בתחילת אפריל פורסם קול-קורא ישראלי-פלסטיני לשלום. הקול-קורא התייחס לבעיות המרכזיות עמן יש להתמודד ולפתור על מנת לחסל את הכיבוש ולהשיג שלום כולל, צודק ויציב. הקול-קורא גינה את התוקפנות האמריקאית נגד עיראק, את גדר ההפרדה, הכיבוש האכזר ואת ממשלת שרון – משרתת נאמנה של האימפריאליזם האמריקאי באזור. כמו כן, הקול-קורא מציע פתרון צודק לבעיית הפליטים והפיכת העיר ירושלים לבירת שתי המדינות (הישראלית והפלסטינית).
כמה ארגוני שמאל קידמו בברכה את המצע ואת הקמת ארגון השלום המשותף. בהקמת הקבוצה לקחו חלק אישי ציבור פלסטינים וישראלים (יהודים וערבים). מיד עם פרסום הקול-קורא הצטרפו אל הקריאה כ-2,000 פלסטינים וישראלים. הוועדה היוזמת קיימה כנס ציבורי שנערך ברמאללה, כדי לבחור ועדה זמנית אשר מרכזת את הפעילות. במהלך הכנס שנערך ברמאללה הובהר שאין ארגון זה דומה לתנועות השלום הקיימות. כמו כן, אין ביוזמה כדי להתחרות בתנועות השלום הקיימות, להיפך: פעילי היוזמה והחותמים הרבים מוכנים לעזור לכל תנועות השלום.
יחד עם זאת, בשונה מתנועות שלום ומארגונים הקיימים, היוזמים הדגישו שזו הקבוצה המשותפת הישראלית-פלסטינית ושכל פעולותיה, עמדותיה ואף ראשיה הם פועל יוצא מהשותפות המלאה בין ישראלים לפלסטינים. בין היתר, יש שהציעו לקרוא לקבוצה בשם "תנועת שלום ישראלית-פלסטינית" אבל ההצעה נדחתה. זאת על מנת שלא ליצור את הרושם, שהקבוצה החדשה באה להתחרות בתנועות השלום הקיימות. ועוד: נקבעו דרכים לפעולה משותפת ותיאום עם כל ארגוני השלום. יצויין שבין אלה התומכים בקבוצה הישראלית-פלסטינית יש המצדדים ואף פעילים ב"קואליציית השלום", בעצומה המשותפת של עמי איילון וסרי נוסייבה ואף ב"הסכם ז’נבה" שגובש באחרונה.
הקבוצה המשותפת הישראלית-פלסטינית רואה בחיוב את "הסכם ז’נבה", אם כי עמדותיה הן חדות יותר. וחרף חילוקי הדעות וההבדלים בין המצע המשותף הישראלי-פלסטיני לבין "הסכם ז’נבה" נפעל יחד לקידום המאבק נגד הכיבוש. אין אנו מעוניינים לטשטש את ההבדלים. לדעתנו, זכויות שני העמים שוות ומכאן – העיקרון של שתי מדינות לשני עמים – שחייב לבטא שוויון זה. עקרון השוויון בא לידי ביטוי בהצעה להפוך את ירושלים לבירת שתי המדינות. נקודות אלה לא טופלו לעומק ב"הסכם ז’נבה". כפי שפתרון צודק לבעיית הפליטים, פירוק כל ההתנחלויות ופינוי כל השטחים שנכבשו ב-1967 – אינם בסדר יומו של "הסכם ז’נבה".
בהקשר זה כדאי להזכיר שבעיית הפליטים אינה סוגייה מלאכותית או שוט שיש להניף כלפי הציבור היהודי בישראל. ישראל במלחמותיה גרמה ליצירת שאלת הפליטים, על ידי גירוש ונישול מאות אלפי פלסטינים. ואין לשכוח שגם בתוך ישראל קיימת שאלה של פליטים. לדוגמה: במשך עשרות שנים, כל ממשלות ישראל התעקשו וסירבו לפתור את בעיית הכפרים עקרית וברעם. אף שראש הממשלה מנחם בגין הכיר בזמנו בזכות השיבה של תושבי אותם שני הכפרים שבצפון הארץ, בפועל לא נעשה דבר כדי לממש את החלטות הממשלה השונות. הכרה בזכויות הפליטים, הכרה בהחלטות האו"ם בדבר פתרון בעיית הפליטים – תוך שיתוף פעולה בינלאומי ודאגה לאינטרסים המשותפים לשני העמים – כל אלה הם המפתח לפתרון הצודק של הסוגייה.
מפגשים עם הנשיאים קצב ועראפת
על מנת לקדם את הרעיונות שבקול-קורא נערכו מספר רב של מפגשים ופגישות, אפילו עם דרגים בכירים שכללו פגישות עם הנשיא משה קצב ועם יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת. שקרים וסילופים רבים מופצים בישראל ביחס לעמדותיו של ערפאת. במפגש עמו ניתן ללמוד עד כמה רחוקה מהמציאות התמונה המצטיירת באמצעי התקשורת הישראליים ומהודעות הממשלה. עראפת אמר לנו מפורשות שהוא מסכים הסכמה מלאה עם המצע שלנו. הוא שב והדגיש שהוא מוכן להנהיג את עמו לתהליך שבסופו: שלום צודק ושוויון לאומי לשני העמים. עם זאת, הוא מתנגד להפיכת העם הפלסטיני לעם עבדים ומשרתים. במפגש עם הנשיא קצב הוא אמר כי ערפאת רלוונטי והוא מתנגד לכל פגיעה בו. אנו גם דרשנו מהנשיא קצב לפעול נגד מחרחרי המלחמה ובעד שלום צודק.
אבל מעבר למפגשים עם אישים משני צדי הקו הירוק, לפנינו עוד דרך ארוכה. יש לחזק את הפן הארגוני של היוזמה ולהקים סניפים רבים ככל האפשר. במאבק הקיים עתה על דעת הקהל, יש להסביר את עמדות הקבוצה המשותפת, לשכנע רבים ככל האפשר ולחתור לכך שאלפי שוחרי שלום עקביים נוספים יצטרפו ויפעלו יחד עמנו.
איך אפשר להיאבק על שלום. כל הרעיון בשלום זה אי מאבק. אם אתם נאבקים אתם לא יכולים לעשות שלום (אפילו אם אתם נאבקים יחד) משום שהאנרגיות שלכם הן שליליות ומכוונות בסופו של יום – למלחמה למען השלום. הגיע הזמן שהשמאל בישראל ובפלסטין ינהיג מדיניות של אי לוחמה, אי מאבק – ויתחיל לייצר אנרגיות של אהבה וכנות – שיסחפו את ההמונים הציניים, הכבושים, המיואשים והנאבקים.
שלום הוא לא עניין של אנרגיות או דברים כאלו, שלום הוא הפסקת המלחמה העקובה מדם. יש הבדל בין לצאת להפגנות, לשבות, להפגין מחאה, להעלות מפלגה לשלטון ואף לשנות את המשטר – לבין לצאת למלחמה בין לאומים עליה ישלמו בחייהם חיילים ואזרחים חפים מפשע.
אנרגיות לא מביאות לכלום, הן מושג אבסטרקטי של פציפיסטים חסרי דרך. שלום אינו אי-מאבק, מאבק לשלום הוא הפנייה של המאבק ממאבק עקוב בדם כנגד לאום אחר למאבק כנגד השלטון בארצך.
אליעזר.
שלום הוא ההפך מהמושג דמוקרטיה?!
שלום כתב תגובה מעניינת, שתמציתה הוא כמימרה המשועשעת "להלחם בשביל שלום זה כמו להזדיין בשביל בתולים". אליעזר, כמו למעשה כל אדם מן הישוב (קל וחומר המרקסיסטים שבינינו) קפץ על המציאה והכריז על הכותב כ"פציפיסט", ובאותה הזדמנות כ"חסר דרך", ובאופן כללי כיצור מוקצה.
ובכן, במידה רבה אליעזר צודק. אנשים שמחפשים לבנות עולם באמצעות אנרגיות לא יתקדמו הרבה מעבר לקיומן של האנרגיות האלה. אהבה היא דבר נפלא שראוי לטפח, אבל היא לא כח פוליטי. מלחמה היא דבר נורא, אבל לשבת בבית ולעשות אהבה לא "תאזן את האנרגיות בעולם".
אבל בה במידה ששלום טועה, גם אליעזר מרשה לעצמו להיות מוטעה. הפציפיזם בעולם עבר גילגולים ותמורות רבות לאורך אלי השנים האחרונות. מתפיסת עולם דתית ביסודה כיום הפציפיזם הוא ברבותו חילוני-אתאיסטי.
לכן ברור שדיבורים על "אי מאבק" הם לא רלבנטים, כי בלי מאבק, בלי מעשים בפועל, לא נעשית כל התקדמות. שוב אין ציפיה לגמול בעולם הבא – אלא תיקון העולם הזה. פציפיזם לכן עוסק בדיוק במאבק. מרכזו של הפצפיזם הוא החתירה למאבק, להתמודדות עם הרוע בעולם – וההאבקות עימו. התכחשות אליו ומעבר לעולם של אנרגיות אמורפיות היא מנוגדת למהות הפציפיזם. ובאותה הנשימה: הפציפיזם מניח שבמאבק עם הרוע (למשל, אבל לא רק, הכיבוש של פלסטין) אסור להכשל ולפעול בדרכיו.
מה זה משאיר לנו? איך נעשה את זה? מה זה בכלל אומר? ואיך מרקסיסט יכול לעכל את כל זה? כל זאת ועוד – בגיליון ספרטקוס הבא.
שלום עושות ממשלות ולא 2000 איש יהיו טובים ככל שיהיו .כל הויכוח על קוצו של יוד מצחיק אותי . שלום עושים עמים שהגיעו למסקנה אסטרטגית שלא ניתן לגבור על הצד השני . לדוגמא – אין אנרגיות אהבה בין גרמניה וצרפת או להבדיל בין ישראל וירדן אך יש שלום .מה רע בזה ?
ישראל במלחמותיה גרמה לבעיית הפליטים?
או שאתה בור לחלוטין או שאתה סובל מבעייה אמיתית בקשר למציאות ועובדות היסטוריות.
בעיית הפליטים נוצרה בגלל המלחמות שהערבים פתחו נגד ישראל. מלחמות שהמטרה שלהן הייתה השמדת מדינת ישראל.
לכן הפתרון ההוגן הוא שבתמורה לגירוש האתני של קהילות יהודיות בנות 1500 – 2000 שנה ממדינות ערב לישראל לאחר מלחמת העצמאות יועברו הערבים (שנקראים פלשטינאים) למדינות ערב.
כי פה זה מאבק אתני דתי תרבותי שאין סיכוי לישב על ידי פשרה (בגלל שהערבים לא מוכנים לשום פשרה)
נ.ב. תלמד באמת על הבעייה של הפליטים ואז תבין כמה מאלה שהיו פה ב 1948 חייו בישראל יותר משני דורות ואז אולי תגלה שרובם היגרו לפה בסוף המאה ה 19 תחילת המאה ה – 20. כמו היהודים. אז ורק תבין ותגלה שה"פליטים" הם בני ערובה בידי המנהיגים הערבים (בעזרת מנהיגי אירופה) ושהם לא באמת פליטים כתוצאה מ"מלחמות ישראל"