פעם, לפני זמן, באחת מסדנאות המפגש שבין יהודים לערבים שהנחיתי – כאשר עברנו לעבודה בקבוצות חד-לאומיות – שאלתי את אחיי, המשתתפים היהודים, האם הם מוכנים לספר בקיצור "איך הגענו לכאן"? ביקשתי מהם לשכוח לרגע את כל הידע שנצבר אצלם (אולי שמעו או קראו משהו של ההיסטוריונים החדשים, אולי שחטו כבר פעם איזו פרה קדושה…), ואז ביקשתי שייזכרו בגרסה הקדומה ביותר שנמצאת אצלם בתודעה, אולי אפילו מימי הגן או ראשית בית הספר.

והאמת שזה מאוד פשוט, אם תחשבו על זה רגע. אצל רובנו זה הולך ככה: כאן נוסד עמנו. לפני אלפי שנים גירשו אותנו מפה. חיינו בגולה כנרדפים. ביקשנו לחזור למולדתנו. הערבים לא רוצים אותנו כאן, למרות שתמיד הצענו להם לחיות איתנו בשלום.

לא במקרה אני מתעכבת לרגע על גרסה זו, מפני שהיא פעמים רבות הגרסה המפעילה אותנו באופן לא לחלוטין מודע. היא ניבטת מכל שיר ומכל טקס. מצויה כל הזמן ברטוריקה החינוכית והפוליטית. גם אם הניסוח מתוחכם יותר מהדוגמא – עדיין גרסה קדמונית זו מפעילה אצל רובנו סט שלם של גישות ועמדות כלפי עצמנו וכלפי האחר.

אני זוכרת אחת מאותן סדנאות מפגש, כאשר הנרטיבים הקדומים של שני הצדדים הביאו את המשתתפים לחוסר יכולת להקשיב אחד לשני. מתוך תסכול שלי ושל סנאא (קולגה וחברה איתה הנחיתי הרבה סדנאות מסוג זה – סדנאות שביקשו לפתח דיאלוג בציבור הישראלי), עזבנו לרגע את המונחים ופתחנו במין "סטנד-אפ קומדי-טרגדי"; אני זוכרת שאמרתי לה משהו כזה: תשמעי סנאא, ההורים שלי שברחו מגרמניה מהצורר ההוא, ממש ברגע האחרון, הגיעו לקיבוץ עין החורש מלאי חלומות וכוונות טובות, עם תנ"ך ביד אחת ומעדר ביד השנייה, ואת מי הם פוגשים שם באמצע השדה? את ההורים שלך, או את הסבים שלך או את… אני לא יודעת. זה היה נחוץ להם ממש כמו קוץ בתחת הגלותי שלהם. זה היה בדיוק מה שהיה חסר להם באותו הזמן, שמישהו יקלקל להם את "פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות". והיא, סנאא, השיבה לי במטבע דומה – איך באמצע החיים הופיעו כל הרומנטיקנים האלה עם המזוודות שלהם, ונתקעו למשפחה שלה כמו עצם בתוך הגרון… (ומניסיון אירוניה עצמית מביאה להקשבה).

ואתם צריכים לדעת שאני ילידת עין החורש והיא מג’ת הסמוכה. אני זוכרת איך בכל חג קיבוץ היו שרים בחרדת קודש את שיר המייסדים: ואדי חוורית, ואדי חוורית, זו היא חזית אותה צריך לכבוש (לכבוש?), ואדי חוורית, ואדי חוורית, זו התיישבות בלי תקציבים מראש…

זוכרים את הנרטיב הקדמוני שלנו? תראו איך מסתנן פה בממזריות שמו הקודם של המקום שבו נולדתי, ואיך השורש "כבש" מתחיל מסע שרק אלוהים יודע איך הוא ייגמר.

ואם כבר מדברים על הדחקה והשכחה, אז איך קרה שלצד העיברות המוקפד של שמות ומקומות, תמיד קופץ מהשד יודע איפה שמו של הנחל שעבר מאחורי הרפת, הלא הוא ואדי מובלה… ובית האבנים עם התמרים הגבוהים באמצע השדה, שתמיד קראנו לו בית עלי… (מי היה עלי? לאן הלך?) ושתי הבארות העתיקות בכניסה לקיבוץ שהשם "בארות ערביות" נדבק אליהן, לא יעזור כלום, ולטיול הולכים לכיוון זלפי או לכיוון קאקון…

ואם כבר בשמות עסקינן, הנה גם המקום שבו אני מתגוררת כיום: עברון – לנחל שעובר ליד הקיבוץ כולם קוראים המג’נון ולא נחל בית העמק כפי שכתוב במפות. והשדות? יש את רבסיה א’ ורבסיה ב’…אני לא צריכה לספר לכם, ככה זה בכל מקום.

אנחנו כבר רואים איך מתפקד הסיפור הקדום שהפנמנו: כאן נוסד עמנו. לפני אלפי שנים גירשו אותנו מפה. חיינו בגולה כנרדפים. ביקשנו לחזור למולדתנו. הערבים לא רוצים אותנו כאן, למרות שתמיד הצענו להם לחיות איתנו בשלום.

כן, זה אותו סיפור שגרם לכל עגבנייה שאכלנו ולכל נמש בלחיים, והחולצות הלבנות בכל טקס בבית הספר, להיות איזה חלק אורגני מהמפעל הציוני. חלק שבונה בקפידה את הגרסה הקדמונית היפה והצודקת, שמפעילה אותנו ממקום כל כך עמוק.

אבל לצד המאמץ, אנחנו רואים שהסיפור הזה מסרב להיחתך ישר – כל הזמן מסתננים לתוכו שמות, גדרות צבר, שפה אחרת, אנשים זרים, סיפור אחר… שלא נותנים לו להישאר בתמימותו.

לא הייתי נדרשת כל כך הרבה לנרטיב המפעיל הזה, לולא גיליתי עם השנים עד כמה, במבנה היפה והמהודק שלו, הסיפור הזה איננו מסוגל להכיל "אחרים" – אלא – כאיום או בפטרונות, כמקיימים עמו יחסי שכנות על פי חלילו של החזק.

הניסיון להיפטר מהקוד המפעיל הזה דומה לכל גמילה אחרת. את מגלה שאת מכורה. למרות הבעיטה בהרבה פרות קדושות והעידון עד כאב של יכולות ההכלה שלך, את חוטפת בהפתעה צמרמורת משירים, טקסים והימנונים באיזה זרם עוקף תודעה; דמעות בעינייך כשאת רואה את נבחרת הכדורגל מנצחת עם הדגל על הדשא באיזה מגרש רחוק באירופה.

בהתחלה זה כואב לחשוב שהנרטיב המכונן, האינטימי כל כך, איננו מובן מאליו כמו שתמיד נלמד. גדי טאוב כינה זאת לאחרונה התאהבות, ומן הסתם מי שאהב כל כך, הכל אצלו אחר כך "מאוד". כשהוא רוצה להיפטר מהסיפור, הוא מנוכר "מאוד", או שונא "מאוד" וכדומה. בכל מקרה מדובר ברגשות עזים. אולי דורות של מפוקחים, פחות מאוהבים, שנולדו כבר למציאות אחרת, יוכלו לקבל שיש כאן שני סיפורים ולא אחד. כי הגילוי הגדול אודות שני הסיפורים, מגלה גם את התלות ההדדית שמצמיתה אותנו אחד אל השני. לפתע מתברר שאי-שוויון ההזדמנויות לערבים – אזרחי המדינה – זאת לא רק בעיה שלהם. זה כבר מזמן הבעיה שלנו. וזה שיהודים, לאחר אותו אוקטובר 2000, מפחדים משכניהם, זה מתחיל להיות בעיה של האזרחים הערבים.

כאן נשאלת השאלה האם אפשרי שכל צד יקבל כלגיטימי את הסיפור הקשה והכואב של הצד השני? פעמים רבות כאשר בדיאלוג קוזז כאבו של צד אחד כנגד כאבו של הצד האחר: תלונות על חוסר שוויון וגזל ("אבל אתם לא קיבלתם את תוכנית החלוקה"), או אזכור של טראומות קולקטיביות – למשל בעת פיגועים ביהודים ("אבל גם הנכבה היתה שואה והיא מקבלת פחות סימפטיה בעולם"), הצעתי פעם שנבדוק האם המקזזים הגדולים הם לא בעצם האנשים המוסריים ביותר בחדר. כאלה שלא יכולים לחיות בשלום עם הידיעה שהצד שלהם נהג באופן לא מוסרי. כן כן – "ריפריימינג" (הגדרה מחדש) הוא כלי מומלץ לנגמלים. קוראים לזה בשם חדש, ומשהו שהיה בלתי נסבל נראה פתאום אנושי.

על השלט שמכריז על קיומו של הקיבוץ שלי כתוב שהוא נוסד באמצעות הסוכנות היהודית. גם כביש הגישה החדש נסלל בעזרת הקרן הקיימת לישראל. הכניסה לכפר מזרעה ממוקמת 500 מטר דרומה. אליבא דשלט, אין אבא סוכנות ואין אמא קיימת. רק 5 אותיות לבדן. סתם בלי הורים. מי גר שם? פלסטינים? ערביי ישראל? ישראלים? בני מיעוטים? בני דודים? הכל תלוי במי שמספר את הסיפור.

Share on Facebook