אתם שואלים את עצמכם כיצד זה קרה שביבי נתניהו, מתפקד על תקן של יקיר האומה, מושיע החלשים, אוהב עמו, ממש רובין הוד שכל פעולותיו מכוונות להעניק עושר וביטחון סוציאלי לעניים; ואילו עמיר פרץ מתקבל בציבור כאבי כל חטאת, אינטרסנט שכל מטרותיו הן לפגוע בנוחות חייו של עם ישראל כדי שדמותו "השפמנונית" תוקרן מדי יום ומדי ערב על מסך הטלביזיה. וזאת כאשר הוא עושה יד אחת עם מקבלי חשמל חינם, חברי הוועדים הנוסעים ביגואר והוא מחזק את ידיהם של המובטלים, סרבני העבודה, "היוצאים לחופשת קיץ וחורף באתרי הנופש בעולם" (ציטוט מדברי "קול אדוניו"-אורי דן).

כאשר מדובר בפרשנים הכלכליים של הארץ, נחמיה שטרסלר ואברהם טל, התשובה ברורה – חסידי התאצ’ריזם הישראלי אינם מחמיצים כל הזדמנות להשחיר את דמותו הציבורית של עמיר פרץ ומצטרפים ללא היסוס לקמפיין התקשורתי של שר האוצר – "זה הכל בגלל היגואר". אבל כאשר אתם שומעים את תגובות הנוסעים, התקועים בנמל התעופה בן גוריון ואת המאזינים המתוסכלים בתכניות הרדיו אתם קולטים שעם ישראל אינו רוצה שיפריעו את מנוחתו ולא ישבשו את תענוגותיו המיידיים. אז אתם גם מתחילים להיות מודעים לכך שמגיע לנו ביבי נתניהו, ראש ממשלה שנכשל, ועושי דברו הנוכחיים – השר Spare, מנכ"ל המשרד וראש אגף התקציבים, הגורסים רפורמה, כדי שהעשירון העליון יואיל בטובו להשקיע וגם להמשיך להתעשר; כדי שסדר היום הציבורי יהיה נטול עימותים כלכליים וחברתיים – באמצעות התשתם השיטתית של כל חסידי ההתערבות הציבורית במשק (כאילו שהם – המדינאים והפקידים – אינם מתערבים!!)

אולי התשובה המוחצת היא שבעצם ביבי נתניהו מתחזה – ואין הוא מגיע אלינו משכונת רחביה היוקרתית אלא הוא בן למשפחה מזרחית, מהקטמונים, כפי שהיה ראש ממשלתנו לשעבר מנחם בגין – יקיר עיירות הפיתוח ומוכי הגורל של מדינת ישראל. ואנו שבויים בקסמיו ומאמינים שאם נלך בדרכיו נצליח אף אנחנו למכור הרצאה בעשרות אלפי דולרים. לעומתו, עמיר פרץ הוא בעצם אינו בן עיירת הפיתוח שדרות; הוא אינו משמש כאפודת המגן היחידה מול מטח הכדורים התחיקתיים של פרנסי הליכוד; מנהיגי שינוי וחסידי ההתנחלויות, אלא הוא סוכן זר, "אויב העם", ששפמו הגדול והבולט מסתיר מזימה ברורה לחלק את נכסי המדינה בינו לבין הוועדים הגדולים והחזקים, שאין כמוהם רשעים. רק פקידי האוצר, שעתידם בעשירון העליון מובטח, בעתיד הקרוב או הרחוק היותר, הם בבחינת רפורמטורים נדיבים ושפויים שעתידה הכלכלי של המדינה בראש מעייניהם והדאגה לרווחתם של תושביה, היא ייעוד חייהם.

אבל בעצם, מעבר לזווית הראייה הזו, ניתן להצביע על תופעת נימבי – אצל תושבי המדינה, התופעה בה אזרחים אמנם מאמינים בצורך להקים מוסד גמילה לסמים; מעון לנשים מוכות או מוסד לעבריינים אבל לא בחצר האחורית שלי (Not in my back yard – Nimby). נכון, עמיר פרץ וההסתדרות מגינים על זכויותיי, מפני שרירות לבם של פקידי האוצר ושרי הממשלה, אבל אם זה יפגע בנסיעה לחו"ל, או יגרום לדחיית הניתוח של אמי או ימנע מילוי מיכל הדלק במכוניתי, הרי יש להוקיע את ההסתדרות על מעשיה, תגובותיה ומחדליה.

המודעות לזכות ולחובה לקיים מאבק על זכויות עובדים, שהיה אבן יסוד בברית הבלתי כתובה בין מגזרי המשק השונים, מאז חידושו של היישוב היהודי בארץ, פינתה את מקומה לתפישת עולם שבה "איש לנפשו" ו"כל דאלים (כלכלי) יגבר" – וזה הרי החלום הרטוב של העולם התאצ’ריסטי. מן הראוי להבין שאם מגיני זכויות העובדים יקבלו גיבוי מלא של הציבור, הממשלה הרעה הזו תיסוג מתכניותיה הקלוקלות; אם הציבור ידרוש משר האוצר לפרט כיצד נעשה התחשיב "שהרפורמות המוצעות תגרומנה לחיסכון מיידי של 5,000 שקל בשנה למשפחה" (מודעות הענק של ממשלת ישראל על חשבון משלם המסים), כלומר חיסכון שנתי של כ-6.0 מיליארד שקל בשנה לעם ישראל. תמהני, כיצד התחשיב הזה נעשה; מאיזה פריטים מורכב החיסכון החודשי וכיצד ממשלת ישראל, המתחשבת והנדיבה, תבטיח שאכן חיסכון זה, אם אכן הוא אמיתי, ייכנס לכיסי ולא יעשיר את מקורבי המימסד והאלפיון העליון.

על הגימלאים העכשוויים והעתידיים להבין שהפרת החוזה בינם לבין קופות הפנסיה, ביוזמת החקיקה של הממשלה, תביא עליהם מפולת כלכלית, שדמותה, כבר משתקפת כיום, מעליבותם המשפילה של מאות אלפי קשישים שהממשלה הסירה אחריותה מהם; אותה ממשלה הממשיכה להיטיב עם חברי הכנסת ויקירי הממשלה בשטחים; ציבור השכירים חייב להפנים את העובדה שהתערבות ביחסי עבודה באמצעות חקיקה, נעשית אך ורק במדינות טוטאליטריות והורדת 2% מתשלומי הפנסיה שלי על מנת להעניק סכומים אלו להקמת התנחלויות והרחבתן הוא מעשה שלא יעשה; אם סימני שאלה אלו ישמשו את סדר היום הציבורי אזי ציבור השכירים והגימלאים במדינה, החשוף לשיטפון של יחסי ציבור של הממשלה על "הרפורמה הטובה לישראל"; על פתיחת שוק המים לתחרות; על הקמת שלוש חברות עצמאיות במקום רשות הנמלים; על הפיכת מע"צ לחברה פרטית, אולי ידע לבחור בין מדינת "תפוס כפי יכולתך" של ביבי נתניהו לבין מדינת רווחה של עמיר פרץ; אולי הציבור, שחוזר ונותן את קולותיו למפלגות, מרכיבי הממשלה הזו, בשל שנאת הערבים; בשל הממד הביטחוני, כביכול, ובשל ההדר הלאומי המזוייף, המאפילים על כל מצוקה כלכלית הנגרמת בשל מדיניות הרווחה של הממשלה – יבין שהמאבק שהוא נקרא להשתתף בו ואפילו להקריב נוחות עכשווית, הוא מאבק על עתידו כגימלאי; על סיכוייהם של בני משפחתו להתקיים בכבוד; על זכויותיו כעובד ועל כבוד האדם וחירותו.

מה יוכל לשכנע את הציבור הישראלי לתת את ידו למאבק החברתי הזה? זאת כאשר האבטלה שולטת; המצוקה מתגברת; העוני מתפשט וסיפור הצמיחה הוא בבחינת חלומות באספמיה. מסתבר שאם בן המשפחה שלי אינו נפגע בפיגוע; אם אני לא מפוטר; אם הפנסיה של אבי אינה מקוצצת אבדו לחלוטין כל תחושת חמלה עד כה; אם הסקאד לא נפל על ביתי אלא על שכניי, אז אני אמשיך לצעוד בדרך הסלולה לתהום, שכורים לנו חסידי ההפרטה והגלובליזציה והמשק התחרותי והתאצ’ריזם האכזרי; שמטפחים אותה אבירי שיאי הפער, בין העשירונים התחתונים והעליונים; שמדינאים, יועצים מקצועיים ותקשורתנים מטיפים עבורה. בשם יעילות מזוייפת.

כדי לעצור את הטירוף הכלכלי-חברתי הזה עלינו להבין ש"נימבי" כבר לא רלבנטי ובמוקדם או במאוחר, הקטסטרופה הכלכלית-חברתית לא תישאר בחצר השכן אלא תחדור אל תוך הסלון שלנו ותפיל אותנו על הקרשים וביבי נתניהו, מאיר שיטרית, אוהד מראני, אורי יוגב ויובל רכלבסקי יצחקו כל הדרך לבנק ובמירוץ התחרותי הזה איש כבר לא יוכל להשיגם.

Share on Facebook