בבית הספר האזורי "מבואות הנגב" מתקיימת בשנים האחרונות התנסות חינוכית חדשנית: כ-10% מהתלמידים הם בדווים. מתוך כוונה טהורה ליצור מציאות חדשה של השתלבות על בסיס גיאוגרפי, מקדיש בית הספר מאמץ רב בהשתלבות התלמידים הבדווים, ולמעשה בורא עבורם סביבה המאפשרת דו-קיום מכובד, ללא אפליה. ואולם בהצצה הראשונה של התלמידים אל מחוץ לעולם בית הספר הם כבר נפגעו. באחרונה ביקשו תלמידים בדווים להשתתף בפעילות גדנ"ע, ולאחר בירור קצר סירב צה"ל לשתפם. כך, באחת, טפחה המציאות על פניהם של הילדים והמורים גם יחד.
בית הספר "מבואות הנגב" אינו לבד. על פי ספר הארגונים העוסקים בדו-קיום, אותו פירסמו הפורום להסכמה אזרחית וקרן אברהם, 63% מהארגונים בתחום זה עוסקים בעיקר בחינוך ילדים לדו-קיום, ועוד 16% מהארגונים עוסקים חלקית בכך, כאילו הילדים הם אלה שבכוחם להציל את המצב. רק 4% מהארגונים המופיעים בספר עוסקים בפעולה ציבורית של מבוגרים לשינוי המציאות.
זה הזכיר לי סיפור אחר מעברי כמפגיש ילדים: באחד מימי החורף של שנת 1986, רבו בצעד בטוח הרועה מן הקיבוץ והרועה מן הכפר הערבי הסמוך, באזור המשולש, את ריב הרועים הקמאי על חלוקת המשאבים, ובאותו יום כלל הריקוד גם ירי באוויר מנשקו החם של הרועה היהודי. השניים בילו כמה שעות בתא המעצר במשטרת ואדי עארה, עד שיחרורם לעת ערב בידי נכבדי שתי העדות השכנות. בשמחה בישרתי לילדי הקיבוץ על קיום המפגש שתוכנן למחרת היום: "הנה, מחר תהיו אתם הגשר לשלום בין הקיבוץ לכפר", ואז פנה אלי אחד הילדים, אשר ליבו פירפר לקראת המחרת, והתריס: "למה אנחנו צריכים לעשות את מה שאתם, המבוגרים, לא מצליחים?"
הסברתי לו שהילדים הם העתיד, ולכן בהם אנו משקיעים את המאמץ לחינוך לדו-קיום. הדור שלנו, כך הסברנו גם לעצמנו, הוא שבע מלחמות, זרוּת ושנאה, ועטוי עור עבה, ולכן אין להשקיע במבוגרים, אלא בילדים הרכים והפתוחים לאחר. "אתם התקווה שלנו" כך אמרתי להם.
"תשמור על העולם, ילד" מרעיד את הלבבות דוד דאור בשירתו, ולפעמים, מרוב התפעמות, קשה להבחין כי זהו שיר של יאוש. העברת המשימה הקשה הזו אל הילדים נובעת מיאוש עמוק מיכולתם של המבוגרים, בעלי האחריות האזרחית בדור הזה, מלעשות מעשה לשינוי המצב. יתרה מזאת, המבוגרים דווקא שואבים תקווה ממפגשי הילדים, בעוד שמסלול התקווה צריך דווקא להיות הפוך: המבוגרים הם אלה שחייבים לספק את התקווה לילדים. דיאלוג יהודי-ערבי לשינוי המציאות ויצירת מציאות חדשה, הוא עשייה אזרחית-פוליטית מתוך בחירה, ולכן, ככלל, זהו חומר למבוגרים ולא לילדים. כמו גם בעניינים אחרים של שינוי המציאות במדינה כמו היציאה מלבנון, שינוי שיטת הבחירות, או הקמת גדר ההפרדה, כך גם בקידום היחסים והשוויון האזרחי בין יהודים לערבים, על המבוגרים ליטול אחריות. תפקידנו הוא להכין עבור ילדינו את המציאות הרצויה, ולא להטיל עליהם את משימת התיקון של כשלונותינו.
בתי הספר מגישים לתלמידים את חומרי הלימוד בהיסטוריה, כימיה, ומה לא, מבושלים, לעוסים וטחונים דק-דק כמו מזון לתינוקות. אז איך קורה שדווקא את הנושא הזה, הכדור הקוצני והלוהט הזה, העניין שאנחנו כל כך רחוקים מלעבד אותו עיבוד ראוי, אנחנו מטילים אל הצלחת של הילדים כשהוא נא ומדמם?
חינוך טוב אינו משעתק באופן עיוור את המציאות. ואולם, מפגשי התלמידים והנוער המאורגנים על ידי המבוגרים הם אינם חינוך חלופי דווקא. אלה עשויים לייצר עבור המבוגרים מציאות רגעית מעודדת, אך אין בכוחם לשמש חלופה של ממש ליחסי הכוח בין הרוב למיעוט. הניגוד המובהק כל כך, שנוצר בין ההידברות במפגש, לבין הניכור אליו חוזרים התלמידים עם סיום המפגש לקהילתם, הופך את המפגש למופרך בעיני הילדים, ואף שהם משתפים פעולה עם הפעילות, בלב פנימה הם אינם יכולים לקנות את זה ממש. אילו לא היסיתי את התלמיד החכם שלי בשנת 1986, אולי הייתי לומד כבר אז שאת עיקר המאמץ יש להשקיע בנו, המבוגרים שבגיל האחריות האזרחית.
כמו בשאר תחומי החינוך, אותם אנו מגישים לדור הבא לאחר עיבוד והתנסות של מבוגרים, כך גם המפגשים לילדים ולנוער צריכים להתקיים בחברה, או קהילה, בה עוסקים המבוגרים בעצמם בדיאלוג של ממש ובפעולה לשינוי המציאות. הורים המקדישים בעצמם זמן ומאמץ לנושא, נותנים הד אמיתי למפגש החינוכי, משתפים את הילדים בעניינם, וכך מתרגלים הילדים את המציאות של הוריהם. בזאת – מעניקים המבוגרים תוקף לחינוכם את ילדיהם למציאות החדשה. זוהי דרך הוגנת, וצדק הילד שהתריס בפני בשנת 1986: קודם לכל עליכם, המבוגרים בגיל האחריות האזרחית, לעשות עבודה של ממש בעצמכם לשינוי המציאות הרעה הזאת.
אין די בשחרור הרועים המתכתשים ממעצר, והפגשת הילדים. חובת המבוגרים היא לדאוג לחלוקה הוגנת של המשאבים בין יהודים לערבים במדינה, כדי לצאת ממעגל הריב בין הרועים. למען הדור הזה, וגם למען הדור הבא.
זה הוא שמה של מדינתנו:מדינת ישראל. כל מה שמעבר לה, בשטחים שנכבשו ביוני 1967 הם:שטחים כבושים,ללא מרכאות ופירושים בשמו של הקב"ה ו"שליחיו" (המרכאות במקומן).
ב-1967 קרא דוד בן גוריון להחזיר את השטחים שנכבשו.היו שקראו להם שטחים משוחררים,אח"כ מוחזקים ,אח"כ משוחזקים וכיום כבושים.ועכשו משוחררים ואז הבנתי שכוונתו ב "משוחררים" היא שצריך להשתחרר מהשטחים האלו שיש לנו מהם רק צרות.כלומר שטחים משוחררים לטובת הפלסטינאים.
שלום לכולם,
אני משמש כמנהל בית הספר מבאות הנגב אשר סרוב הצבא להתיר לתלמידים הבדואים להשתתף בפעילות "גדנ"ע מזרחנים" היה המניע לכתבתו הראשונית של שולי.
ברשותכם אבקש להחזיר את הדיון למקומו (ולא לדיון הדמגוגי וחסר הטעם לגבי הקיבוצים).
מה שכל כך נורא בסרוב הצבא טמון דווקא בפשטות הנושא – אפליית אזרחים במדינה דמוקרטית על רקע לאום ללא סיבה עניינית אחת.
זה העניין וכל היתר הינו פרשנות במקרה הטוב וסיפורים במקרה הפחות טוב.
חמור מכך – הנושא ידוע לגורמים בכירים בצבא ובמשרד הביטחון כבר שנים לא מעטות אך כולם חיים עם העניין כמובן מאליו.
לסיום אומר כי נכון להיום טרם קיבלנו תשובה רשמית, ולו הקצרה ביותר, משלטונות הצבא.
עדו ארגמן
לעדו – יש כאן מקום לבקש סעד מבג"צ אם צהל מגייס בדואים לצבא כשווים בין שווים צריך לאפשר את כל הפעילויות שנערכות בבית הספר . אין שום דבר סודי בפעולות אלה נהפוך הוא הן מעלות את ההזדהות עם צהל. עם כל זאת אינך יכול לפטור את הדברים שנאמרו כאן – אנשים הקרובים לדעתך מתנגדים כלל לפעולות הגדנ"ע והיו מעדיפים לבטל כלל את הצבא. כמו כן אינך יכול לטמון את ראשך בחול , למשל קרא באתר הקיבוצים קריאה להשתתף בהפגנת העשוקים והרעבים . זאת לא חכמה לפתור את הבעיה בהפגנות .
יפה מאוד המאמר יפה ולדעתי כן צריך להיות דו-קיום