ב"הארץ" הופיע ב-28 באוקטובר מאמר בשם "אין מלחמות סטריליות" בחתימת אהרן לברן. קודם כל צריך לשאול את עורכי העיתון איזה מין פתיח הוא שבו נאמר "במקום ללהג על ‘הבנות ז’נבה’, ראוי לבחון את הביקורת הצורמת על פעולות צה"ל"? נניח לביטוי המעודן "ללהג", שבו הוא צורר בצרור אחד כל מי שדיבר דברים של טעם ושל חוסר טעם על "הבנות ז’נבה". אבל מה עושה כאן המלה "במקום"? מדוע הדיון אם פגיעה באזרחים פלסטינים מוצדקת או שאינה מוצדקת (מוצדקת, לדעתו של הכותב) צריך לבוא "במקום" הדיון על הבנות ז’נבה? אי אפשר לדון גם בעניין זה וגם בעניין זה? האם לא ראוי לצפות שהעורך ישמיט את המלים "במקום ללהג על הבנות ז’נבה" ויפתח ישר לעצם העניין: "ראוי לבחון את הביקורת"? עורך נבון לא ייתן לכותב בעיתונו להשמיץ משתתפים אחרים בעיתון בעניינים שאינם שייכים לנושא כתיבתו. אם הוא רוצה לכתוב מאמר על כך שלהבנות ז’נבה אין טעם – זכותו. ושינסה לפחות להסביר בו מדוע אין להן טעם. אבל לומר בדרך אגב שעיסוק בהבנות אלה הוא "להג", זה דבר שעורך אינו צריך להרשות בעיתון שסתם מכבד את עצמו ואת קוראיו, על אחת כמה וכמה בעיתון המספר שהוא "עיתון לאנשים חושבים".
מבחינת תוכן המאמר, שכותבו מוצג בפנינו כמי שהיה "מבכירי אמ"ן ועוסק במחקר אסטרטגי" – אין הוא שונה הרבה מתוכנם של מכתבים למערכת שכותבים אנשי ימין. הנמקותיו הן כולן מן התחום הפוליטי-רגשי ולא מן התחום המודיעיני-ניתוחי, כפי שניתן לצפות ממי ש"עוסק במחקר". אמנם פה ושם הוא משתמש להגדרת המאבק בטרור הפלסטיני בז’רגון כאילו מדעי. נחמדה במיוחד המובאה מקלאוזביץ’ (המלחמה היא "אלימות לכפיית הרצון") שהיא הגדרה שכוחה יפה כמובן גם למלחמה תוקפנית, מכל צד שלא תבוא. וחביבה גם ההתקוממות שלו נגד מושג "החפים מפשע", שלדידו אינו תופס לגבי הפלסטינים כיוון שהם מהווים "אוכלוסייה שנותנת מחסה למחבלים" ורובם "מהלל פיגועי מתאבדים". כיוון ש"האוכלוסייה" נותנת מחסה למחבלים הריהי כולה "לא חפה ותמימה" ומכאן שלא צריך להוכיח הוכחה מפורשת שפלוני נתן מחסה והוא בר-עונשין – צריך להעניש את האוכלוסייה כולה, ואם הורגים בה פה ושם, לא נעים, אבל לא נורא. ואולם החידוש הגדול כאן הוא שמותר לפגוע במי ש"מהלל פשעי מחבלים". שהרי אדם ישר יצטרך להודות, שאם כך, הרי שלעם כבוש שמדכאים אותו מותר לפגוע במי שמהלל את הכיבוש והדיכוי. יש כאן דרך דו-סיטרית, שמי ש"עוסק במחקר" אינו פטור מלחשוב עליה ועל הצורה שבה נראים הדברים מן הצד האחר.
על פי צורת הכתיבה נראה שהכותב השתדל להיות "יצירתי". את התוכן הרדוד והשגרתי הוא עוטף בביטויים פרחוניים כגון "מצמררי שיער", "שוחרי רעתנו", "מושג צדקני" "איוולת לתפארת", "נאיווים בלתי-נלאים", "ביקורת צורמת", "הג’ונגל שמסביבנו", ועוד ביטויים המעידים על רמה של כושר שכנוע אינטלקטואלי מן הסוג המצוי בארסנל הטיעונים של מגיבי האינטרנט ועל רוחב אופקים שאינו שונה מזה של משתתפי הצ’אטים ברדיו. אם צורה זו מעידה על משהו, היא מעידה על סטריליות המחשבה של מי שהיה "מבכירי אמ"ן ועוסק במחקר אסטרטגי". מחקר? הצחקת אותנו. מדובר בסתם פולמסנות, ועוד בדרגה נמוכה של כושר ביטוי. אני כמעט נוטה לחשוב שבכוונה הדפיס "הארץ" את הגיגיו של מר לברן בצורת מאמר, כדי שניווכח כולנו בעליבות המחשבה של האסכולה הזאת – אם מותר לבזבז ביטוי כזה על הגבבה הזאת.
מה שמדאיג אותי זו המחשבה שאדם המשתמש בנימוקים רדודים כאלה היה פעם מבכירי אמ"ן. אם מחליפיו דומים לו ברמתם, באורח מחשבתם ובסגנונם – תידד שנתי בלילות מחרדה לעתידנו.
"החצי המנוכר מהאבל"
סליחה, אבל גם הקטע הזה עוסק ב"הארץ". פצעי אוהב, אולי. נדב שרגאי, ("מנוכרים מהאבל", "הארץ" 4.11.03) מנסה להשיב על השאלה מדוע "החצי השני" מדיר את רגליו מאירועי הזיכרון לרבין. "אין מדובר רק במעגלים המצומצמים שהניפו לפני תשע ועשר שנים את השלטים רבין בוגד", הוא קובע, כי אם גם באלה "המתעבים את יגאל עמיר בדיוק כפי שהם מתעבים את הסכמי אוסלו". סליחה, שמת לב מה פרץ לך מתת התודעה ואיך נשמעת המשוואה שלך? הסכמי אוסלו = יגאל עמיר. בדיוק! לדעתו היה צריך להפוך את יום הזיכרון ליצחק רבין לא ליום זיכרון ל"מורשתו" כי אם ליום אבל על הרצח עצמו. וכך היה "כל העם" מתאבל. ואילו עכשיו הציבור הדתי (האמנם "חצי העם"?) אינו יכול "לעשות שקר בנפשו" ולהתאבל. לעומת זאת, אפשר לציין כי אחדים מאלה שהניפו את השלטים ההם (כגון, ראש הממשלה שרון שכתב מאמר שבו רמז כי יש להאשים את רבין בבגידה) דווקא מצליחים יפה להעמיד פני מתאבלים.
מר שרגאי התייצב בשורת הקובלים על "האופי הפוליטי" של עצרות הזיכרון לרבין. סליחה, אבל לרצח לא היה "אופי פוליטי"? מדובר כאן בסתם רצח? אפילו של ראש ממשלה, שזה כאילו גרוע מרצח סתם אדם? מדוע נרצח יצחק רבין? ומי רצח את יצחק רבין? לרצח לא היו מניעים פוליטיים? לרוצח לא היתה מטרה פוליטית? את זה מנסה הכותב – הדורש מאתנו "להבדיל בין מחאה לגיטימית לבין הסתה אסורה" – להשכיח באמירה שקרית לגמרי ש"מסיתים קמו משני הצדדים". מה שמוכיח כי הוא עצמו אינו מצליח להבחין בין מחאה לגיטימית לבין הסתה. רצח רבין לא היה תוצאה של מחאה לגיטימית כי אם של הסתה. והוא נרצח לא מפני שמישהו לא אהב את ה"דוגריות" ואת החיספוס שלו. ואפילו לא בגלל זה ש"פילג את העם". הוא נרצח בגלל מדיניותו. הוא נרצח כדי שלא יוכל להגשים את מדיניותו. מדיניותו היא הסיבה לרצח ואין טעם לדבר על הרצח הזה כמנותק מן המורשת המדינית שהותיר יצחק רבין. מחאה לגיטימית היתה ותהיה משני הצדדים. אבל הסתה לרצח – ורצח! – של ראש ממשלה בגלל עמדותיו המדיניות היו בינתיים רק מן הימין. רבין הוא ראש הממשלה הראשון שנרצח בישראל והוא נרצח מפני שמדיניותו (מורשתו) לא ישרה בעיני הימין.
אולי לא היה מקום להגיב על מאמר שכותב עוד איש ימין, אילולא העובדה המוזרה והמקוממת (שאין לה מקום בעיתון מתוקן) שאותו איש שכתב את המאמר הזה, וכותב מדי פעם בפעם מאמרים המציגים את הסכמי אוסלו לא רק כאסון מדיני כי אם גם כסיבה לרצח אלפי יהודים (כלומר, מסית ומציג את מחוללי הסכם אוסלו כרוצחי המונים), הוא גם הכתב של "הארץ" לענייני "השטחים". טוב, מזמן כבר לא מדברים על "אובייקטיביות". אבל מראית עין? לא דרושה מראית עין? של העדר משוא-פנים, של הגינות? מי שכותב מאמרים כאלה אינו צריך "לכסות" את השטחים, מי ש"מכסה" את השטחים, ואת ההתנחלויות ואת ההיאחזויות ואת כל מעשי ההונאה והמירמה ששותפים להם המתנחלים והממשלה בשטחי הכיבוש – מוטב שלא יכתוב מאמרים שבהם הוא מצדיק את המעשים האלה ואת עושיהם. לפחות שלא יכתוב זאת ב"הארץ".
מי יכול לומר שלא?
באתר זוהמה אינטרנטי, המופיע באמריקה באנגלית אבל קרוי (דווקא) בשם העברי "דווקא", קראתי טענה מטורפת, שלפיה יוסי ביילין ממומן בידי הסעודים התומכים באלקעדה ובחמאס.
החיבור בינו לבינם הוא כזה לטענת הכותבים באתר:
- יוסי ביילין הוזמן להרצות במרכז ללימודי המזרח התיכון של אוניברסיטת ברקלי.
- בין התורמים למרכז הזה נמצאת קרן סעודית.
- אחד (אחד!) מחברי ההנהלה של הקרן הזאת, כך אומר אתר האינטרנט הזה בלי כמובן להביא כל הוכחות, הוא בין המממנים של אלקעדה. הנה, הוכחה ראשונה, מסודרת בשלושה שלבים.
ויש עוד אחת. הקרן של יוסי ביילין מקבלת תמיכה מהקהילה האירופית. תשאלו נו, אז מה? ובכן, כך: "מי יוכל לומר (בחיי, כך כתוב שם!) שהסעודים לא מנתבים כסף גם דרך ממשלות אירופה כפי שהם עושים באמצעות המרכז ללימודי המזרח התיכון של אוניברסיטת ברקלי?" באמת, מי יכול לומר שלא? כלומר, אין שום הוכחה שכן, אבל מי יוכל לומר שלא?
ועוד כתוב באתר (בחיי, אני נשבע שכך כתוב) שאם ישראל ויהדות ארצות הברית לא יתעוררו למחות על הצורה הזאת שבה הסעודים מעבירים כספים באמצעות ארגוני חזית – ישראל תושמד. תושמד! המסקנה המתבקשת היא שכדי למנוע השמדת ישראל, נקראים גולשי האתר לתבוע מאוניברסיטת ברקלי לא לקבל תרומות סעודיות, או, לפחות, לבטל את הרצאתו של יוסי ביילין וכך תינצל ישראל מהשמדה.
בהשוואה לרמת הטיעון של בעלי האתר הזה, קשקשני האינטרנט שלנו כאן הם ענקי רוח.
"אינדיאני" ? מהודו ? משמורת הטבע של הימין הקיצוני בארה"ב ? – תנו לו את זכות השיבה ויסע לשלום.דרך צלחה ואל תחזור.
לשיטתך, לא ראויים גם דיווחים או מאמרים של גדעון לוי ועמירה הס על ה"שטחים".