת המשמעת. לזכותו של רקובר יש לומר שהוא לא מייפה את המציאות האקדמית, אלא מציג את המערכת בכל מורכבותה על המזימות, השנאות, והשחיתויות שמתרחשות בחיי הסגל האקדמי. מבחינתי זו היתה תמונה מוכרת שהחזירה אותי לימי פעילותי בקמפוס.
הדמויות משורטטות בדרך כלל באמינות רבה, זולת דמותה של מרלין איברהים. ניכר ברקובר שלא הצליח להיכנס לראשה של הסטודנטית הפלסטינית ולכן יוצאת דמותה פלקטית מעט. הטקסטים ששם רקובר בפיה, לא תמיד קוהרנטים. מתברר כי סופר יהודי מתקשה לעתים ביצירת דמות פלסטינית אמינה. הספר נקרא בשטף. אני קראתי אותו ברצף אחד. יש בו מתח עולה לקראת תוצאות הדיון בוועדת המשמעת. מי שלא מכיר את הדמויות ולא מכיר את הסופר, יתקשה לנחש את תוצאותיו אלא כאשר יגיע לגשר בסיום הספר. ("גזר הדין ה-III", הוצאת אסטרולוג, 2002).
חבל שגדעון סיפרו בהתיחסו להסכמי זנבה ,הסכמים שיש בהם ויתורים קשים מצד ישראל לפלשתינים לא מוכן להגיע לפשרה. הסכמים אלו מסימים את הכיבוש הישראלי ומבטיחים לפלשתינים מדינה נורמלית. גם העם הפשלתיני הוא לא צדיק, אם הוא לא היה דוחה את תכנית החלוקה ב בארבעים ושבע היה יכולה להיות לו מדינה גדולה אף יותר מישראל. כך היה גם בהסכמי קמפ דייויד שבהן אהוד ברק הרחיק לכת לטובת העם הפלשתיני וקבלה פלשתינית היתה מונעת גל האלימות הנוכחי. קשה להבין מדוע גדעון סיפרו שונא את העם שלו.
כצפוי תגובה ימנית פתטית. לא משהו חריג
מה עוד אפשר לאמר למישהו שהאתר של גוש שלום מהווה עבורו מחקר היסטורי אוביקטיבי.
האמת קמפ דיויד הוא המשך ישיר למה שספירו עצמו מתאר כהיסטוריה של הסרבנות הערבית.
ראו כרוז גדודי חללי אל אקצה – גם שיינקין כלול בתוכנית המתאר שלהם.
האתר של גוש שלום אינו מחקר היסטורי אובייקטיבי, הוא פשוט כולל מצגות פלאש בנויות היטב ומפות. לכן קל ונוח להפנות אליו, כיוון שהמידע בו מוצג בצורה נוחה ונגישה.
הימין הפאשיסטי מזועזע מתוכנית ז’נווה כיוון שהיא מוכיחה שפלסטינאים אינם אותן חיות רצחניות אוכלות אדם כמו שהם מבקשים לצייר אותם בפני הציבור הישראלי.
ובקשר להצעות של ברק, אני ממש צריך להודות למחלקת המולטימדיה של גוש שלום, אני תמיד משתמש במצגות שלהם:
http://www.gush-shalom.org/media/generous.swf
כצפוי תגובה שמאלנית מתלהמת שאין לה ולא כלום עם תוכן המאמר, ניסיונותיו החוזרים ונישנים של מר ספירו להוכיח באותות ובמופתים כי צה"ל הינו יורשו של הוורמאכט באים ללמדנו כי הפיגועים המתרחשים עלינו חדשות לבקרים לגיטימיים לחלוטין, לאור רצח העם המתוכנן שמתנהל בשטחים בניצוחו של אדולף שרון,הפלשתינים המסכנים לשיטתו של מאמר זה נרדפים רק משום שאיתרע מזלם להוולד ערבים, או שמא חלילה לא הבנתי את כוונת הכותב שבסך הכל רצה להתריע על ההתדרדרות המוסרית והשחתת המידות אשר פשו בחברה הישראלית בצורה כה בוטה ומקוממת.
לפריקלס,
ההבדל בינינו, שאצלך השוואה לנאצים נעשית רק בשיטת אחד לאחד. כלומר, או שישראל משמידה עם במחנות השמדה או שאין השוואה.
ולא היא.
אצלי זה אחרת. נראה שאצטרך לחזור על כך שוב ושוב: גרמניה הנאצית לא החלה את דרכה עם מחנות השמדה, אלא באימוץ משטר דיקטטורי גזעני שבין שאר הדברים האמין כי העם הגרמני הוא עם ניבחר, שמותר לו לשעבד עמים אחרים כדי לשרת את מטרותיו, שהפך את פולחן הכוח למדיניות רשמית והאמין כי בכוח הנשק והצבא ישיג את מטרותיו ויפתור את בעיותיו.
מדינת ישראל אימצה לא מעט מהאתוסים של גרמניה הנאצית. הממשל הישראלי אימץ את פולחן הכוח והצבא ומאמין כי בעזרתם יפתור את בעיותיו. הוא חדור אמונה כי העם היהודי הוא עם ניבחר שמותר לו לשעבד עם אחר ולשלול את זכויותיו; שמותר לו לשלוח את אזרחיו להתנחל בטריטוריה שניכבשה במלחמה ולא סופחה; שמאמין כי יש לו היתר לבצע פשעי מלחמה משום שהקב"ה הבטיח לו את השטחים שכבש, וכי העם הניכבש רשאי לכל היותר לשרת את העם הניבחר והכובש בתנאים של עבדות, ולהגיד תודה.
הסכסוך עם הערבים בכלל והפלסטינים בפרט, הפך זה מכבר למלחמת ברירה של ישראל, וגם בכך יש דמיון לגרמניה. מרגע שישראל החליטה כי מותר לה להישאר בשטחים הכבושים ולהקים בהם משטר אפרטהייד גזעני בשם "הארץ המובטחת", אזיי הסכסוך אינו נסוב יותר על קיומה של המדינה, אלא על הבטחת כיבושיה. התוצאה דומה אף היא לאשר התרחש במדינות הכיבוש הגרמני: מלחמת גרילה נגד הכובש.
בישראל לא הופקו הלקחים מנגישות הגזענות מהן סבלו היהודים בגרמניה, את זאת אני חייב לחזור ולהזכיר.
אם הכל כל כך ברור מדוע רובם ככולם מכותבי הגדה השמאלית לא מעזים להשוות את צהל לצבא הנאצי . האם אין כאן התחרות סמויה בין ספירו לברעם מי יבחר בלשון בוטה יותר . מדוע מותר לערבי לנהל מלחמה לגיטימית נגד צבא כובש וליהודי שנעלב ממאמר המשוה את בנו המשרת בצהל לנאצי לנהל מלחמת גרילה נגד ספירו . אולי נכשיר כל אחד האוחז בנשק להפנות אותו נגד השני בחשבו שהוא צודק ?
יש בוטים יותר ובוטים פחות.
ובמקום להתלונן על ההשוואה לנאצים, כדאי לך יותר להתחיל לעבוד למען יצירת מצב שהשוואה כזאת תהיה מופרכת ואבסורדית לחלוטין (כי כיום היא לא, לצערי הרב).